מוחי הוא מבצרי (שם זמני)

א.

הכל התחיל ממעידה סתמית. רז, צעיר מצודד בן 32, ניסה לדלג מעל שתי מדרגות בפארק השכונתי אך החליק ונפל על גבו. לרוע מזלו נתקל עורפו באבן שרבצה לה למרגלות גרם המדרגות והוא נדם באחת.  מאותו רגע התחילה מהומה: אנשים נקבצו ובאו בריצה למקום, אמבולנס מיהר לפנות את רז הפגוע לבית החולים, ושם הוא חובר לצינורות עד כי קשה היה לזהות את פניו היפות. דנית, אחותו הגיעה חיש מהר למחלקה בה שכב ללא ניע. היא הייתה באמצע פרויקט חשוב בחברת ההיי-טק בהרצליה אליה הצטרפה כמה חודשים קודם לכן, אך למנהליה היה ברור כי מקומה הוא בבית החולים ועליהם להסתדר בלעדיה. היא שמעה מרופאו, פרופ' אביתר כהן, שרז נמצא במצב של שיתוק מוחי, וכי הצוות מנסה להציל את גזע המוח ואולי לייצב את מצבו.

רק לא להישבר היא מלמלה לעצמה כל העת, בעודה מביטה בפניו הרגועות של אחיה. מזה 13 שנים היא ואחיה נמצאו במצב תמידי של חרדה, לאחר שהוריהם ניספו בהתרסקות מטוס ליד אחד מאייה של תאילנד. עד אז היו שניהם כוכבים חברתיים. רז היה כוכב הנערות בבית ספרו עד שהתגייס ליחידה מובחרת, והיא כיכבה בבית ספרה תודות ליכולותיה האינטלקטואליות, שכן יפי-תואר לא היה אחד מיתרונותיה. בבית הספר הם כונו רז החתיך ודנית החכמה, והיא אהבה את ההתייחסות החיובית בשני צידיו של כינוי זה. וכך, באחת, החייל הקרבי בן ה-19 והסטודנטית למדעי המחשב בת ה-22 נאלצו להתמודד עם האובדן הנורא של הוריהם בניכר. אובדן הוריהם קירב ביניהם במידה כזו, ששוב דבר לא היה חשוב עבורם יותר. הם עבדו במקומות שונים, התרועעו עם חברים לעבודה, אך שום דבר מעבר לכך. אף אחד מחבריהם לא הוזמן לדירותיהם (שהיו סמוכות למדי באותה שכונה) ולא הצליח לחדור את המגננות של חייהם הפרטיים.

ועכשיו הוא שרוע מולה על מיטה, רפוי ודומם. עודה שרויה בשרעפים היא חשה כי הרופא לצידה. פרופ' כהן שאל אותה היכן כדאי לנהל שיחה בנוגע למצבו של אחיה. כאן, לידו לחשה דנית. טוב, ענה הרופא. ובכן, החלק שנפגע אצל רז הוא המדולה, שבעברית קרוי המוח המוארך. הפגיעה שיתקה לגמרי את האיבר הזה, אבל חמור מכך, היא גרמה לנתק מסוים בינו לבין שאר חלקי המוח. החשש שלנו הוא מפגיעה עצבית שלא תאפשר למוח לפעול, או במילים אחרות – ממוות מוחי.  דנית נשמה עמוקות. מה ניתן לעשות? שאלה. בהמשך היום נמשיך בבדיקות השיב פרופ' כהן, ואולי נחליט על ניתוח. בכל מקרה נמשיך לעדכן אותך.

אלא שהטיפול לא כלל ניתוח, והיא נאלצה להמתין עוד ועוד, מעודכנת מידי פעם לגבי מצבו של אחיה, שנותר ללא שינוי. כעבור חמישה ימים מורטי עצבים ביקש ממנה פרופ' כהן לגשת למשרדו. במשרד עמד גבר תמיר בחליפה מחויטת. דנית, זהו פרופ' ספ באואר מהמכון האוניברסיטאי עש קריסטיאן דופלר בבית החולים של זלצבורג, אוסטריה. הוא מעוניין להציג לך רעיון מעניין. ובאנגלית אמר מר באואר, בבקשה. גברת לוי, ראשית הרשי לי להביע את צערי על הפציעה החמורה של אחיך. המדען האוסטרי דיבר באנגלית במבטא גרמני כבד. לפי פרופ' כהן מוחו של רז נמצא במצב שאינו מאפשר שיקום. במכון שלי השלמנו את בנייתו של מכשיר רובוטי שמאפשר לבצע ניתוחים של השתלת מוח אדם. עברנו את התהליך המתיש של אישור הניתוח בוועדת הלסינקי, אך עד היום טרם ביצענו השתלה בפועל. ככל ניתוח, ובמיוחד בניתוחי מוח, ישנו סיכוי מסוים שהמטופל לא יתעורר בסיומו. הוא עצר לכמה שניות את שטף דיבורו, ודנית ניסתה לעכל את המידע שזה עתה נחשפה אליו.

אנחנו רוצים להציע לך ניתוח כזה של אחיך, במידה ובזמן הקרוב יימצא נפטר שמוחו מתאים להשתלה אצלו. כמובן שאינך צריכה לתת תשובה מיד, ועדיף שתשקלי את ההצעה ככל שיידרש. אני אשהה לפחות עוד שבוע בישראל, ומקווה שהחלטתך תתקבל במהלך שהותי כאן.

פרופ' כהן כחכח בגרונו. הוא דיבר באנגלית כדי שעמיתו האוסטרי יבין את דבריו. גברת לוי, במידה שרז ביקש שאבריו יוכלו לשמש להשתלה במידה שימות, חשוב לנו לדעת זאת. דנית הנהנה, רז מחזיק כרטיס אדי, והוא תמיד תמך בהשתלת איברים. היא חשה שעוד מעט תפרוץ בבכי. מדוע כבר עכשיו עולה המחשבה המקברית הזאת? הצעתו של החוקר האוסטרי טרם נקלטה באופן מלא במוחה. אם כך, אמר פרופ' כהן, אני מקווה שתאשרי השתלה במידה שתידרש. עדיין לא ניתן לקבוע בוודאות, אבל קרוב לוודאי שרז נמצא במצב של מוות מוחי. מה שכעת מפעיל את גופו היא מכונת לב-ריאה, אבל לא ניתן להחזיק אותו כך לאורך זמן רב. כאשר שחרר את המידע מקפיא הדם לא זע שריר בפניו. דנית חשבה שכך מתנהג מי שרוצה להיות מעורב כמה שפחות ברגשותיהם של הסובבים אותו, כדי שיוכל לתפקד היטב מבחינה מקצועית. למרות רתיעתה מהארשת הקפואה של הרופא היא חשה פתאום חמלה כלפיו. לפני כמה משפחות היה עליו להתייצב ולבשר את הבשורות הנוראות הללו? כך חשבה. פרופ' כהן הוסיף: ביומיים הקרובים נבצע מיפוי מדוקדק של המוח, כדי שאם תסכימי להצעתו של פרופ' באואר ניתן יהיה לטעון את כל הנתונים ממוחו של רז להבטחת הצלחה מירבית בניתוח. כדי לא להעמיס יותר מדי מידע עכשיו, אני מציע שנקיים תכתובת באמצעות המייל, וכך נוכל להבהיר דברים ואני אעדכן ככל שאוכל.

החוקר האוסטרי קד קידה בפנים חתומות והושיט לה את ידו. לאחר לחיצת היד הוא שלף כרטיס ביקור והושיט אותו לדנית. תוכלי לצלצל אלי לטלפון הזה בכל שעה שתרצי. ושוב הנני מצטער על הנסיבות שמפגישות בינינו.

דנית מיהרה למחלקת טיפול נמרץ ובחנה בקפידה את פניו של אחיה הדוממות. כל הסביבה נראתה לה זרה ומנוכרת: המיטה המסורבלת, מכונת הלב-ריאה שפועלת באופן מונוטוני, הצינורות המרובים המקיפים את אחיה... רק פניו היפות והשלוות היוו נחמה עבורה. יהיה בסדר רז, לחשה דנית, אני אדאג שתהיה בסדר. היא לא ידעה כיצד תוכל לממש את הבטחתה, אבל הייתה נחושה להשתדל.

דנית חזרה לדירתה כדי שתוכל לעבד את המידע ששמעה ולחשוב כיצד לפעול. היא ישבה על הכורסא המתנדנדת שתמיד כה הרגיעה אותה, ונפשה סערה. מהי משמעותם של חיים עם מוח שלא נולדת עמו? מה עם הזיכרונות שאגרת, הקשרים הרגשיים שרקמת,  הידע שצברת? האם אדם בעל מוח של אחר הוא אותו אדם, או שיקוף של האחר? ואולי הוא מעין יצור ביניים – לא כזה ולא כזה? כך חשבה.

מחשבותיה של דנית נדדו שנים לאחור, לתקופה בה היו שניהם ילדים בני 7 ו-4. היא ליוותה עם אמה את רז לפעוטון בדרך לבית הספר היסודי שלה, והתגאתה בו כל כך. הוא בלט בכל מקום בו נמצא כבר מאז. הייתה בו נוכחות שלא ניתן היה להתעלם ממנה. גם מבוגרים שנראו לה אז חמורי-סבר לא יכלו להתעלם ממנו. תמיד כולם עקבו אחריו, ביופיו, בשקט שהקרין סביבו, שקט של ילד הבוטח בעצמו. היא חשבה על אמה המנוחה. רותי לוי הייתה אשת חברה בערבים ומרצה במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטה במהלך היום. היא הייתה מסמר חברתי ויפיפיה כמו רז. ממנה הוא ירש את הליכותיו ואת מראהו. היא נהגה לסנוט בו שאם יחליף בחורות בקצב מהיר, הוא יתקשה בעתיד להתמיד בקשר עם האחת שבה יבחר. היא אמרה זאת ברצינות מלאה, אבל פניה עטו חיוך מבויש במקביל. תקופת התיכון הייתה עבור רז מסיבה מתמדת. הוא התענג על כל יום, והקרין שמחה ואופטימיות. בנות נמשכו אליו כמו אל מגנט, ואפילו היו ביניהן חברות מכיתתה, הבוגרות ממנו בהרבה. היא זכרה את הקנאה שלעתים בערה בה כאשר רז עבר מעלמת-חמד אחת לאחרת, והוריו ראו בכך משובת נעורים שתחלוף. והיא אכן חלפה, הרהרה לעצמה בעגמימות. ההורים נהרגו, וכל חייהם התהפכו.

למחרת כבר הגיע מייל מפרופ' אביתר כהן. דנית קראה אותו בקפידה. גב' לוי, בהמשך לשיחתנו בבית החולים, עלי לספר לך מעט על ההליך הרפואי הניסיוני שאותו פרופ' באואר ואני הצענו לך עבור רז. הוא מבוסס על מחקר שמשותף לשתי האוניברסיטאות שלנו, בהובלתו של פרופ' באואר. אנחנו מנסים למצוא פתרון עבור אנשים שבעייתם דומה לזו של רז. אלא שלא כניתוח השתלת לב, שבו נין להחזיק את האיבר שנקצר מספר שעות בקירור, מוח שנקצר לא ניתן להחזיק ללא חיבורים מתאימים למשך יותר מ- 2 דקות. זו הסיבה שבגללה עלינו להביא את התורם לבית החולים, להשכיב אותו ליד הנתרם, ולבצע במהירות את ההליך. מסייע לנו מכשיר רובוטי משוכלל שפיתחנו, שאליו מתחבר המוח שנקצר מהתורם ומוח הנתרם. המכשיר מסוגל לבצע פעולות כירורגיות במהירות הגדולה פי 200 לערך מאלה של מנתח מוח מיומן, כאשר לאורך כל הזמן הוא מבצע סריקות במוח שמוחדר לנתרם לוודא שהפעילות החשמלית שבו לא נפגעה. איננו יודעים כמה זמן צפוי להימשך התהליך השלם, אבל נוכל להעריך אותו בכשעה. נוכל לאתר פעילות מוחית תקינה כבר בסיום הניתוח, אבל ידיעה עד כמה הניתוח הצליח נוכל לקבל רק כאשר המנותח יתעורר ויוכל לתקשר.

מטעמים אתיים אסור לנו לאפשר לקרובי הנתרם לראות את התורם או לעמוד במגע עם משפחתו. במידה שהנתרם יספר למשפחתו מי הוא זוכר שהוא – זהותו של התורם תתברר, אבל הדבר כבר לא בשליטתנו. אנא חשבי היטב על הנושא, וכאשר תחליטי אשמח לשמוע ממך. כל טוב.

[הסיפור הוא פרי דמיונו של המחבר בלבד]

ב.

דנית בהתה בצג המחשב, ועיכלה בזהירות את פרטי המידע ששלח אליה המומחה. מחשבות פילוסופיות עלו במוחה. אם מחשב יעיל פי 200 מגדולי המנתחים, לשם מה צריך בכלל בני אנוש? יתכן שאנשים וצרכיהם מהווים כיום אתגר למפתחי המחשבים, אבל אולי יבוא יום וגם אותם מפתחים יהיו מיותרים, כי מחשבים יוכלו להמציא מידע ולדמיין...

עודה שקועה בשרעפים צלצל הטלפון הנייד. צלילו היה עליז, בניגוד גמור למצב רוחה הנוכחי. על הקו הייתה ידידתה הוותיקה הילה, מי שהמליצה עליה לעבודה בחברה הנוכחית. שתיהן למדו באותה כיתה בתיכון והיו מחוברות נפשית במידה רבה, ככל שהרשתה לעצמה ב-13 השנים מאז מות הוריה. הילה הייתה תמיד שמנמנה, אבל שכלה החריף ונועם הליכותיה היקנו לה מעמד גבוה בקרב בני גילה. מה שלומך, דנית? שאלה הילה באמפטיה שחצתה את המרחק הפיזי ביניהן. לא רציתי להפריע לך בשעות הקשות שלאחר התאונה שקרתה לרז, אבל חשבתי שאולי עכשיו נוכל להיפגש וקצת לשוחח.

