פרק 2חלק 1 ~~~~~~~~~ "צא פוקדור!" קרא סם, הילד בן ה- 12. כרגע הוא היה במרדף נואש אחרי צ'רמנדר עקשן. הפוקדור, אחד מתוך העשרה שתפס במבול הפוקדורים שהיה לפני כשעתיים, הסתחרר ופגע בצ'רמנדר. מצבו של הצ'רמנדר היה טוב מכדי שיהיה אפשר לתפוס אותו. אמבריון פגע בו רק פעמיים- שריטה ונשיכה. צ'רמנדר יצא מהפוקדור, ונעלם באופק. הפוקדור קפץ לידיו של סם. נאנחתי. "אני חושבת שאתה צריך לתקוף יותר את הפוקימון שאתה רוצה לתפוס" אמרתי וניסיתי להיזכר בקושי בסדרה. "אני יודע," אמר סם, "אבל אני לא אוהב לפגוע בהם." אמר. הרגשתי צביטה בלב. הילד הזה מרחם על פוקימונים כשאני צריכה לאיים על אנשים בחיים שלהם כדי לשרוד. חרקתי את שיניי ולא אמרתי מילה. הארו ראה אותי והבין אותי. גם הוא הרגיש ככה. ארבעתינו מרגישים ככה. "אתה רוצה פוקימון, לא?" פתח אחי. "הפוקימונים בודקים עד כמה אתה טוב- עד כמה אתה מאמן ראוי להיות המאמן שלהם. אם אתה מביס אותם- סימן שאתה מספיק ראוי." אמר. אין לי מושג מאיפה הוא זוכר כל כך הרבה. או שאוליי הוא אומר את זה מתוך היגיון. זה באמת נשמע הגיוני. "הם לא סובלים מזה. ההיפך- ככל שאתה תוקף אותם יותר ככה הם נהיים יותר חזקים." אמר אחי בעידוד. לא יודעת מה עם סם, אבל אותי זה עודד. "כן, קדימה, סם. זה לא ביג דיל" קרצתי לו. סם חייך, והניף את אגרופו מול פניו. "כן!" הסכים. הוא הזכיר לי בצורה את אחי, דני. אחי הקטן. הוא בדיוק בגילו, אבל הרבה יותר ספורטיבי ונחוש מסם. אבל הזוהר הזה... הניצוץ בעיניים בכל פעם שלומדים משהו חדש, או מביסים פחד.. אותו ניצוץ. אותה שמחה. הם... הם כולם ככה?!
