בשלב הזה וולפיקס כבר ישב- חבול ופצוע, אבל ישב. הוא לא ניסה לברוח- כי ידע שהוא לא יכול, וגם הוא רצה לדעת למה לעזאזל הילד המוזר רץ להציל אותו במקום לתפוס אותו. "אתה בסדר?" שאל סם בפעם המיליון. {כן! אני בסדר!} אמר הוולפיקס במשהו שנראה כמו חיוך. "רגע. גם בסדרה הם המדברים? או שזה רק בגלל שאנחנו במקום המוזר הזה?" שאל הארו. "בסדרה הם אומרים רק את השם שלהם, והאנשים איכשהו מבינים מה הם רוצים מהם" אמרתי. "זה בערך בדיוק מה שקורה כאן. אתה מבין- כל מה שהוולפיקס הזה אומר זה 'וולפיקס, וול, וול' או משהו כזה...-" וולפיקס התכווץ לשמע המבטא הגרוע שלי בפוקימונית. או שכנראה אמרתי משהו שמעליב אותו. "- ואנחנו שומעים את זה בתור- מה שזה לא אמור להביע" סיימתי. אחי הניח את ידו על סנטרו. והביט לצדדים כשהוא מזיז את לסתו לצדדים. הוא תמיד עשה את זה כשהוא חושב. ואז הוא התחיל ללכת במעגלים. לפעמים יש לו הברקות בנושאים שהוא חושב עליהם, אבל הוא אף פעם לא אומר אותם. משהו מוזר, עזבו. {אז שאני אבין. אתה רוצה שאני אהיה הפוקימון שלך, ואתה אפילו לא מוכן להילחם כמו שצריך?} שאל וולפיקס. "א-אני מצטער!אני פשוט לא יכול להילחם בפוקימון כשאני יודע שאין לו סיכוי להתגונן.." אמר סם כשהוא משפיל את מבטו. 'מה לעזאזל הוא עושה?! אסור להשפיל מבט! אף פעם! זה סימן לחולשה! מה הוא לא יודע את זה?!' חשבתי, ולא התאפקתי- הרמתי את סנטרו לכיוון וולפיקס- מכריחה אותו להסתכל בעיניו. העיניים של וולפיקס הקרינו עידוד. עזבתי את הסנטר שלו. סם המשיך להביט בוולפיקס, וחיוך קטן עלה על פניו. {קרב חוזר?} הציע וולפיקס. "בשמחה." אין לי מושג מה פספסתי, אבל בטח היה איזה קשר טלפתי בניהם. תמיד יש קשר טלפתי בין אנשים כשהם מביטים זה בעיניו של זה. כנראה שזה פועל גם עם פוקימונים... התחלתי להרהר בהחלטה שלי שסם דומה לדני. סם הרבה יותר רגיש. דני ימחץ זבוב בלי להסתכל עליו. 'לא. הם ממש לא דומים.' החלטתי. 'ממש לא.'