דנית קפצה על ההזמנה. היא לא הייתה יוזמת פגישה כזו, חשבה, כדי לא להעמיס נטל רגשי גדול מדי על חברתה, אבל מכיוון שהילה הציעה זאת – מה טוב. הן קבעו פגישה בבית הקפה הקרוב לביתה של דנית. דנית חששה עדיין להגיע למקום העבודה, ולהיתקל במבטיהם החומלים של הקולגות. הילה עמדה בלב סערה אחרת, והייתה זקוקה מאד לדנית. היא נישאה לרופא, שעמד לפני תום התמחותו בקרדיולוגיה. לשניים נולדו בת ובן, ולפני מספר חודשים התברר להם כי הבן לוקה באוטיזם. היא פנתה למוסדות שונים להסדרת הזכויות המגיעות להם, וביקשה מדנית למלא את מקומה במספר ישיבות בחברה. דנית עשתה זאת בשמחה, מתוך הכרת תודה להילה על תמיכתה בקבלתה לעבודה ועל הידידות ביניהן.

לאחר שהתחבקו והזמינו קפה ותופין, התיישבו שתיהן זו מול זו. הילה בחנה ארוכות את פניה של דנית. את מוטרדת, זה ברור לי. אולי תוכלי לשתף אותי? כאשר החלה דנית לתאר את הדילמה שהיא נמצאת בה, עצרה אותה הילה בחדות. רגע דנית. האם הודעת על התאונה לבית הספר שבו מלמד רז? דנית הודתה שביומיים הראשונים הייתה שקועה כל-כולה במצבו של רז ולא חשבה על דבר פרט לכך. כעבור יומיים צלצלו מבית הספר שבו שימש רז מורה לחינוך גופני מזה מספר שנים ושאלו האם קרה לו משהו. כאשר סיפרה שהוא נפצע, עלה מנהל בית הספר על הקו, התעניין ושאל האם הוא וצוותו יוכלו לעשות משהו למענה. היא סירבה בנימוס להצעה. בכך מבחינתה הסתיים לעת- עתה הקשר עם בית הספר. אוקיי, המשיכי, ביקשה הילה. לאחר ששטחה דנית את הדילמה בפני חברתה השתרר ביניהן שקט. את נמצאת במצב חשוב לעתידך ועתידו של רז מכל בחינה ניתחה הילה בפנים רציניות. לאמיתו של דבר, אינני יודעת כיצד הייתי פועלת לו הייתי במצבך. אחרי מחשבה נוספת אמרה הילה בשקט: יתכן שהייתי מוותרת על הניתוח ותורמת את אבריו של רז כפי שרצה. חשבי על כך, את תראי מולך את אחיך, אבל הוא לא יכיר אותך ואת ההיסטוריה שלכם. יתכן שגם לא ידע כיצד לתקשר איתך. האם את רוצה לשעבד את עתידך כדי לחיות לצד אדם שאיננו מחובר אליך בשום היבט פרט לצורתו החיצונית? ברור לך שלא תוכלי להמשיך את חייך כפי שהיו עד כה, מבחינה תעסוקתית ומכל בחינה אחרת.

לאחר שנפרדו שקעה דנית במחשבות. הילה היא חברה טובה, אבל עשתה זה עתה ניתוח קר של המציאות ללא כל היבט רגשי. ומה עם נפשה? בלי רז היא תישאר בודדה בעולם, וחוץ מזיכרונות לא יישארו לה קשרים משפחתיים כלשהם. לפתע נזכרה בקרוביהם של הוריה. מסיבה זו או אחרת נותק הקשר של הוריה עמם עוד בטרם היא ורז נולדו, שכן אין תמונות של בני משפחה באף שלב של חייהם כילדים. היא התוודעה לקיומם רק בהלוויית הוריה. הגיעו שלושה זרים ולחצו את ידה וידו של אחיה במהירות שנראתה לה בזמנו כסוג של רתיעה. הם אמרו את שמותיהם ואת אופן קרבתם להוריה, אבל בהמולה שהייתה בלוויה הפרטים הללו נשכחו. מיד לאחר הלוויה הם נעלמו כלא היו, ויותר לא היה מהם זכר. היא לא ידעה באיזו מדינה הם חיים, ולא יכלה ליצור עמם קשר גם לו רצתה. כן, היא לבד לגמרי, בודדה בעולם.

דנית הייתה כעת מגובשת בעמדתה, דווקא לאחר השיחה עם חברתה הילה. היא תאשר את הניתוח, מתוך תקווה שהוא יצליח להחיות את רז, גם אם בזהות שונה. משהו ממנו יישאר עמה, והיא לא תהיה לבד כפי שחרדה. אמנם יידרש ממנה מחיר אישי כבד, חשבה, אבל היא חזקה ומוכנה לקראתו.

היא מיהרה לביתה וכתבה לרופא במייל חוזר: אני מסכימה לניתוח. אנא עדכן אותי בהליך. קצר וקולע. כעבור כשעה צלצל הטלפון ופרופ' כהן היה על הקו. אני שמח על עוז רוחך, אמר הרופא, כדאי שנשב במחלקה ונוכל לשוחח על פרטי ההליך. ביומיים הבאים דילגה דנית בין פגישות עם פרופ' כהן ופרופ' באואר, מיטתו של רז השקוע בתרדמת ולעת ערב – ביתה.

בבוקרו של היום השלישי העיר את דנית טלפון עוד בטרם הנץ השחר. על הקו היה פרופ' כהן, שבישר לה כי התורם נמצא כבר בבית החולים, ולכן עליה להימנע מלהגיע. עליה להתפלל שהניתוח יצליח, אמר הרופא, לטובתו של רז ולטובתם של מטופלים רבים שיבואו אחריו. כאשר נותק הקשר הייתה דנית נסערת. עכשיו, אמרה לעצמה, הוא הרגע בו משתנים שוב חיי, 13 שנים אחרי שהשתנו לבלי הכר באסון הקודם. אני חיה מאסון לאסון אמרה לעצמה בקול, מה יהיה האסון הבא שיעצב שוב את חיי? כל היום התהלכה בשכונה והמתינה לטלפון שיבשר לה מה עלה בגורלו של אחיה.

לקראת השקיעה הגיע הטלפון המיוחל. הניתוח הצליח בישר פרופ' אביתר כהן בקול לאה. רז בחיים, ואפילו הצליח לקיים עמנו קשר ראשוני. הוא כמובן חבוש באופן שכמעט לא ניתן לזהותו, אבל זה ישתפר עם הזמן. תודה לך על מתן ההזדמנות.

דנית שמחה על הבשורה. מתי אוכל לראותו? שאלה. את מוזמנת מתי שתרצי, אבל קחי בחשבון שרז חבוש באופן שלא יאפשר לך כמעט לזהות אותו. היא נשמה עמוקות. תודה לך. אני ממש אסירת תודה על מה שעשית למעני ולמענו של רז. הוא ענה בקול ענייני: גברת לוי, עוד דרך ארוכה לפנייך. אולי תוכלי להודות לי כאשר נראה שיפור משמעותי אצל רז.

דנית מיהרה לבית החולים. אחות צעירה ישבה ליד מיטתו של רז והשגיחה עליו. שלום לך, את אחותו? שאלה. כן. אפשר לראות את רז? האחות הזיזה את כסאה, ודנית ראתה גוש תחבושות שמכסה על חלקו העליון של הראש שלפניה. היא הביטה ארוכות בפנים, אך לא יכלה לזהות את אחיה. העור היה מתוח ובעל גוון צהבהב. נראה שעיניו של רז, מאחורי חורים שנגזרו בתחבושת, היו עצומות. דנית הבינה שמקומה לא לידו כעת. יש לתת לו את הזמן להתאושש, ואז לנסות לברר מהי השפעת הניתוח עליו. היא הודתה לאחות, ביקשה ממנה להשגיח היטב על אחיה ועזבה את בית החולים.

שעה ארוכה ישבה דנית על כסא הנדנדה בסלון ביתה. מה אעשה עכשיו, בתנאי אי-הודאות שאופפת אותי, חשבה. היא החליטה לחזור לעבודתה למחרת, ולגשת לבית החולים מידי יום למשך שעה, עד שניתן יהיה לקיים שיחה כלשהי עם רז.

משרדי החברה אליהם הגיעה דנית שקקו חיים. פרויקט גדול עמד לפני שיווק וניכר היה שהכל עסוקים יותר מהרגיל. למרות זאת השתרר שקט מעיק כאשר ראו אותה נכנסת. היא חייכה לקולגות המוכרים, ואז המתח התפוגג באחת, וההמולה חזרה לשלוט במקום. כמה טוב לחזור לשגרה חשבה דנית. עד מהרה ישבה הילה לידה, ואחריה באו חברים אחרים לעבודה. דנית לא נשאלה שאלות אישיות אלא רק עודכנה בחלק הפרויקט שעמלה עליו עד אותו יום קשה שבו נפצע אחיה. כעבור כמה שעות כבר לא ניתן היה להבחין כי דנית נעדרה מספר ימים. היא התרוצצה בין שולחנות ומסכים, דאגה לסגור פינות בלתי מטופלות באבטחת הפרויקט וחייכה לעצמה מידי פעם בסיפוק.

כאשר הגיע הערב ודנית שבה לביתה צלצל הטלפון כאשר עלתה במדרגות. פרופ' כהן שאל אותה אם ביקרה את אחיה ומהן תחושותיה. בבת אחת נמוגה תחושת ההתעלות שאפפה אותה עד אותו רגע. גב' לוי, האם תרצי להיעזר באיש מקצוע? שאל הרופא. יש אצלנו מחלקה מיוחדת המטפלת בבני משפחה של חולים הזקוקים לסיוע רגשי או נפשי בעקבות אסונות או מצבי משבר. דנית רצתה לומר לרופא שהיא איננה במשבר כלל, אך נמנעה מכך. הוא רוצה את טובתה, ולכן אל לה להתעלם מפנייתו. אחשוב על כך ואענה לך מחר, בסדר? קחי את הזמן גב' לוי, אמר פרופ' אביתר כהן. כל החלטה שלך תכובד. אני וכל הצוות עומדים לשירותך. כאשר ניתקה את השיחה חשבה דנית כי הרעיון של מפגש בארבע עיניים עם פסיכולוג איננו גרוע. יתכן שהיא זקוקה לכך יותר מאשר היא יודעת. אל תבטלי עזרה, אמר לה קול פנימי, לכי על זה.

ג.

דנית נקשה על הדלת. השלט הקטן בישר כי זהו משרדו של פרופ' אברהם שמרון, פסיכיאטר. יבוא, אמר קול עמוק. דנית פתחה את הדלת ובהתה באדם זקן היושב כפוף לפנים. תגובתה הראשונית הייתה רתיעה. היא דמיינה לעצמה שתפגוש אדם צעיר ומצודד, אולי דומה לפרופ' באואר. הוא קרא את מחשבותיה, שכן אמר באטיות: חלק מהמטופלים שלי מגיבים בהפתעה כאשר הם רואים אותי לראשונה. את לא חריגה. אני פרופסור אמריטוס מבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ומידי פעם קוראים לי כאשר נוצר מחסור באנשי מקצוע בתחום זה כאן בבית החולים. לגבייך, גילה לה, הייתה פנייה מיוחדת אלי מצידו של אביתר ידידי. הוא לא סיפר לי במה מדובר, אבל ביקש שאשוחח עמך. נוכח מבטו האמפטי של הפסיכיאטר מצאה דנית את עצמה שוטחת בפניו את הקשר שהיה לה עם אחיה עד לתאונה שעבר והלבטים שעברה מאז נפגע. פרופ' שמרון שאל משהו פה ושם, אך דנית חשה כי חשוב לה להוציא את הדברים, כך שתוכל לעבד אותם כהלכה עבור עצמה. אם הוא יוכל לסייע לה, חשבה, מה טוב. כאשר נפרדו הסתכלה בשעונה ונדהמה: היא ישבה אצלו שעתיים וחצי שחלפו כאילו היו כמה רגעים.

מהפגישה עם הפסיכיאטר עלתה דנית שתי קומות למחלקה בה שכב אחיה. בכל הימים מאז נפצע היא חלפה במסדרונות המחלקה על פני חדרים ואנשים מבלי לשים לב לדבר. רק רצתה תמיד להגיע לחדר 13 ולראותו. עכשיו התפנתה להביט על סביבותיה. הייתה זו מחלקה דוממת כמעט. האנשים שבה, מטופלים כאורחים היו חרישיים. התנהלותם ממש לא אופיינית לבית חולים, חשבה דנית.

ליד מיטתו של רז התחלפו אחיות דרך קבע, אבל החידוש הפעם הייתה נוכחותו של איש זקן ששכב במיטה שלידו. גוטן טאג, אמר האיש. אינני דוברת גרמנית, מיהרה דנית לציין. אה, חשבתי שאת קרובה של הבחור ששוכב כאן, ולכן דיברתי אתך גרמנית. שמי הוא דניאל שוורצקופף, ואני פנסיונר של המכון הימי בחיפה. כאשר עוד עבדתי במכון, בזמן מלחמת המפרץ, כמעט כולם שאלו אותי אם אני בן משפחה של נורמן, הגנרל האמריקני שפיקד על המבצע. חיוך של שביעות רצון התפשט על פניו. אז אם אינך דוברת גרמנית, מהו הקשר שלך לעלם ששוכב כאן? תהה. ואיך אתה יודע שהוא עלם? שאלה דנית. הוא סיפר לי, ענה דניאל. הוא מדבר לאט וקצת בשגיאות, אבל שמעתי ממנו כמה פרטים. הוא אמר לך את שמו? תהתה דנית. כן, שמו הלמוט. הוא לא ממש סיפר במפורש, אבל הבנתי ממנו שהוא תלמיד כתה י"א בבית ספר פרטי בזלצבורג, אוסטריה. הוא בכלל לא ידע היכן הוא נמצא, וכאשר אמרתי לו שהוא בישראל קולו השתנק, הוא ממש פחד. עכשיו הוא כנראה ישן, כי רוב הלילה הוא ילל, כנראה מכאבים, אבל אולי מפחד. מי יודע... דנית סיפרה לדניאל על התאונה שאירעה לאחיה והניתוח שנתנה לו את הסכמתה. דניאל היה מרותק לתיאוריה, ולבסוף שאל: האם את רוצה שאומר לו משהו בשמך? אני לא חושבת שכדאי לגלות לו את המציאות המלאה, אמרה דנית, אבל אולי תוכל לברר איזה אסון קרה לו שבעטיו הוא הגיע לכאן? ואשמח שתברר אם הוא דובר אנגלית, שכן גרמנית אינני מבינה כלל. דניאל הנהן ודנית עזבה את החדר.

