~~~~~~~~~ "תסבירי שוב" ביקש אחי חסר הקליטה. "זה לא כזה מסובך!" התלוננתי. "טוב, זה כן. אבל תהיה מרוכז." לא חיכיתי לתשובה. "אני לא יודעת איך, מתי או למה. אבל אני ואתה נשאבנו לפה איכשהו" פתחתי. "חיפשתי את רידה או דני, אבל הם לא בשום מקום" המשכתי. הצווחות של הילדים מסביבי חירפנה אותי לגמרי. אני לא רגילה שילדים צווחים לי בתוך האוזניים. ממש לא. אלא אם כן זה ילד קטן שבוכה לאבא שלו שהוא לא מסכים לקנות לו ממתק. אני ואחיי תמיד אהבנו לצחוק עליהם בכדור הארץ. לא מגיע להם ממתק. הם מפונקים מידיי.
עיקמתי את פי בעגמומיות ונאבקתי לחזור להתרכז. "נשאבנו לפה מכדור הארץ דרך חור שחור. אין לי מושג למה או איך. כשקמתי, לפני שעתיים בערך, נזכרתי בכל זה." אמרתי, מתעלמת כמה שאפשר מהצרחות והבכי. "אנחנו פה כבר שלוש שעות, לפי מייטב זכרוני, והירח הזה לא זז אפילו מילימטר." הצבעתי 90 מעלות למעלה. הירח המלא והגדול זרח בהילה מלאת כבוד והדר. "והוא אף פעם לא היה כזה גדול." ציינתי. אחי בהה בירח המהפנט. "אהה.. ו... אתה זוכר את הנטייה שלי לדבר לבעלי חיים?" שאלתי. אחי החזיר את מבטו אליי והנהן בסקרנות. "אז דיברתי פה לסנאי אחד, ו... הגעתי למסקנה שבעלי החיים פה יודעים לדבר..." אמרתי בנשיכת שפתיים. ציפיתי שהוטארו יתעלף או משהו, אבל הוא רק בהה בי וחיוך על פניו. לפתע הוא צחק. הוא המשיך לצחוק. והמשיך, והמשיך.. הוא צחק כל כך הרבה עד שהיה צריך להחזיק את הבטן שלו בניסיון צולע לנשום. טפחתי על גבו בעוצמה שכל נער אחר בגילו היה נהדף ממנה בקלילות, אבל אחי נשאר איתן ורק המשיך לצחוק, לבכות, להשתעל ולהיאבק לנשום בו בזמן. "זו לא בדיחה!!" צווחתי לפתע. יותר מחמישים זוגות עיניים ננעצו בי. כולל של הוטארו. "על מה אתם מסתכלים?!" צווחתי על הילדים, הנערים והפיות שהביטו בי בתדהמה. אני יודעת מה עובר להם בראש. 'איך נערה כל כך צעירה יכולה לצעוק כל כך חזק?!' באמת צעקתי חזק. אני שונאת שצוחקים עליי. החבורה מיהרה לחזור לענייניה, הפעם בלי צרחות וצווחות. "א- את רצינית?" שאל. "זו- זו באמת לא בדיחה?" אחי התחיל להיבהל. נמאס לי ממנו ופשוט הצבעתי על הפיות והילדים. "מאיפה נראה לך שהקרצתי את כל אלה?! מהחנות תחפושות שאין לנו?!" שאלתי בעצבנות. אחי נראה מבוהל אפילו יותר כשצפה בפיות מעופפות במרום עם כנפיהן הגדולות בצורה המגוכחת. "פוקוס. תתרכז!" אמרתי וגרמתי לו להביט בעיניי. "א- איך נשרוד?! איך נשרוד בלי רידה?!" קולו רעד. פה הגיע הרגע שגם אני התחלתי להיבהל. כל חיינו היינו תלויים באחינו הגדול. עכשיו אנחנו רק שנינו. לבד. לגמרי לבד. רק שניים בעולם זר ומוזר. רעד עבר בי. צמרמורת. הדיכאון השתלט עליי. הנשימה שלי התחילה להשתבש ורעדתי. אוליי מהקור, אבל אוליי מהפחד. 'תנשמי עמוק. תביטי סביב.' הכרחתי את עצמי. היו מסביבי עשרות ילדים בני עשר, ואחת- עשרה. הם היו לגמרי לבד. 'לפחות לנו יש אחד את השני...' חשבתי. "בוא." נעמדתי בזריזות והעמדתי גם את אחי, כשאני גוררת אותו לכיוון הילדים. "היי! אבל- " "-פשוט בוא!" קטעתי אותו והתחלתי לרוץ.
