~~~~~~~~~ "שלום" פניתי לאחד הילדים. הוא נראה ממורמר משהו. "ש-שלום" הוא ענה. הוא נראה כבן 12. כמו דני. "מה קרה?" שאלתי אותו. "מה קרה? מעניין. לא יודע. הוא סתם נשאב לפה כי קצת שיעמם לו בכדור הארץ" אמר הוטארו. מירפקתי אותו. "זה לא זה..." אמר הילד. הוטארו הרים גבה. "טוב- זה גם זה, אבל... זה... פשוט..." הוא נאנח. "להרבה ילדים פה יש כבר פוקימונים. רק לי עוד אין." אמר בייאוש. "פו-מה?" שאל הוטארו וגבתו לא הורדה. כשהיינו בני 3 ראינו טלויזיה, אבל הוא לא זכר כלום. אני זכרתי הכל. "פוקימונים." אמרתי. "הסדרה המצויירת הזו, בטלויזיה עם היצורים שנלחמים ונכנסים לכדורים כאלה" אמרתי והוצאתי את הפוקדור של אמבריון שלונה נתנה לי. "חה!" השתעשע אחי וחטף את הפוקדור. "ואת מצפה שאני אאמין שהשטויות האלה אמיתיות!" אחי צחק. "צאאאא פוקדדוווררר" צווח תוך כדי צחוק וזרק את הפוקדור לרצפה. הטחתי את ידי במצחי. אמבריון יצא, והפוקדור נחת ישר בידיו של אחי. הוא הפסיק לצחוק כשראה את הפוקדור חזרה בידיו. הוא הביט באמבריון. ואז בי. ואז בילד. ואז שוב באמבריון. "אתם צוחקים עליי!"
"אז... צריך עזרה?"שאלתי, מתעלמת מתגובתו של אחי. "כן, אני אשמח" אמר הילד והעז לחייך. "תגיד," אמרתי. "שמעת פעם על אמבריון?" שאלתי. "כמובן!" אמר הילד וחיוכו התרחב. "תגיד," המשכתי. "פעם נלחמת עם אמבריון?" שאלתי. "אף פעם!" אישר הילד. "תמיד יש פעם ראשונה" אמרתי בחיוך, וקמנו לכיוון הדשא הזוהר. "תן לי את זה!" סיננתי על אחי וחטפתי ממנו את הפוקדור. "אמבריון, בוא" אמרתי. הוא צייט. אחי פשוט נשאר נטוע באדמה- בוהה באמבריון.