במעלית חשה כי אינה יודעת כמעט דבר על המתווך החדש, דניאל שוורצקופף מעבר לעבודתו לשעבר. בעטיו של מה הוא שוכב במחלקה? כמה זמן הם יוכלו להיות בקשר? היא כמעט עשתה אחורה-פנה, אבל חששה להצטייר כפזיזה או חטטנית בעיניו של דניאל ולכן המשיכה לביתה. ובכן, חשבה לעצמה, יש לי עסק עם נער מתבגר אוסטרי שלא מסוגל לתקשר אתי. אכן, חיים מעניינים זימנה לי התאונה המקוללת של רז...

למחרת הגיעה מוקדם מהרגיל, מקווה למצוא במחלקה את דניאל ליד מיטתו של רז-הלמוט. ואכן, הוא היה שם, ונראה במצב רוח מרומם. יופי שבאת, אמר, עכשיו אולי תוכלי לעשות היכרות עם הלמוט אחיך. עיניו של החבוש היו פקוחות לרווחה. הוא החל לדבר גרמנית בהביטו אליה במבט חודר. הוא שואל, תרגם דניאל, מדוע את מגיעה כל יום ועומדת ליד המיטה שלו. מי את? דנית נדרכה. מדוע לא חשבתי לשאול את הפסיכיאטר מה להגיד אם אשאל על ידי רז לזהותי? חשבה בצער. אמור לו שאני קרובת משפחה שלו מישראל. אולי לא ידע עלי קודם, אבל בכל מקרה אשמח לארח אותו בארץ. בזמן שדניאל תרגם את דבריה, ראתה את עישוניו של רז-הלמוט מתרוצצים בינה לבין דניאל. ואז שאל הלמוט (כך החליטה שתקרא לו בינה לבין עצמה מעתה והלאה עד שיצדיק את השם רז) מאיזה צד של המשפחה היא קרובתו. זה מסובך, ביקשה מדניאל לתרגם. אפרט לגבי הקירבה בינינו אחרי שתצא מבית החולים.

לאחר מכן פנתה לדניאל וביקשה שיאמר להלמוט שהיא רוצה לדבר בעברית, ועל כן שיסלח לה. ממה אתה סובל ועד מתי תישאר פה? שאלה. אה, אני בבירור נוירולוגי. התגלה אצלי גוש קטן במוח, ועכשיו הצוות מברר מה טיבו. יתכן שישחררו אותי אם זה גידול שפיר שאינו מתפתח, שכן ניתוח עלול להיות בגילי מסלול בכיוון אחד לעולם שכולו טוב. אם יגלו שהגידול ממאיר כנראה שינתחו, ואז מי יודע מה יקרה לי. בכל מקרה, כנראה שמחר כבר לא אהיה בחדר זה. עכשיו היה ברו לדנית שהיא חייבת למצות ככל האפשר את כישוריו של דניאל כמתווך בינה לבין הלמוט. האם תוכל עוד קצת לתרגם עבורי? שאלה. בהחלט, לעונג הוא לי, ענה דניאל. שאל אותו בבקשה האם הרופאים דיברו אתו עד עכשיו, ואם כן, מה אמרו לו. הוא אומר שהרופאים רק מבררים מהו מצבו הרפואי. איש לא דיבר אתו על שום דבר אחר. האם היה רוצה וישוחחו אתו? שאלה דנית. דניאל חזר עם התשובה: בהחלט. ככל שהוא ידע יותר הוא ירגיש יותר טוב, כך הוא אומר. טוב, אמרה דנית, אמור לו שאנסה לקיים אתו קשר ככל האוכל, ואולי הוא ידע יותר ממני. אבל מה עם האנגלית שלו? דניאל תרגם את דבריו של הלמוט: אינני יודע אנגלית כלל, פרט לכמה מילים. תמיד רציתי לדעת צרפתית כשפה זרה ולא אנגלית. כנראה שזה בא לי מהורי, אם כי אינני זוכר מהם שום דבר.

דנית לא ידעה כיצד להתקדם בקשריה עם הלמוט. הוא רצתה לדעת הרבה, אבל לא ידעה איזה מידע אפשר לשחרר כעת, מבלי שהתייעצה בפסיכיאטר. בצר לה פנתה אל דניאל. אמור לו שאני רוצה לשוחח אתך כמה דקות, ושיסלח לי. לאחר שתרגם זאת להלמוט, פנתה אליו: מהיכן הגרמנית שלך? אה, זה סיפור לא שגרתי, ענה דניאל שוורצקופף בהנאה גלויה. נולדתי וגדלתי בכפר קטן ליד זלצבורג שנקרא פושל אמזי, בערך 15 קילומטרים מהעיר הגדולה. הכפר שוכן ליד אגם פושל, במקום חלומי ממש. אלא שהזיכרונות שלי לא נעימים מהתושבים שגרו לידנו. אמי, דורה וייס, הייתה יהודייה שניצלה ממחנה דכאו ובסיום המלחמה היא הגיעה למחנה פליטים ליד וינה. אחד מעובדי הצלב האדום שסייע לפליטים במחנה היה אבי, נוצרי בשם גונטר שוורצקופף. הם התאהבו וקבעו את ביתם בכפר, כמה קילומטרים מבית משפחתו של אבי. הוריו התנגדו נמרצות לקשר ביניהם, אבל הוא היה מאוהב באמי וכך נולדתי למשפחה אוהבת, למרות שהורי לא יכלו למסד את הקשר ביניהם בנישואין. שכנינו היו זוועתיים. מרגע שנודע להם שאמי יהודייה הם לא חדלו מלהתעלל בנו. אני כילד סבלתי ממצוקה קשה, כי חברים לא היו לי כלל. כולם שם היו אנטישמים. כאשר הייתי כבן 9 חלה אבי וכעבור זמן קצר נפטר. אמי הכירה אנשים בסוכנות היהודית עוד מימי שהותה במחנה הפליטים, וכך התארגנה עלייתנו לארץ. אני נחשב יהודי לפי ההלכה, מאחר שאמי יהודייה. כמובן שכאשר רציתי להינשא הרבנות הערימה עלי קשיים עצומים, אבל עברנו גם את זה. אני זוכר את זלצבורג כעיר הומה ותרבותית, בוודאי ביחס לכפר שלנו. האם את יודעת שוולפגנג אמדאוס מוצרט נולד בה? בית הולדתו הוא עד היום מוקד משיכה לתיירים מכל רחבי העולם.

דנית ביקשה מדניאל שיאמר להלמוט שתגיע מחר ותנסה להסביר לו ככל יכולתה מדוע הוא נמצא בארץ ומה מחבר בינו לבינה. לאחר מכן עזבה את המחלקה ומיהרה לחפש את פרופ' שמרון. הוא לא היה במשרדו, אך אחות שעבדה בקרבת מקום עדכנה אותה שהוא הגיע היום, ויתכן שהלך לאכול או לשירותים. ואכן, תוך כעשר דקות נראה הפסיכיאטר הולך בכבדות בפרוזדור. דנית מיהרה אליו ועדכנה אותו תוך כדי הליכה במפגש שהיה לה עם הלמוט. הוא הזמין אותה באדיבות להיכנס, ובטלפון ביקש מנמען כלשהו לבוא בעוד כחצי שעה במקום מיד. דנית הודתה לו על פניותו למענה. לאחר ששמע ממנה עוד פרטים הדריך אותה הפסיכיאטר כיצד לחשוף טפח אחר טפח מהמציאות שהנער נקלע לתוכה, ולא לבשר לו הרבה בבת אחת. נפשו עדיין רגישה ומתפתחת, ומידע רב מדי עלול לערער אותה, אמר. כאשר פנתה ללכת לביתה, חשה דנית כי קיבלה כלים שיאפשרו לה להתמודד עם הזר שנכנס לגופו של אחיה.

באותו לילה הקיאה דנית פעמיים ואף פקדה את השירותים מספר פעמים. לעזאזל, חשבה, חטפתי נגיף מהמדגרה הציבורית שאנחנו נוהגים לכנות "בית חולים". ופתאום כאשר ישבה על האסלה צצה במוחה מחשבה מטרידה. הבטחתי להלמוט שאבוא לבקר, ומה הוא יחשוב עלי עכשיו? מן הסתם הוא ישנא אותי עוד לפני שיצא לנו להכיר זה את זו כהלכה... ומה אם יתארגן צוות מורים שיגיע לבית החולים לבקר את הקולגה רז לוי? הם יעמדו המומים ולא יהיה איש שיסביר להם מה קרה לרז. ארבעה ימים נמשכה מחלתה המציקה. כאשר החלימה נסעה לבית החולים.

ד.

כאשר הגיעה דנית לבית החולים החליטה לברר עם הצוות הרפואי במחלקה אם ישנו מי שיוכל לתרגם לגרמנית את שיחתה עם הלמוט. היא פנתה לאחות שעל חזה התנוסס שלט עם השם סאלווה שוקרי. סלחי לי סאלווה, אמרה דנית, אני אחותו של רז לוי מחדר 13. האם יש מישהו דובר גרמנית שיוכל לסייע לי אתו? האחות הנהנה ואמרה שבחדר 6 מאושפז תייר גרמני, אך הוסיפה: לשם מה לך? לידו שוכב ישראלי דובר גרמנית, ועד כמה שראיתי, הם לא מפסיקים לדבר זה עם זה.

דנית מיהרה לחדרו של רז וראתה לשמחתה את דניאל שוורצקופף במיטה הסמוכה לזו של הלמוט. שלום לך דנית, אמר דניאל. חשבת שאלך, אבל כנראה שיש לי משימה יותר חשובה מאשר לצאת מכאן. למראה התמיהה על פניה המשיך: הצוות עוד לא גיבש דיאגנוזה סופית לגבי הגידול שלי, ובינתיים הם משאירים אותי כאן וממשיכים לבדוק אותי. הלמוט ואני שוחחנו שעות. הוא סיפר על מה שהוא זוכר מעצמו, ושאל הרבה עלייך ועל ישראל. הוא הבין שאת חולה, ולכן הוא ציפה בכיליון עיניים לפגוש אותך.

שלום הלמוט, אמרה דנית. פניו של הלמוט היו עתה גלויות והוא דמה עכשיו באופן כואב לאחיה הבריא. התחבושת על ראשו קטנה, וחיוך גדול היה מרוח על פרצופו. שלום אחות, הוא אמר וחייך. לימדתי אותו להגיד זאת, ציין במהירות דניאל, כדי שיוכל לעשות לך קבלת-פנים הולמת. הוא לומד מהר. לדעתי, תוך כמה חודשים הוא יפטפט עברית בשטף.

שלום, ענתה, איך אתה מרגיש? כאשר הוברר שאינו מבין את השאלה גם באנגלית בא לעזרתה דניאל. הוא אמר, תרגם לה, שיש לו קצת כאבים בגולגולת, אבל כל יום הכאבים פוחתים. הבוקר הוא לא אכל בכלל, וטען שהוא לא רעב.

הוא נזכר כבר מי היו הוריו? תהתה דנית. לא ממש. הוא רק אמר שממה שזכור לו אביו הוא מדען, אבל לא ידע להגיד היכן או באיזה תחום. לגבי אמו אין לו כלל זיכרונות. אולי נפטרה.

אמור לי, שאלה דנית, האם הוא כבר ראה במראה את פניו? אה, הנהן דניאל, הוא ראה את פניו ובכה עד שהרגעתי אותו. שעה וחצי לקח לי. הוא ילל שפתאום ניבט ממנו מישהו אחר במראה, מישהו מבוגר ולא מוכר. איך עשו לי את זה? הוא בכה בדמעות. אמרתי לו שבוודאי היה בחור יפה מאד, אם הוא מאוכזב מהדמות שראה במראה. והוספתי שלו אני נראיתי כך, הייתי רוקד כל היום. אחרי שחזרתי על כך מספר פעמים הוא נרגע, ואפילו הצליח לחייך. כדי להסיט את מחשבותיו מהעניין שאלתי אותו מי הכיר בבית הספר. הוא מנה בפני רשימה מכובדת של בנים, ביניהם גרהרד, אולי, סטפן ואלכסנדר. אבל רשימת הבנות שהכיר הייתה גדולה בהרבה: גרטרוד, מוניקה, סבינה, אולריקה ועוד כמה ששכחתי את שמן. על השם גרטרוד הוא חזר מספר פעמים, והבנתי מכך שהוא כנראה היה מאוהב במיוחד בה.

דנית לא ידעה מה תעשה עתה. האם תיצור קשר נוסף עם הלמוט? הדבר היחיד שעלה במוחה היה להחזיק בידו ולראות האם הוא נרתע ממנה, וכך עשתה. הלמוט תפס את ידה ואחז בה כאילו היא מהווה חבל הצלה עבורו. המגע החמים של ידו ומראהו הזכירו לה את רז, ולפתע עלו דמעות בעיניה. היא הבחינה שפניו של הלמוט הופכות לעצובות. הוא דיבר מהר, ודניאל תרגם. הוא שואל האם את מאוכזבת ממנו. לא, להיפך. נעים לי מאד שהוא אוחז בידי, כי זה מה שהזכיר לי את אחי רז. אמור לו בבקשה שעבורי הוא האח שלי. כאשר ידע עברית יוכל לתקשר אתי כפי שתקשר עמי אחי רז. אז אולי אוכל לקרוא לו רז, ובינתיים אקרא לו הלמוט, אם זה לא מפריע לו.

