"אמבריון- כדור צל!" קרא סם. אמבריון תקף את הוולפיקס, וזה נפגע. "קדימה! עוד מתקפה!" קראנו אני ואחי בתזמון מושלם. סם היסס, אבל אז החליט. חפירה וזנב מצליף!" אמבריון התחפר מתחת לאדמה וחיכה שם כמה שניות. וולפיקס המבולבל בקושי התאושש לפני שאמבריון הגיח מתוך האדמה במתקפת זנב מצליף, והעיף אותו באויר. וולפיקס נחת בחבטה על הרצפה. "קדימה! זרוק את הפוקדור!" קרא אחי. סם באמת זרק. הוא זרק את הפוקדור על האדמה מתחתיו ורץ לקראת הוולפיקס הפצוע. "אוי" נאנחתי ורצתי אחריו. סם כרע ליד הוולפיקס והתחיל לייבב. "וולפיקס, אתה בסדר?" שאל. קולו נשבר ורעד. ואז דמעות החלו לבקוע מעיניו. הוא לא טרח לנגב אותן. לא היה לא אכפת. 'איזו חוצפה!' חשבתי. 'ההורים שלי מתו, אחים שלי מרביצים לי ומעליבים אותי כל יום, אני סובלת מקור ורעב כל ערב- ואני אף פעם לא בוכה! והוא בוכה לי על חיה פצועה! איך הוא לא מתבייש?!' חשבתי, ומצאתי את עצמי חורקת שיניים שוב. וולפיקס התחיל לנוע. הוא הביט בסם, אחר כך בי, ואחר כך שוב בסם. אחי הגיע מאחור. לא הייתי צריכה להסתובב כדי לדעת את זה. והוא החזיק משהו. פוקדור. גם בשביל זה לא הייתי צריכה להסתובב. אפשר היה להרגיש את חוסר שיווי המשקל שלו כשנשא משהו. אצל כולם אפשר. אבל תמיד צריך לקחת בחשבון את חוזק השרירים השונה בכל איבר בגוף. את הוטארו הכרתי הייטב, לכן היה קל להגיע למסקנה הזו (שהוא מחזיק פוקדור ביד). אמבריון הגיע מייד אחריו- לצידו. "אמבריון" אמרתי בשקט. אמבריון קפץ לשמע קולי. הוא כנראה לא ציפה שאני אדע שהוא שם אם לא הסתובבתי. "בוא תעזור" ביקשתי. הוא בא.