הפגישה שהייתה לדנית למחרת עם הפסיכיאטר הייתה עניינית ביותר, לנוכח השיפור המשמעותי במצבו של הלמוט. מה אעשה עמו לאחר שיצא מבית החולים? שאלה. פרופ' אברהם שמרון נשען לאחור על כורסתו והישיר אליה את מבטו. מהן האפשרויות שחשבת עליהן? שאל. אינני יכולה ללמד אותו עברית, והוא לא יוכל להסתדר לידי ללא ידיעת השפה. לפיכך עלי לשלוח אותו ללמוד באולפן. השאלה היא אם האולפן יהיה קרוב אלי או במקום מרוחק, בעיר אחרת. האם ישנה בעיה בכך שהאולפן יהיה לידך? שאל אברהם. כן, ענתה דנית. כל חברי וחבריו של אחי יקפצו עליו ויצפו ממנו לתקשר עמם, והוא עלול להיפגע מכך. אני גם לא רוצה להסביר לכל אחד מה בדיוק קרה לאחי ומיהו באמת הבחור שדומה לו. נשמע שבעצם החלטת שהוא יעבור לאולפן מרוחק בתנאי פנימייה, האמנם? נראה לי שכך עדיף. מה דעתך, פרופסור? ההסבר שלך מאד הגיוני, אבל כאשר הוא מתאקלם במקום חדש ואת אינך לצידו, הדבר עלול לקבע נתק שיימשך גם לאחר שהוא יסיים את האולפן. אשקול זאת. תודה רבה לך אדוני, אמרה ויצאה אל סימני השאלה שממתינים שתי קומות מעליה.

דניאל כבר לא היה בחדר, ודנית חשה אכזבה עמוקה מכך שאולי לא תראה אותו יותר. את הזמן בחברתו של הלמוט העבירה בליטוף ידו ובניסיונות להעביר מסרים בשפת הגוף. הלמוט היה חייכן ונראה כי מצבו הוטב מאד. לאחר כעשרים דקות מאז שנכנסה לחדר הופיע לפתע פרופ' אביתר כהן. אני רואה שאת מתקשרת היטב עם המושתל שלנו, אמר הרופא. אני מעריך שתוך מספר ימים הוא יוכל להשתחרר מבית החולים. האם חשבת לאן לקחת אותו? איך לאקלם אותו במשפחה ובחברה שלנו? אני המשפחה שלו, אני לבדי, ענתה דנית. שוחתי על כך פרופ' שמרון שאתה המלצת עליו, והוא נתן לי להחליט מה לעשות בקשר להלמוט, כך אני קוראת לו עדיין. הרופא מסר לדנית הנחיות לטיפול בתפרים שבגולגלתו של הלמוט והלך לדרכו.

לאחר שנפרדה בחיוך מהלמוט וחזרה לביתה ישבה דנית זמן ארוך וחשבה מהו המהלך הטוב ביותר שתוכל לעשות בקשר להלמוט, וחישבה את המהמורות בכל החלטה שתקבל. לבסוף החליטה. היא תשלח אותו ללמוד עברית באולפן מרוחק, בתקווה שכאשר יגיע לסביבתה (לגור בדירתה או בדירתו של רז) יתחזק הקשר ביניהם. עכשיו נותר לה להחליט באיזה פינה של הארץ הוא יבלה את החודשים הקרובים. לאחר שבדקה מספר אפשרויות, מצאה כי מרכז הקליטה בצפון פחות מסביר פנים מאשר זה שבדרום, אם כי הצפון דומה יותר לסביבה שבה גדל הלמוט באוסטריה. ארשום אותו למרכז הקליטה הדרומי. אבל איך אעשה זאת? הרי תעודת הזהות של רז לוי מייתרת לכאורה  כל צורך בקליטה בארץ ובלימוד עברית. היא החליטה לנסוע למרכז הקליטה הדרומי ולשוחח בארבע עיניים עם מנהלו.

למחרת הודיעה להלמוט בשפת הסימנים שלמחרת לא תגיע, אבל יום לאחר מכן תבקר אותו. הוא חייך, אבל היה זה חיוך עגום של נפש מבודדת, חשבה לעצמה. היא הסתובבה במחלקה ושוחחה עם סאלווה האחות ועם הרופא התורן, ד"ר כרמלי לגבי היעדרותה למחרת, והצורך לשמור על הלמוט מכל משמר.

מרכז הקליטה היה הומה אדם. היא שמה את פעמיה ללשכת המנהל, שאלתיאל כץ, עמו קבעה טלפונית את הפגישה. היא ציפתה לפגוש פקיד סוכנותי מנומנם, ותחת זאת פגשה בהיכנסה לחדר איש מחויך ולבבי. שלום לך גברת לוי, וברוכה הבאה בצל קורתנו הצנועה, פתח שאלתיאל במבטא ספרדי כבד, אשמח לשמוע מה הביא אותך מהמרכז כל הדרך אלינו. אחי, ששמו רז לוי, אמרה. המנהל פער את פיו בתהייה. אבל האם רז הוא עולה חדש? מאיפה? לא, רז הוא יליד הארץ, אבל עבר תאונה קשה, שבעקבותיה הושתל בראשו מוח של אדם אחר. פיו של שאלתיאל נפער שוב בתדהמה. ואז סיפרה דנית למנהל את השתלשלות העניינים, וציינה את הצורך שלה לגונן על אחיה, שזהותו זרה לה. עד כמה הוא יוכל להשתלב במרכז הקליטה ובאולפן? שאלה.  שאלתיאל גרד בפדחתו. קשה לדעת. מעולם לא היה לנו מקרה דומה. ברור, חייך, זהו ניסיון ראשון מסוגו בעולם. אנחנו מרכז קליטה מסביר-פנים. זהו המותג שלנו. אני בוגר מרכז הקליטה, כמי שעלה לפני חמש שנים מארגנטינה. דנית ציינה לעצמה שהעברית בפיו של שאלתיאל טובה משל צברים רבים. הייתה לי אז חוויה לא כל כך טובה, והתלוננתי על התנהלותו של המרכז בפני הממונים עליו. הם לא עשו אז דבר, אבל לפני שנה פורסם מכרז לניהול המרכז, ואני ניגשתי אליו. פגש אותי מנהל משרד הקליטה שאמר לי: קראתי ביקורת קשה שהייתה לך על המרכז. האם תוכל להבריא אותו? בשתי ידיים, עניתי. ומאז אני כאן. משרד הקליטה מבסוט מהמרכז, ואני מאושר מכך שעולים נקלטים עם חיוך ורצון גדול לסייע להם בכל דבר.

עם כל ההבנה שלי למצב שתיארת, עבר שאלתיאל לפסים מעשיים, רז לא יוכל להיכנס למרכז הקליטה כעולה. כלומר, אם אגיש אותו כחריג למשרד הקליטה תעבור שנה לפחות עד שיעכלו את טיב החריגות ואולי יאשרו, וחבל על הזמן הזה עבורו. האם לא תוכלי לשכן אותו בדירה שכורה ולרשום אותו לאולפן? דנית הביטה בשאלתיאל נעים ההליכות. לא, אמרה, שם הוא יהיה בודד ולא יוכל להשתלב חוץ מאשר באולפן. אני צריכה מסגרת מגוננת יותר. האם אוכל לשלם מכיסי עבור שהייתו כאן? שאלתיאל גירד בפדחתו. טכנית כן, אבל אצטרך לתת הסבר לממונים עלי איך אני משכן, גם באופן פרטי, יליד הארץ במרכז הקליטה שמיועד לעולים חדשים. יש לי הצעה, מיהרה דנית להשיב. היא מבוססת על אמת בלבד, אם כי לא כל האמת. אמור להם שהבחור נפגע קשה בתאונה ואיננו זוכר דבר מחייו הקודמים. הוא צריך לעבור לימוד ושילוב מחדש בכל מה שידע טרם הפציעה.

בסדר, שיהיה כך, ענה שאלתיאל. אמרת שהוא דובר גרמנית. ואם ישאלו מאיפה הגרמנית שבפיו? תגיד שאינך יודע, אולי מגלגול קודם. אתה יודע, ישנו ילד דרוזי בן 3 שדובר אנגלית במבטא אוקספורדי משום מקום לכאורה. הייתה עליו כתבה בטלוויזיה. תגיד שאולי זה מקרה דומה. אני אדאג לתת לך אישור מבית החולים שרז היה מאושפז אצלם בעקבות פגיעת ראש. שאלתיאל חייך. עם אחות כזאת אין פלא שהבחור יהיה אייזן-בטון. יש לה תשובות לכל השאלות... נמצאו פתרונות גם למעקב הרפואי שהלמוט יזדקק לו וגם לטיפול פסיכולוגי שיידרש. דנית שבה לביתה כשחיוך של שביעות רצון מרוח על פניה.

ה.

כאשר חזרה דנית למחרת למחלקה חשה כי כולם נועצים בה עיניים. קרה משהו, אמרה לעצמה בדאגה ומיהרה לחדר 13. הלמוט היה עצום עיניים. לידו שכב אדם מבוגר, בעל שפם עבות שראשו חבוש. שלום לך, גברת. האם את אחותו של הבחור הזה? כן, ענתה. קרה לו משהו? אכן קרה, ענה. אתמול היה כאן ביקור גדול של אנשים. הם אמרו שבאו מבית הספר שבו מלמד רז, כך הם קראו לו. כאשר ראו אותו הם ברכו אותו בשלום, ורצו לדעת מה שלומו. הוא הביט בהם והתחיל לבכות. פתאום הוא התחיל לדבר בגרמנית. ראיתי שכולם בהלם. הגיע רופא מהמחלקה וביקש מהם לצאת, כי הם מפחידים את המטופל. דנית חשה פיק בירכיים. איך לא חשבה על האפשרות שהקולגות של רז יגיעו לביקור... היא ישבה ליד הלמוט וליטפה את ידו. לאחר מספר דקות הוא פקח את עיניו וחייך לעברה. דנית חשה הקלה. הוא מזהה אותה וחש על קרקע מוצקה. איך היא תוכל להיפרד ממנו שוב, כאשר ישתחרר מבית החולים ויעבור בלעדיה למרכז הקליטה?

אבל האפשרות שתקלות ייגרמו לו ביום-יום בשל חוסר היכרותו עם החיים במדינה והצורך התמידי שלה להיות לידו שכנעו אותה, למרות סערת הרגשות בה הייתה נתונה, כי מקומו של הלמוט הוא במרכז הקליטה מסביר-הפנים בדרום ולא בשום מקום אחר.

לאחר השחרור מבית החולים ה תאחסן הלמוט בדירתה של דנית למשך כמה ימים. למרות חוסר היכולת של שניהם להבין זה את זו מילולית, היה ביניהם חיבור באמצעות שפת-גוף, תנועות והבעות פנים.

ביום שהוסכם עליו עם מרכז הקליטה הסיעה דנית את הלמוט מאזור המרכז דרומה, והתפעלה מכך שהוא מוצא עניין בנוף חדגוני וחסר עצים כמעט לחלוטין. קיבל את פניהם במאור פנים שאלתיאל כץ, מנהל המרכז. עם צורה כמו שלו הוא יהיה כוכב אצלנו, הצהיר. הלמוט חייך לשאלתיאל, והחל שלב הפריקה של הציוד שארגנה עבורו דנית, כמעט כולו של אחיה רז. קח גם את הטלפון של רז, אמרה דנית ומסרה להלמוט את המכשיר. יש בו תמונות רבות. אולי תתרגל אליהן במשך הזמן. הלמוט חייך, אך ספק אם הבין את דבריה.

דנית הקפידה לבקש חופש מהעבודה כל שבועיים כדי שתוכל לבקר את הלמוט במרכז הקליטה ולראות כיצד הוא מתקדם. גם עדכון משאלתיאל נמסר לה כל ביקור. תוך חודש הוא יכול  היה לומר משפטים מקוטעים בעברית, חודש לאחר מכן כבר לפטפט בחופשיות די רבה, וכעבור עוד חודש העברית שבפיו הייתה טובה למדי, אם כי במילות היחס עדיין היו בה עדיין שגיאות. עכשיו, אמר לה הלמוט, אני רוצה לאמץ לעצמי מבטא ישראלי, זוהי המטרה הבאה שלי. דנית הבינה שגילו הצעיר של הלמוט, לפחות בהיבט המוחי, אפשר לו התקדמות כה מהירה בקליטת השפה. ואולי זה גם גנטי, חשבה לעצמה. שאלתיאל דיווח לה באופן שוטף, גם בין ביקוריה, על התקדמותו של הלמוט ועל יחסיו עם סביבתו.

האח שלך מאהב גדול, אמר שאלתיאל באחת השיחות. למה כוונתך? תהתה דנית. כל הצעירות אצלנו כרוכות אחריו, ומביטות בו בעיניים מאוהבות כשהוא עובר בחצר. פה ושם אני שומע או רואה שהוא בוחר מישהי ומסתובב עמה. אל תשאלי אותי מה עוד הוא עושה. אינני כזה חטטן. דנית חייכה לעצמה. אצלו לפחות לא נצרבה הטראומה של איבוד הורים כמו אצלם. רז יכול היה להשיג כל אחת שרצה, ובחר להישאר בבדידותו.

כאשר עמדה תקופת הלימודים באולפן להסתיים שוחחו שניהם על המעבר לעיר. איפה תרצה לגור הלמוט – בדירה שלי או זו של רז? אני מעדיף לגור לבדי, אמר הלמוט. ואם זה בסדר מצידך, אגור בדירה של רז. התרגלתי כבר להסתדר בין ישראלים, ואם מישהו יזהה אותי כאחיך, אזרום איתו, ורק אציין שהייתה לי תאונה ושכחתי הרבה דברים בעקבותיה.

הלמוט התארגן בדירתו של רז, כשהוא מתרגל לשכנים ששואלים לשלומו ואחרים המברכים אותו בניע ראש. דנית הגיעה תחילה מידי יום כדי למנוע מהלמוט בדידות במקום החדש, אך כעבור מספר ימים שמעה ממנו כי הוא מעוניין שיהיה ביניהם סידור של ביקורים מוסכמים ולא ספונטניים. דנית העריכה כי הלמוט רוצה לאפשר לעצמו יכולת חיזור אחרי נשים מבלי שהיא תופיע פתאום ותביך אותו. מאחר שלבית הספר לא היה יכול לחזור, בוודאי לאחר האירוע בבית החולים, הודיעה דנית למשרד החינוך כי רז לוי עבר תאונה ואינו יכול לעבוד יותר בהוראה. במקביל, ביררה עמו איזו עבודה עשויה למצוא חן בעיניו. כאשר לא יכול היה למסור העדפות ברורות בעניין העבודה, פנתה בהסכמתו למספר מסעדות, כדי שיתחיל לעבוד באחת מהן ולצבור ניסיון בעבודה עם ישראלים. הוחלט ששמו יהיה הלמוט, אם כי היה ברור לשניהם שיתכן שיופיעו במסעדה חברים של רז והשם הלמוט עלול להיות מביך עבור מי שהכיר את רז.

יומו הראשון של הלמוט במסעדה כשרה במתחם קניות גדול היה מבחן אמיתי עבורו. הוא ביקש מדנית להסיע אותו למקום אך לא להישאר. הוא יסתדר, אמר לה, ובסוף היום ישמח אם תבוא לאסוף אותו, לא בשל הנסיעה עצמה אלא בעיקר כדי שתוכל לשמוע מבעלי המקום כיצד הוא תיפקד. ואכן, בשעות אחרי הצהריים היא הגיעה ופנתה למנהל המשמרת. איך היה הלמוט? שאלה. האיש מאד אדיב, הוא אמר לה, הלמוט דייקן ובעל סבלנות אינסופית לנודניקים, ובעיקר נודניקיות. דעי לך שהיו היום כמה נשים שרצו לחכות, ובלבד שהוא יהיה זה שיגיש להן. ממש מציאה עבור המסעדה. הלמוט קידם אותה במאור פנים, כאילו רק עתה החל את המשמרת. הם ישבו לכמה דקות במסעדה, ואז ביקש הלמוט לקפוץ עמה לביתה. כבר ברכב בדרך לשם הבחינה כי עיניו נוצצות מדמעות.

כאשר הגיעו לביתה שאלה אותו דנית מה ריגש אותו כל כך. המצב, ענה לה הלמוט. דעי לך שאני מתמודד עם הרבה מכשולים. יש את המכשול הבריאותי כמובן. אני צריך לקחת כל יום נוגדני דחיה בשל ההשתלה. זאת אומרת, אני צריך שיהיה עלי כל שעה ביום תיק שבו יש תרופות וקצת מים. אם בשעה קבועה אני שוכח לקחת אותן, מיד מתחיל כאב ראש אצלי. כל חודש אני חייב להתייצב לבדיקות מקיפות בבית חולים. מחר אצטרך ללכת לבית החולים בעיר, אבל כשהייתי בדרום במרכז הקליטה הלכתי לבית החולים שם. עושים לי צילומים ומיפויים, וזה ממש מעצבן אותי. אבל יותר מהטרטור הרפואי אני לא יודע יותר מי אני. במראה מביט בי איש מבוגר שאני לא מכיר, הסביבה זרה לי, המנהגים לא מקובלים עלי ברובם. אני מרגיש ממש אובד. מה יהיה בגורלי? שאל ודמעה זלגה מעינו. דנית ליטפה את פניו של הלמוט. כל ההתחלות קשות, אמרה. כנראה שהיית במצב קשה שלא איפשר לך להמשיך לחיות כהלמוט המקורי, ולכן עברת לחיים חדשים, שלא מוכרים לך. יש סרט מתח בריטי שנקרא "אתה חי רק פעמיים". אני חיה פעם אחת, אבל אתה זוכה לחיות גם את חייך השניים. עשה מהם את הטוב ביותר שאתה יכול. הלמוט כנראה הסכים עם המסר החיובי שבדבריה, שכן הוא חדל להיראות עצוב, ועבר לחייך.

הקיץ שרק החל זימן להלמוט הזדמנות להקיף את עצמו בחברים חדשים, וביניהן חברות רבות. כאשר לא עבד הוא שחה בים ובילה הרבה. מידי פעם שמה דנית לב לכך שהוא מסתובב עם יפיפיה אחרת. מעניין, שאלה את עצמה, עד כמה הן יודעות ממנו על מה שעבר. אבל הוא נראה תמיד במצב רוח מרומם.

ו.

הסתיו הגיע ועמו הגשמים הראשונים. באחד הערבים, כאשר ישבה דנית ושקדה על פרויקט חדש שקיבלה לראשונה לנהל, נשמעה דפיקה עמומה על הדלת. הגשם שניתך בחוץ הרעיש היקשה עליה להיות משוכנעת ששמעה היטב את הדפיקה. היא ניגשה לדלת, ובעינית הבחינה בפרופ' באואר. דנית פתחה את הדלת וראתה את המדען רטוב כולו ומגיר מים. בוא היכנס, אמר לו באנגלית. פרופ' באואר, מה מביא אותך אלי? הוא תלה את מעילו הרטוב וישב על קצה הספה בסלון הבית. אני מצטער לבוא ללא הודעה מוקדמת, אבל הנושא חשוב. מאז הניתוח של אחיך רז אני עוקב בקביעות אחרי הלמוט והבדיקות הקבועות שהוא עובר. זה לא רק מסיבות מדעיות, אם כי גם הן חשובות. אני רוצה לעדכן אותך שאני הוא אביו של הלמוט. דנית חשבה שליבה יפסיק באחת לפעום. אסור היה לך לדעת מיהו התורם, וכך היה. אבל עברה יותר מחצי שנה, והלמוט הצליח להשתלב פה. זהו בני היחיד, ואני חצוי בין מחויבותי כמדען להתבונן באופן אובייקטיבי על הניתוח ותוצאותיו בהיסט המדעי לבין רגשותי כהורה, שבנו היחיד עבר מעולם המוות לעולם החיים. אני חש קשור אליו, למרות שזהותו כבר אינה זו שגידלתי, ולו בגלל שגופו השתנה.

הוא הוסיף: אשמח אם תקראי לי ספ או יוזף, ולא בתוארי הרשמי. דנית הנהנה, ואז שאלה: אבל באיזו דרך אתה רוצה להיות מעורב? הרי אם הוא יגלה שאתה נמצא כאן ויזכור אותך כאביו יתכן שהוא כבר לא ירצה להשתלב בארץ. אני אפגע וגם הוא. אלו חיים יהיו לו? הרי בזלצבורג לא יזהו אותו. הוא נראה כמישהו אחר.

יוזף נראה מהורהר. מה שאת אומרת נכון מאד, הוא אמר. חשבתי לקחת בסמסטר השני שבתון ולהגיע לארץ, אולי לאוניברסיטת תל אביב. אוכל לראות אותו מרחוק מבלי ליצור אתו קשר ישיר, וכך אהיה מעורב, ולו מעט, בחייו. עד כמה באמת התכנית יישומית אינני יודע כרגע. אחשוב שוב על כך ואשתף את אשתי כמובן.

פתאום חשה דנית צורך עז לשאול על הלמוט. סלח לי שאני מחטטת בעבר, אמרה דנית, אבל מה גרם להלמוט בנך להיות מועמד לתרומת מוח? ארשת פניו של יוזף קפאה. את משוכנעת שאת רוצה לדעת? שאל. היא הנהנה. ובכן, אוסטריה היא מדינה קטנה בסך הכל, אבל יש בה לא מעט אתרי סקי. האתר האהוב עלינו ביותר נקרא קיצביל, והוא מרוחק בערך 60 קילומטר מהעיר. לקראת סוף העונה נסעתי עם הלמוט, כי גודרון, אשתי, העדיפה להישאר בבית. הלמוט היה תלמיד תיכון, אמנם מוכשר, אבל עוד ילד. הוא ידע לגלוש, אבל לא במסלולים קשים מדי. אני גולש מנוסה למדי, ונוהג כאשר עם חברים לגלוש במסלולים מאתגרים. הלמוט ביקש ממני כבר ביום הראשון לגלוש במסלול מאתגר. התנגדתי והוא המשיך להתחנן. לבסוף הסכמתי, בתנאי שהמדריך שלו יהיה צמוד אליו כל העת. המדריך אכן היה אתו, אבל באמצע הגלישה שלהם קרתה מפולת שלגים פתאומית באזור, ומההדף הם הוטחו הצידה. המדריך הספיק להציל את עצמו, אבל הלמוט צלל למטה, ונעצר במתחם של בניה במדרון. מיהרנו אליו, וראינו פרץ של דם מבטנו. הזמנו מסוק, ועצרנו את הדם, אבל הדימום הפנימי נמשך. ראינו שהוא נחתך מסכין לשבירת קרח של כלי כבד. בבית החולים בזלצבורג ייצבו את מצבו, אבל היה ברור שהמערכות בשלב מסוים יתחילו לקרוס, ואז כבר לא יהיה ניתן לעשות דבר. גודרון הייתה שבורה לגמרי, ולא יכלה אפילו להציע מה לעשות. אני הצעתי לנסות את הפיתוח החדש שעבדתי עליו עם הצוות מתל אביב, וזאת על בני יחידי. פרופ' כהן ידע שהזמן אוזל, ולכן ביצע לרז במהירות את הבדיקות הנחוצות, וכאשר הסתבר כי ישנה התאמה בכל המדדים החיוניים ביניהם, אושרה העברתו של הלמוט לתל אביב. זה היה מבצע סודי בעל מורכבות רבה. אני לא יכולתי להיות ליד הלמוט בגלל הנושא האתי, וגם בגלל שפחדתי שאם אשאיר את גודרון בבית היא עלולה להתאבד מצער. כאשר נפגשנו בבית החולים ודיברנו על האפשרות לשתול מוח לרז לא היה לי מושג שבקרוב אהיה זה שיתרום את בנו למען המדע. שמחתי מאד על הדיווחים שקיבלתי לגבי הצלחת הניתוח. הם היו סנסציה עולמית, למרות שאסור היה למסור פרטים לאף עיתונאי. עצם העבודה שהמכשיר נוסה בהצלחה לראשונה עשתה כותרות. שמו של פרופ' אביתר כהן ושלי הפכו לשם דבר בקהילה המדעית, אבל אני נותרתי מעין אב שכול. והכאב לאבד ילד, ועוד מול עיניך, הוא בלתי נסבל.

הוא דמם, והייתה ביניהם שתיקה ארוכה. כאשר הלך לשירותים חשבה על האירוע הנורא ותוצאותיו. האם זה משנה משהו ביחסה להלמוט? האם עליה לחשוב עתה על נפשו הפצועה, או שאולי הוא הדחיק את האירוע ואיננו זוכר ממנו דבר? היא לא תוכל לשאול אותו, כדי לא להעיר זיכרונות שעלולים לפגוע בו. 

ז.

לאחר שיוזף חזר היא התלבטה אם לשאול אותו לגבי מעשיה של משפחתו בשואה. כנכדה לניצולי שואה מסלוניקי שבצפון יוון, הייתה השואה וזוועותיה צרובה בה מילדותה. אמה סיפרה לה על משפחתה הסלוניקאית והדרך שבה ניצלו כיוון שברחו מוקדם מספיק להרים ולא חוו את כיבושה של העיר על ידי הגרמנים. אמה תיארה בפרוטרוט את גורלם של חבריהם שנותרו בעיר.

יוזף, האם אפשר לשאול אותך שאלה אישית? אני מקווה שאוכל לענות, ענה יוזף. האם אתה יודע מה עשתה משפחתך בשואה? יוזף נאנח ודמם למשך כמה שניות. ובכן, מעשיה של משפחתי לפני השואה ובמהלכה לא ראויים לתשבחות. סבי קונרד היה לאומן אוסטרי. ממרחק הזמן אני יכול לומר זאת בביטחון. אחיו הצעיר, אדולף, היה לאומן אף יותר ממנו. הוא כיום עדיין בחיים, כבר בן 93. כאשר הייתי ילד נהג אדולף להושיב אותי על ברכיו ולספר לי על "תקופת הזוהר" בלשונו, שחלפה לה. הוא כנראה קיווה שאהיה לאומן כמוהו. מסתבר שכאשר עלה לשלטון באוסטריה אנגלברט דולפוס, בערך חודש אחרי שהיטלר נעשה קאנצלר גרמניה, קונרד ואדולף שמחו כאילו הרוויחו בלוטו. דולפוס היה שליט מגוחך ולאומן קיצוני, גמד בגובה של מטר וחצי, אבל נואם בחסד. כאשר רצחו אותו לאומנים ממפלגה אחרת בקיץ 1934 סבי ואחיו היו ממש באבל. אבל האווירה המשיכה להיות מסיתה ולאומנית עד האנשלוס. במרס 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה, ועל החלון שלנו הפונה לרחוב בוינה נתלה דגל גדול של צלב הקרס. אינני יודע מה עשו השניים האלה במלחמה, הם מעולם לא סיפרו לנו, ואבי ניסה להסתיר כל שביב מידע גם אם ידע משהו. אני התנגדתי לגזענות הזו מימי ילדותי. לא שיתפתי אותם, אבל סיפרתי הכל לגודרון כאשר חיזרתי אחריה. כאשר יורג היידר, הלאומן הניאו-נאצי שותף בממשלה האוסטרית בשנת 2000 הפגנתי נגד הממשלה ברחובות זלצבורג. בשל דעותי בעניין הפסדתי כמה חברים, שגיליתי רק אז עד כמה הם שטופים בגזענות.

השיחה הסתיימה. דנית פחדה כל העת שפתאום תישמע נקישה בדלת, יופיע הלמוט וישאל מה יש לאיש הזה לעשות פה. ואולי פתאום הלמוט ייזכר מיהו, ואז היא תהיה ממש בצרות.

כאשר יצא יוזף בפתח ביתה לרחוב הגשום נשמה דנית לרווחה. לא יהיו יותר הפתעות מעתה, חשבה, היא כבר בשליטה ויודעת מי לצד מי בסיפור הזה. ופתאום חשבה על דמותו של יוזף שנגלתה אליה כאשר הייתה נינוחה יחסית, ולא בסערת רגשות בבית החולים. איש תמיר בן 45 לערך, בעל שיער שחור קצוץ, אף קצר וישר וסנטר דומיננטי. אבל בולטות בפניו במיוחד הן העיניים. בעלות גוון טורקיז-ירקרק ואישונים שחורים וגדולים. הוא יכול לככב על שערים של מגזינים, חשבה. ובמקום זה הוא מגיע הנה ומספר לי על משפחתו ועל הקשר שלו לאסון שקרה לבנו.

היא חשה בחמימות כלפיו, מעין אינסטינקט אימהי, ואז עצרה מחשבה זו באחת. האם יש לי רגשות חמים כלפי גוי שמשפחתו אנטישמית רק בגלל עיניו היפות? חשבה בתוכחה עצמית. פתאום תהתה עד כמה הלמוט נחשף כילד וכמתבגר לאחי אבי-סבו אדולף. האם ינק ממנו את שנאת הזרים? אולי חשב עד התאונה שהיהודים שודדים את העולם, כפי שמטיפים האנטישמים? והנה הוא נמצא בין יהודים ואפילו נושא תעודת זהות של יהודי. כמה אירוני.

ישנן כל כך הרבה פינות שיש לחקור בקשר למשפחת באואר, חשבה. חיי קשורים בחייהם לנצח, ואני יודעת כל כך מעט עליהם. למשל, אינני יודעת מה אירע לסבו של יוזף. האם נפטר או שנרצח? מדוע עברה המשפחה מוינה לזלצבורג? היא הבטיחה לעצמה שבפגישה הבאה עם יוזף תשאל שאלות אלה עד כמה שיתאפשר לה.

מידי כמה ימים ביקרה דנית את הלמוט בביתו, לאחר תיאום עמו. היא עדיין ראתה את תפקידה כאחותו הגדולה, למרות שהוא היה שונה מאד מאחיה. פה ושם חשה בנוכחות נשית בבית, כמו ריח של בושם נשי שנותר על בגדיו ואביזרים נשיים שהושארו בבית, בעיקר במקלחת. היא חששה לשאול אותו על חיי האהבה שלו, פן ייאטם בפניה. בבוא הזמן, חשבה לעצמה, ייפתח הלמוט ויספר על הבחורות שעמן הוא מבלה. באחד הערבים, כאשר הייתה לאחר יום עבודה מאומץ, רצתה דנית לקפוץ ולראות מה שלומו של הלמוט, כפי שעשתה מידי פעם בשובה מעבודתה. מאחר שמחשבותיה היו עדיין מרוכזות בפרויקט הגדול שהייתה שותפה בו, היא שכחה שלא הודיעה להלמוט על בואה.

כאשר נקשה דנית על דלת ביתו של הלמוט נשמע רעש של בהילות מתוכו. לאחר כדקה פתח הלמוט את הדלת לכדי חרך ושאל מדוע לא הודיעה על בואה. דנית התנצלה ועמדה לחזור על עקבותיה, אך הלמוט ביקש דקה להתארגנות וביקש שתיכנס. הדלת נפתחה והלמוט הציג בפניה את קרן, צעירה מצודדת שנראתה בשנות העשרים המוקדמות שלה. למרות אי הנעימות במפגש הכפוי, הייתה קרן נינוחה למדי. היא סיפרה שהיא גרה עם הוריה בתל אביב, וכי היא סטודנטית להיסטוריה באוניברסיטה. היא עובדת במסעדה שבה עובד הלמוט כמנהלת משמרת בעיקר בשעות הערב, וכך הכירו.

לאחר שנפרדו ציינה לעצמה דנית כי היא חייבת לפגוש את קרן לשיחה בארבע עיניים, ולדעת עד כמה היא יודעת על ייחודיותו של הלמוט ואגב כך גם ללמוד ממנה עד כמה היא עוסקת במסגרת לימודיה בהיסטוריה של השואה.

ח.

יוזף בא מידי פעם לבקרה, וסיפר לה עוד ועוד על משפחתו. יותר ויותר נחשף בפניה בית גידולו של הלמוט. הסתבר לה שיוזף וגודרון היו נוקשים ביחסם אליו. למרות שהיה בנם היחיד, גידלה אותו בפועל אומנת שנשכרה על ידי הוריו. כאשר הגיעו ההורים הקרייריסטים הביתה היה זה לרוב בשעות הערב, כאשר הם היו עייפים מאירועי יומם וחסרי סבלנות כלפי בנם.  האומנת הייתה לעתים חייבת לגונן עליו מפני הוריו בטרם סיימה את משמרתה. שמה היה גופטה, והיא הייתה עובדת זרה מהודו. מידי שנה היה עליהם לחדש את אשרת השהייה שלה באוסטריה, והם עשו זאת בשמחה, מפני שראו כיצד ילדם שמח בחברתה. שניהם, כך סיפר יוזף לדנית, גדלו בבתים נוקשים.  חינוך אוסטרי טוב נחשב בעיניהם לכזה שבו הילד צריך ללמוד לעמוד על שלו גם מול הוריו. כל דרך אחרת נחשבה לפינוק, ואף משפחה משכילה שמכבדת את עצמה לא יכלה להרשות זאת לילדיה. הם לא חשבו לעומק על ההשלכות של חינוך כזה על נפשו של הילד. אולי לא יבטח באנשים לכל חייו? אולי ימנע מילדיו-שלו ליהנות מחברתו וחברת אשתו בעתיד? כאשר העלתה דנית אפשרויות אלה בפני יוזף הוא הסמיק ודמם.

השיחות היו כה אינטימיות, עד כי חששה אף יותר מהגעה לא צפויה של הלמוט. לפיכך ביקשה דנית ממנו את לוח המשמרות שלו, וכך תזמנה את הפגישות עם יוזף לשעות בהן הלמוט עבד במסעדה.

ערב אחד הייתה שרויה במצב רוח שפוף. הפרויקט שעליו עבדה חודשים הוצג למשקיעים פוטנציאלים ולא זכה למימון מצידם. עתידה בחברה נראה פתאום לוט בערפל. דווקא באותו ערב יוזף הגיע, יומיים לפני שעמד לטוס חזרה לזלצבורג, והחליט לספר לה על עצמו, בדרך שלא סיפר לאיש לפניה.

דעי לך, סיפר לה, שאני נחשב לכישלון המהדהד של משפחתי. מהצד של אבי כולם רופאים מזה ארבעה דורות. גם אחיו של סבי, אדולף שעליו ועל דעותיו האנטישמיות סיפרתי לך, הוא רופא בפנסיה. גם אני נרשמתי ללימודי רפואה. לא עברתי את ועדת הקבלה של אוניברסיטת וינה אבל התקבלתי ללימודים באוניברסיטת זלצבורג. שמחתי מאד על כך, למרות שהיה עלי לעקור מוינה ומקרבתה של משפחתי. הייתי בן 19, צעיר פעלתן ומאד פופולרי בקרב הבנות. ההזדמנות לגור רחוק מהורי קרצה לי פתאום מאד. כמהתי לחופש, והיה ברור לי שאקבלו בעיר אליה עברתי. לקח לי זמן קצר להתארגן במקום החדש ולהתחיל את לימודי. אבל כעבור כמה חודשים התברר לי שרופא לא אוכל להיות. בשיעורי פתולוגיה קיבלתי פיק בירכיים. לא יכולתי להחזיק את הסכין ולנתח את הגווייה ששכבה לפני. ניסיתי מספר פעמים וכמעט התעלפתי. זומנתי למשרדו של מנהל בית הספר לרפואה, שהיה מכר של אבי. הוא דיבר אלי בחיבה, אבל בסופה של הפגישה היה ברור לי שעלי לעזוב. הוא הבהיר לי שלא ניתן להסמיך רופא שאינו מסגול לנתח גווייה או אדם חי.

אבי קיבל את הידיעה בהלם. הוא הביט בי כאילו ראה סמרטוט. הוא שאל אותי מה אני מתכוון לעשות לנוכח ההדחה מלימודי הרפואה. הפניתי אליו את השאלה בחזרה. אתה, אמרתי לו, מכיר תחומים ואנשים. ייעץ לי מה עלי לעשות כדי להישאר קרוב ככל האפשר למקצוע. הוא לא ציפה לכך. בקשתי ריככה אותו. פתאום ראיתי לפני אדם מתלבט, ששידר חום ואמפטיה שלא כהרגלו. שוחחנו כשעה, ולבסוף הוא המליץ בפני על לימודי מיקרו-ביולוגיה. הוא הכיר את כל הצוות באוניברסיטת וינה והיה מוכר לקצר הליכים עבורי. אבל רציתי בכל זאת את חירותי, ופניתי בעצמי למחלקה הזו בזלצבורג. התקבלתי ואפילו זכיתי למילגה. שם היכרתי את גודרון, אבל זה היה אחרי שכבר הייתי בסוף לימודי הדוקטורט. הייתי צעיר הולל, וגודרון, שהייתה הסטודנטית היפה מכולן לא התייחסה אלי. חיזרתי אחריה באופן אינטנסיבי, ורק אז היא התרצתה. כבר בשלב מוקדם בלימודי גיליתי עניין בתחום המוח וצפונותיו. הצטרפתי לצוות פיתוח מיוחד, ושלב אחרי שלב התקדמנו בפיתוח הרובוט שביצע את ההשתלה להלמוט. אבל אני נחשב לכישלון במשפחה וכך אשאר לתמיד, אלא אם אזכה בפרס נובל לרפואה, וזה כמובן יהיה צחוק הגורל, כי אינני רופא. פניו של יוזף היו עצובים, ודנית זיהתה לחלוחית בעיניו.

פתאום היא ריחמה עליו מאד. הפרופסור הדגול הוא למעשה אדם מוכה-גורל, חשבה בהשתאות. היא אחזה בידו כמחווה של נחמה. הוא הידק את אחיזתה וחיבק אותה בחום. יוזף נשק לה ברוך ושניהם החלו להתפשט במהירות. כאשר נרגעו חשה דנית רטיבות רבה במפשעתה, ונזכרה שבלהט התשוקה לא דאגה להגנה נשית. יוזף התלבש במהירות ועזב. הוא כנראה היה בוש בהתנהגותו, שכן לא אמר דבר, ואפילו שריר לא נע בפניו.

היא נותרה שוכבת עוד זמן רב, עטופה במחשבות. צחוק הגורל, חשבה לעצמה, שהנערה הדחויה מצד המין הגברי מהתיכון קיימה רומן עם חוקר מצודד שכאילו יצא משער של מגזין אופנה. ובמחשבה שנייה, אמרה לעצמה – האם זה רומן? הרי היה זה מגע מיני של כמה דקות בלבד עם גבר נשוי, שומו שמיים. ועוד מיהו גבר זה - גוי שבנו קשור אליה בעבותות. והיא, כמה מקברי, נכדתם של ניצולי שואה שוכבת עם גבר שבא ממשפחה של אנטישמים. מה יהיה גורלי, חשבה בייאוש. מתי שוב אחוש שאני על קרקע בטוחה? לא בעבודה, לא בחיי האישיים... אבל אם אשבר יישבר גם הלמוט, ולא יהיה זכר למשפחת לוי על פני האדמה.

מחר בבוקר, הבטיחה לעצמה, אקנה גלולת פוסטינור ואמנע את ההריון שאולי מתהווה אצלי. וכך שקעה בתרדמה.

ט.

דנית בירכה בבוקר טוב את הרוקח הוותיק. בית המרקחת השכונתי היה באותו יום תחנה בדרכה לעבודה. גלולת פוסטינור בבקשה, אמרה לרוקח. הוא הביט בה כלא מאמין, אך התעשת והזדרז לפתוח את המגירה הנשלפת המתאימה. לאחר ששילמה ויצאה מבית המרקחת חשה דנית תחושת מצוקה. מדוע לא חשבתי לקנות את הגלולה רחוק מהבית? האיש הזה מכיר אותי כמעט מרגע שנולדתי, ויודע על אודות משפחתי כמעט הכל. עכשיו הוא יודע עלי עוד עובדה, שאולי יתלחש אודותיה עם מכריו. אבלע את הגלולה כאשר אגיע לעבודה, הבטיחה לעצמה.

כאשר הגיעה דנית לעבודה כולם נעצו בה עיניים. היא הסמיקה ופנתה לחדרה. על המקלדת היה פתק מהמנהלת: "בוקר טוב דנית. אנא קפצי אלי. דנה". ליבה התכווץ. האם עומדים לפטר אותי? המנהלת קיבלה אותה בהגעתה במאור פנים. שבי בבקשה דנית. אני רוצה להציע לך, אמרה, לנהל את הפרויקט שהוצג על ידי הצוות שלכן אתמול. אמנם המשקיע הזה לא השתכנע לגביו, אבל יש לנו איתות מארצות הברית לגבי משקיע גדול הרבה יותר שמוכן להיחשף לפרויקט. גדי, שניהל את הפרויקט עד עכשיו עזב, אולי בגלל האכזבה מכשלון המכירה או שהוא מצא ג'וב בחברה אחרת. מכל מקום, אם תרצי, ניהול הפרויקט עובר אלייך. מה את אומרת?

דנית שתקה כמה שניות, שנדרשו לה כדי לעכל את הבשורה המרנינה. ודאי שאני מוכנה לכך, אמרה. שתיהן לחצו ידיים ודנית חזרה לחדרה קורנת מאושר. כל המחשבות הטורדניות שאפפו אותה מאז המגע המיני עם יוזף כאילו התאדו ממוחה. היא קבצה את הצוות המוכר, וחילקה משימות לאירוע הצפוי. בצהריים בישרה לה דנה שהיא תצטרך לנסוע לניו יורק בעוד עשרה ימים עם שניים מהמפתחים שתבחר כדי להתכונן לפגישה עם המשקיע הפוטנציאלי. החיים נראו יפים ומבטיחים עבורה. רק הגלולה שבתיקה הזכירה לה שעליה להחליט אם ליטול אותה, ועליה לעשות זאת בהקדם.

בערב ישבה דנית על הכורסא המפנקת בסלון וחשבה על מצבה. מצד אחד, המקצועי, היא מצויה כמעט בפסגת הקריירה שלה. מהצד האישי היא נמצאת בנקודת הכרעה חשובה מעין כמוה. היא כבר בת 36, והשעון הביולוגי מתקתק. היא לא יכולה לדמיין בן זוג מתאים, כזה שיתאים לה, ובמיוחד במצבה החריג, כמי שצריכה לאקלם אח שהוא גם מנותח מוח. אין לדעת לבטח אם הרתה, אבל בהנחה שכן, האם תיטול את הגלולה ותסיים את חייה כערירית? ומצד שני, האם הריון לא עלול לסבך אותה אישית ומקצועית? הרי ביום מן הימים עלול הלמוט לגלות מיהו אבי התינוק וישנא אותה על כך. אם תוותר על נטילת הגלולה תישא ברחמה תינוק שלא ייוולד למשפחה נורמטיבית, וזאת בלשון המעטה. האין זו אכזריות מראש כלפיו?

המחשבות עייפו אותה מאד. היא תישן על כך, חשבה, ובבוקר תדע מה לעשות. הבוקר הגיע והיא נותרה עם הדילמה הקשה מנשוא. אדחה את ההחלטה לערב, אמרה לעצמה. נראה מה יוליד היום שזה עתה החל.  יום העבודה היה עמוס בהכנות וארגונים. הצוות היה חדור מוטיבציה וההזדמנות החדשה עוררה בו תקוות גדולות. לו ידעו כולם מה עובר עלי, חשבה. אבל לא היה זמן לחשוב על דבר פרט למשימה הכבירה שלפניהם. בהגיעה בערב תשושה לביתה הבחינה דנית בפתק ששורבב לתחתית דלת הכניסה.

היה זה מכתב קצר מיוזף. היא קראה אותו מספר פעמים, חזור וקרוא. "דנית היקרה", כתב יוזף, "אין לי הסבר משכנע איך נדחפנו למה שאירע, אבל אני שלם עם תחושותיי כלפייך, למרות שלא פעלתי בהגינות כלפי אשתי. עשי מה שאת בוחרת, ואשמח אם יום אחד תוכלי לספר לי על כך. שלך, יוזף." למכתב צורף כרטיס ביקור שכלל כתובת מגורים, משרד, מייל אישי וטלפון נייד. זה היה בעיניה מכתב איש אך מרוחק. לאלו תחושות הוא מתכוון? הבחירה מתייחסת להריון, אבל לא מציינת זאת במפורש, מדוע? איך תספר לו על כך, כאשר מעורבת בעניין אשתו ובאופן עקיף גם בנו?

למחרת הלמוט צלצל וביקש לראותה. היא שמחה שתוכל להעביר ערב אחד בחברתו, ולא להיות תקועה בביתה לבד, עם מחשבותיה הטורדניות. הלמוט הגיע במצב רוח מרומם וסיפר לה שהרומן בינו לבין קרן ממלא אותו שמחת-חיים. הוא לא נכנס לפרטים אינטימיים, ודנית חשה שהוא נבוך להעלותם בפניה. לפתע רצתה להעלות את נושא הכניסה להריון, אך מזווית אחרת.

אפשר לשאול אותך שאלה אישית מאד? פנתה אליו דנית. הוא הסמיק מעט, אך ענה בחיוב. מה אם תגלה שקרן נכנסה בטעות להריון, שהרי מצב כזה קורה לפעמים גם כאשר לא מתכננים? האם תבקש ממנה ללדת ותיקח אחריות על הילד? הלמוט נראה מזועזע מהשאלה. הוא הסמיק מאד ודמם לזמן ארוך. דנית חשבה שאצל רז זה לא היה קורה. הוא היה יורה את התשובה כמעט מבלי לחשוב באמת על ההשלכות של מצב כזה. את יודעת, אמר הלמוט לאחר שהתאושש מהשאלה מפתיעה, במערכות יחסים צריכה להיות התפתחות טבעית, ומצב כזה מפר אותה. אף פעם לא הייתי במצב של מחשבה על מצב כזה, ולכן קשה לי לענות לך בכנות. אני מרגיש שאת רואה בי את אחיך, ובעצם אני עוד צעיר שלא התנסה הרבה בחייו.

אבל אם כבר שאלת, רציתי להפנות אלייך את הסוגיה הזו. מה את היית מייעצת לצעיר כמוני שמחפש את זהותו האמתית, שעוד לא הציב באמת את רגליו על קרקע מוצקה, שנאבק בתופעות בריאותיות לא פשוטות ושאין לו השכלה מספקת ואפילו משרה מכובדת? האם היית ממליצה שאקח אחריות ואהפוך לאב גאה? האם האבהות עשויה לסדר אצלי את נושא הזהות, הבעייתי כל כך? מהי המלצתך? והוא הביט בה במבט מצפה.

דנית ענתה כמעט מיד. ברור שכדאי לך להפוך לאב, למרות חוסר ההכנה המספקת. הרי אני כאן ואשמש לך ולזוגתך משענת מוצקה. אהפוך הרים וגבעות כדי שיהיה לכם טוב כמשפחה. הלמוט חייך. חשבתי שתגידי זאת, אבל אחרי שאמרת במו פיך ממש הוקל לי. הוא סיים לשתות את כוס התה ויצא.

דנית נשארה יושבת בשרעפים, משחזרת את השיחה עם הלמוט. כמה שהעלם הזה אינטליגנטי, אמרה לעצמה. גם יפה כמו רז וגם בעל מוח אנליטי, שאין להשוות בינו לבין יכולותיו השכליות של רז. בעל מידות טובות וחברתי. ממש מציאה שאין כמותה. ובעיקר- הוא אינו נושא בחובו את הטראומה שליוותה את רז ואותה מאז נהרגו הוריהם. כלומר, הוא יכול לבנות לעצמו משפחה מבלי לחשוש ממה שצופן העתיד.

אבל מה אתי, המשיכה לחשוב. הרי אצלו זו שאלה תיאורטית, ואצלי – כנראה מעשית מאד. האם עלי להמשיך עם ההריון ולקבוע עובדה שתפר את ההתפתחות הטבעית של חיי, כפי שהלמוט ראה את חייו משתנים במקרה של הריון לא מתוכנן? או כדאי שאסיים את ההריון ואצטער כל חיי על היותי ערירית מתוך בחירה?

באותו רגע גמלה בליבה ההחלטה. היא תוותר על הגלולה ובמידה שהיא אכן בהריון היא תמשיך אותו. על פניה עלה חיוך של השלמה עם גורלה, גורלו של הלמוט וגם גורלו של יוזף במידה מסוימת.

י.

דנית החליטה לפגוש את קרן, חברתו של הלמוט לפני שתטוס לארצות הברית בשליחות החברה. בסיומו שליום עמוס בעבודה עצרה ליד המסעדה, וקיוותה לפגוש בה את קרן. השעה הייתה מאוחרת למדי, אך היא קלטה בזווית עינה את קרן מתרוצצת בתזזיתיות בין השולחנות. הלמוט לא היה במקום. מושלם, ציינה לעצמה. דנית חייכה לעברה של קרן וישבה ליד שולחן פנוי. קרן הגיעה אליה מיד וקיבלה ממנה הזמנה, תוך שהיא מבטיחה לקחת הפסקה בעוד כמה דקות, כדי ששתיהן יוכלו לשבת ולשוחח. קרן כנראה הבינה בחושיה שדנית לא עצרה במסעדה רק כדי לחטוף משהו וללכת. ואכן, כמה דקות לאחר שהגיעה התיישבה קרן ליד שולחנה. קרן, הצעירה התמירה, בעלת השיער הבהיר והגולש הייתה יפה, אך נראתה מעט שברירית. משהו בשפתיה העבות שרטטו כל העת שידר פגיעות. הייתה ביניהן שתיקה ארוכה, כאשר ברקע נשמעו הקולות האופייניים למסעדה שוקקת חיים. לבסוף קטעה דנית את הדממה. האם את מכירה את המצב המיוחד שנמצא בו הלמוט? שאלה. קרן הסמיקה קלות. כן, הוא סיפר לי, אמרה לאט, אחרי שכבר יצאנו מספר פעמים. לי הדבר נשמע מטורף, לא אמיתי, התוודתה. אבל איך אפשר להסביר שם צברי כמו "רז לוי" בתעודות ובחור בשם הלמוט שזוכר נופים מארץ אחרת במציאות? כאשר נחשפתי לתרופות שהוא נוטל היה ברור לי שהוא דובר אמת. עד כמה העובדה הזו מטרידה אותך? הקשתה דנית. קרן שתקה למשך דקה בטרם ענתה. לא קל לי עם בחור שיש לו בעיות זהות, אבל הלמוט כל כך מתוק וחיובי פרט לכך שהוא אינטליגנטי בצורה יוצאת דופן, שאני חושבת שאתגבר על הקושי.

לפתע קרב אליהן גבר מזוקן. דנית, אמרה קרן, הכירי, זהו אחי עודד. הוא קופץ לעתים לבקר אותי בעבודה. עודד התיישב ליד השולחן לחייך לעברה של דנית. היו לו פנים עדינות והזקן נראה לא טבעי בפניו. עיניו היו גדולות ובלטו בהן אישונים גדולים על רקע קשתיות בצבע טורקיז. דנית מצאה את עצמה בוהה בו ובעיניו בטרם התעשתה. שלום, אמר, אני מבין שאת אחותו של הלמוט. בטרם הספיקה דנית להגיב קמה קרן ממקומה, התנצלה על שהיא משאירה אותם בלעדיה והלכה לעבודתה. עודד התרווח בכסאו. תיארתי לעצמי, אמר, שדנית הוא שם מעוברת, וכנראה שטעיתי. הלמוט מדבר עברית יפה, אבל פה ושם אפשר לקלוט אצלו שיירי מבטא גרמני. מעניין מאיפה זה בא לו.

דנית הבינה שעודד טרם נחשף למצבו המיוחד של הלמוט, ולא התכוונה לעדכן אותו בשלב כה מוקדם של ההיכרות עמו. יש לנו משפחה מעניינת, אמרה ולא פירטה. עודד סיפר לה שהוא מוסיקאי שמסתובב עם להקתו בהופעות רוק במועדונים בסביבה. כאשר שמע עודד במה עובדת דנית גברה סקרנותו, והיא מצאה ששיחה על עבודתה עם אדם הזר לתחום מענגת אותה. כאשר עמד עודד לעזוב הוא ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה. הבקשה החמיאה לדנית, והיא מצאה את עצמה נותנת את המספר לעודד בנפש חפצה.

למחרת צלצל אליה עודד לעבודה. היא התנצלה שאינה יכולה לענות, והבטיחה לחזור אליו. כאשר צלצלה כעבור כמה דקות לא היה מענה. היא מצאה את עצמה מוטרדת מהעדר התשובה ונבוכה מהעניין הרב שעודד יצר אצלה. אבל עשר דקות מאוחר יותר  היה שוב עודד על הקו, והוא הסביר שנכנס למעלית ולכן לא יכול היה לענות כאשר צלצלה. הם קבעו להיפגש בבית קפה שכונתי לא רחוק ממקום עבודתה מאוחר יותר. לא אוכל לשבת יותר מדי, כיוון שמחר עלי לטוס, ולכן אצטרך לארוז מזוודה לאחר הפגישה. הכל בסדר, אמר עודד, רק נחליף כמה מילים. דנית חייכה לעצמה. אכן, זהו גבר שיודע איך לגשת לנשים.

דנית הגיעה לבית הקפה בשעה היעודה, ושם כבר ישב עודד כשלפניו כוס קפה מדיפה ריח חזק. הוא קם ממקומו כשהגיעה ומשך עבורה כסא באבירות. הוא הזמין עבורה קפה ועוגה בחיוך רחב. עד שהגיעה המלצרית עם הזמנתם כבר החל לספר לה על חייו כמוזיקאי. דנית הנהנה במהלך תיאוריו, אבל למעשה ניסתה כל העת למצוא רמז לאן הוא חותר בפגישתו עמה. אולי פניו יסגירו את כוונותיו, או טון הדיבור שלו? אבל עודד המשיך בשלו, עד שלפתע שאל: מהו באמת הסיפור שלכם, דנית ורז לוי? השאלה נחתה עליה בפתאומיות כה רבה, שלרגע ניתקו המילים מפיה, שנותר פעור מעט. היה עליה להחליט בשבריר שניה האם היא תספר לעודד על הניתוח או תתחמק מכך. היא חשה שהוא אמין מספיק כדי לשתפו. רז הוא אחי, אבל תאונה שעבר סיכנה את חייו והשביתה את מוחו. צוות ישראלי-אוסטרי פיתח מכונה שמסוגלת לבצע החלפת-מוח, ורז נבחר להיות האדם הראשון בניסוי זה של המכונה. הוא קיבל את מוחו של צעיר אוסטרי בן 16 בשם הלמוט, שגסס כתוצאה מתאונת-סקי קשה. הניתוח בוצע בישראל לאחר שהיה עלי לאשרו, כיוון שהורינו נהרגו לפני 14 שנים בתאונת מטוס בתאילנד. לאחר כמה שבועות בבית החולים ושיקום פיזי ונפשי, רשמתי את הלמוט, כך אני קוראת לו לפי שמו של התורם, לאולפן בדרום. משם העברית הטובה שלו. התהליך שעבר הופכים אותו עבורי לשניים: בגופו הוא אחי רז ואילו מוחו רחוק ממני מאד, ושייך לצעיר אוסטרי שהתאקלם היטב בישראל.

עודד שתק זמן מה, מנסה לעכל את המידע הרבה שזה עתה נחשף אליו, ואז חייך אל דנית. את אשה מיוחדת ושובת-לב, אמר ונגע קלות בידה. אתן לך להתארגן לקראת הטיסה, וכאשר תחזרי נמשיך לדבר, טוב? דנית הייתה כה אסירת תודה לאיש העדין שישב מולה, שלא התאפקה ונשקה לו קלות על לחיו.

יא.

דנית התרווחה במושב המפנק שבמחלקת העסקים במטוס לניו-יורק, כיאה למי שעובדת בחברת הייטק עתירת נכסים. לא רחוק ממנה ישבו שלושת חבריה לפרויקט ושוחחו זה עם זה בעליצות. לדנית היה זמן למכביר לחשוב על המצב שלתוכו נקלעה בימים האחרונים. היא חשה מחויבת לבדוק האם היא הרה, עד כי לא התאפקה וקנתה ערכת בדיקה בבית המרקחת שבנמל התעופה. כאן איש לא יכיר אותי ויוכל לרכל עלי, חשבה. היא טמנה את הערכה עמוק בתיק היד שלה, וקיוותה שתהיה לה סבלנות להמתין עד הגיעה לניו יורק כדי לבצע את הבדיקה. 

אני במצב רגיש ועם זאת טומן בחובו אופטימיות, הרהרה. יש לי אח שאינו חולק אתי את ההיסטוריה המשותפת שלנו ומצבו הבריאותי נתון בספק. יש לי ידיד חדש שאולי נמשך אלי ואולי אני אליו. בעבודה אני רוכבת על גל טוב, ואולי אוכל לשדרג את עצמי לעמדה בכירה. אבל כל זה תלוי על בלימה, שכן אולי אני הרה, ואז הכל מתהפך. ואז חשבה דנית על הלמוט. היא לא ממש הכירה אותו, או ליתר דיוק את מוחו. לפתע חשה כי ישנם שינויים קלים בחזותו שהבחינה בהם, אבל לא ממש נתנה עליהם את דעתה. בפעם האחרונה שהתראו לפני נסיעתה היא הבחינה בחריצים זעירים בצידי פיו. עתה תהתה האם הם נוצרו מחלוף הזמן באופן טבעי, מספק, מציניות ביחס למצבו המיוחד או הם מהווים ביטוי לאישיותו האמיתית, שמקרינה על הארשת שלו ופניו, כלומר על גופו. גם עיניו נראו לה עצובות, אפילו כאשר חייך. דנית מצאה את עצמה שוקעת במחשבות פילוסופיות - מה  קובע באמת את מי שאנחנו – הישות הפנימית שבתוכנו או התגובות מצד הסביבה על התנהלותנו? עד כמה משפיע הדימוי העצמי שלנו, בעיני עצמנו ובעיני הסביבה, על אותה ישות פנימית המצויה בתוכנו? האם הקמטים שנוצרו והארשת שהשתנתה מהווים ביטוי לתגובות הסביבה, הם פועל יוצא של התלבטות פנימית-נפשית שמקורה זהותי או שהם ביטוי גופני למהות פנימית ייחודית שאין בינה ובין הגוף שנוצקה לתוכו דבר וחצי דבר? שקועה במחשבות נרדמה דנית והתעוררה רק כאשר נשמעה הכריזה במטוס שהודיעה כי יש להדק את החגורות לקראת הנחיתה בליסבון. דנית הביטה בחבריה ונראה היה שגם הם התעוררו זה עתה משנתם.

לעיר ליסבון לא רצתה דנית לנסוע בשלוש השעות שניתנו לחניית הביניים בין טיסה לטיסה. היא שוטטה בנמל התעופה ללא מטרה, וחשבה שאולי תמצא פריט כלשהו שתוכל להביאו להלמוט כמתנה. באחת החנויות היה מונח ספר הדרכה בגרמנית לתיירים בעיר זלצבורג. היא שקלה אם לקנות את הספר, אולי כדי להזכיר להלמוט את השפה שנטש ואת העיר שחי בה, אבל במחשבה שנייה ויתרה על הרעיון. הוא כרגע ישראלי, מדוע עליה להדגיש בכך את זרותו?

כאשר חזרה למטוס ניעור בה הדחף לבדוק האם היא בהריון. לאחר ההמראה, כאשר ניתן היה לשחרר את חגורות הבטיחות מיהרה דנית לאחד מתאי השירותים ובתיקה הערכה. בטרם שלפה את הערכה בהיותה בתא, הביטה דנית ארוכות בבואתה במראה. מי את באמת? שאלה את עצמה. האם את אשת קריירה מעל הכל, או אשה שהמשפחה חשובה לה יותר מכל דבר אחר? ההשלכות של התשובה לשאלה זו היו בעיניה כבירות: האם תהיה מוכנה לוותר על הקריירה לטובת גידול ילד, במידה שהיא אכן בהריון ותחזק את קשריה עם אחיה? ולהיפך – האם תעדיף את הקריירה שלה, שמצויה כנראה בשלב נסיקה, על פני כל תחום אחר בחייה?

עדיין שקועה במחשבות, הוציאה דנית את הערכה וביצעה את הבדיקה. לאחר כחצי דקה הופיעו שני פסים במכשיר, ודנית ידעה לבטח כי היא הרתה ליוזף. היא הביטה ארוכות בערכת הבדיקה וממנה לפניה במראה. את עומדת להפוך לאם, לחשה לעצמה. היא התלבשה בדממה, אפופה בשרעפים. כאשר התיישבה במקומה פנו אליה שניים מחבריה לחברה והחלו לשתף אותה בתחושותיהם לקראת ההצגה הגדולה שצפויה להם למחרת. דנית חייכה אליהם ושיתפה אותם בחששותיה לגבי הצגת הפרויקט, ויחד כולם למעשה יצרו קבוצת עבודה דינמית. הבדיקה העסיקה אותה פחות בשעות הקרובות.

לאחר הנחיתה היה ברור לדנית שאם ישפיע עליה המידע לגבי הריונה הפרויקט עלול לנחול מפלה. לפיכך החליטה בינה לבין עצמה לנסות לא לחשוב על נושא זה, ולהשאירו לחזרה ארצה. קבוצת המתכנתים התרווחה במלון שחדרים בו הוזמנו עבורם בניו-יורק, וכל הערב התכוננו היטב לתצוגה בפני המשקיע. דנית קיימה קשר רצוף עם המטה בארץ, למרות שההכנות להצגת הפרויקט הושלמו.

בבוא הקבוצה למשרדיו של המשקיע ניתן היה לראות את ההפתעה על פניהם. למרות שנכנסו וירטואלית למשרדים עוד בעודם בארץ, אלה נראו זוהרים יותר מאשר תמונותיהם ברשת. הם הובלו למשרד מפואר שבו היו אמצעי המחשה מרובים, ומול אנשי הדירקטוריון של החברה המקומית הם החלו את הצגתם. לאחר ההצגה ושלב השאלות הם נדרשו לצאת לחדר המתנה, עד להחלטת הדירקטוריון ומנהלו לגבי הפרויקט. כעבור כשעה יצא אליהם אחד האנשים וביקש שיחזרו למלונם, כיוון שההחלטה צפויה לקחת זמן רב יותר מהמצופה.

כמה דקות אחרי הגעתם למלון הם התבשרו כי הדירקטוריון רוצה עוד כמה פרטים כדי לגבש עמדה סופית. הם חזרו על עקביהם, ענו על שאלות נוספות שנשאלו, והתבשרו שהדירקטוריון מעוניין בפרויקט ומוכן להשקיע בו. שמחתם הייתה גדולה, אך הם נדרשו להצניעה ורק לחייך בנימוס. בנוכחותם צלצל המשקיע לדנה, מנהלת החברה בארץ ובישר לה כי הצוות ששלחה הרשים אותו וכי הוא מוכן להשקיע בחברה. דנה נשמעה נרגשת לנוכח ההצלחה.

בערב הם החליטו לחגוג ברחובות ניו יורק את הצלחת שליחותם. דנית הסתובבה ברחבי מנהטן עמם, הרימה כוסות יין להצלחה, ורק כאשר שבה למלון הכתה בה ההכרה כי יתכן שבמאמץ ובשתייה גרמה לנזק לעובר שברחמה. אלא שהיא הייתה עייפה מיד ומעט מבושמת, מה שהביא אותה להירדם כמעט ברגע ששכבה במיטה. אתמודד עם הנושא כאשר אגיע ארצה, הייתה המחשבה האחרונה שעלתה בראשה בטרם נרדמה.

יב.

המטוס נחת בנתב"ג לקראת חצות, וכאשר יצאה דנית לרחבת הנכנסים אחרי נקודת המכס היא ראתה את הלמוט מתקרב אליה בזרועות פרושות. הם התחבקו ויצאו למונית שהביאה אותם העירה. הלמוט ישב בביתה והיא שמה לב לכך שהוא מצפה שתקשיב לו. מה קורה אתך? שאלה. אני צריך את עזרתך, הוא מיהר לומר. היה לי ריב גדול עם קרן, והיא עזבה אותי. אינני יכול להמשיך לעבוד במסעדה עמה וכללית - אני במצב ירוד.

דנית ישבה דוממת ועיכלה את המידע שזה עתה שמעה. לפתע חייך הלמוט. יש דבר שרציתי בו את עזרתך. כבר סיפרתי לך באיזו בעיית זהות קשה אני מתלבט. אולי הפרידה מקרן החישה את ההחלטה שלי. אני רוצה לבקר בזלצבורג ולבדוק עד כמה אני מתחבר לעיר ולאנשים שכל חיי עד לתאונה ביליתי במחיצתם. אני מתגעגע לשפה הגרמנית ולתרבות האוסטרית, שכל כך שונה מזו שאני נתקל בה בישראל. וכאילו הוא כיוון לשאלה שעומדת להישאל מצידה של דנית, הוסיף – איש לא צריך לקבל את פני שם ואני לא צריך להתארח אצל אף אחד. פשוט אקח לי שבוע-שבועיים שבהם אלון במלון ואשוטט לי בעיר. בדרך זו אבדוק עד כמה מתחבר אל העיר ועד כמה אני רוצה לחיות בה ולא בישראל.

ובמה אוכל לעזור לך? שאלה דנית. יש לי מעט חסכונות, אבל אני צריך ממך הלוואה כדי שלא אהיה תלוי באיש. היכן שאהיה לאחר החלטתי, אני מתחייב להחזיר לך כל סכום שאקבל ממך. מתי אתה רוצה לטוס? שאלה דנית. מוקדם ככל האפשר, השיב הלמוט. ואיך תקבל את הטיפול שאתה זקוק לו? תהתה. אלך לבית החולים ואבקש שייצרו קשר עם פרופ' כהן, והוא כבר ידריך אותם מה לעשות לגבי, ענה בביטחון. 5,000 דולר יספיקו לך? שאלה דנית. בהחלט, ענה הלמוט, אעדכן אותך במועד הטיסה. תודה רבה, אחות יקרה. גם על הסיוע הכספי וגם על ההבנה. הוא נטל את המעטפה שדנית הכינה עבורו, נשק על לחיה ויצא.

דנית נותרה יושבת על הכורסא עוד שעה ארוכה. העייפות מהטיסה הארוכה דרבנה אותה לעלות מיד על יצועה, אך המחשבות על הלמוט ודרכו בחיים לא נתנו לה מנוח. מוחי הוא מהותי, חשבה. הגוף הוא קליפה בלבד, ועוד כזו שמתכרכמת עם השנים. המוח הוא ישותו של כל אחד, הוא אחראי לזהותו והוא אוגר בתוכו את נשמתו. נתתי חיים לגופו של אחי וקיבלתי אדם אחר, שלא דומה לו כמעט במאום. היא המשיכה לחשוב על כך, אך שכנעה את עצמה להתרחץ במהירות ולהיכנס למיטתה.

למחרת בבוקר התעוררה דנית בבעתה. היא חלמה שהלמוט גולש על האלפים האוסטריים, נפצע שוב בתאונה ועומד למות. הוא מובל ליד מיטתו של חולה אנוש שנפגע במוחו, ועליה להחליט אם לאשר את ניתוח ההשתלה של מוחו לגופו של האדם האחר. היא מביטה בחולה האנוש ומגלה שזו אשה בגיל העמידה. מה לי ולה, היא שואלת את עצמה בחלום, הרי המוח שעלי לאשר את השתלתו אינו של אחי, ועתה גם הגוף לא שלו. איבדתי כל קשר לאחי...

במשרדי החברה קיבלו כולם את דנית כגיבורת-על. כל אנשי הצוות מחאו כפיים כשנכנסה במבואה הרחבה ועמדו בתור ללחוץ את ידה. המנהלת הזמינה אותה מיד אחר כך למשרדה וחיבקה אותה בחום. דנית חייכה לכולם, אך מחשבותיה היו נתונות להלמוט. עם זאת, העבודה הייתה רבה והיא נשאבה לתוכה כמעט מיד.

כאשר הגיעה דנית בסוף יום העבודה העמוס לביתה היא מצאה פתק הנעוץ במשקוף הדלת. היה כתוב בו: "הטיסה שלי לוינה מתוכננת ליום חמישי בשעה 17:40 בחברת אוסטריאן איירליינס. אשמח אם תוכלי לבוא ולהיפרד ממני".

עוד יומיים, אמרה לעצמה, ופתאום חשבה על הלמוט המשוטט לו לבדו ברחובות, מבלי להכיר או להתחבר לאיש. אפילו אם יוזף אביו יעבור לידו הוא כנראה לא יכיר אותו, אלא אם כן הלמוט ייזכר פתאום באביו ויפנה אליו. ומה הסיכויים שדבר כזה יקרה? הרהרה. בעצם ישנו מקום שבו השניים אמורים להיפגש – בבית החולים. כאשר הלמוט יפנה אליהם ברור כי המידע לגביו יגיע מיידית לאביו, גם אם לא יהיה פיזית במקום. הרי הוא המומחה הגדול להשתלות מוח. כמה הייתי רוצה להיות עם הלמוט בהרפתקה הזו, חשבה לעצמה, אבל היה ברור לה כי נחיצותה בעבודה לא תאפשר לה טיול שכזה.

לפחות אגיע אליו ואשוחח עמו על האפשרות שמפגש עם אביו יקרה, קבעה לעצמה. היא צלצלה אליו, וקבעה שייפגשו למחרת בערב בביתו. הלמוט קיבל את פניה בחיוך רחב. שלום אחות, אמר, הוקל לי מאז החלטתי לנסוע.  ברור לי שאני עומד לפני הכרעות קשות, אבל במוקדם או במאוחר הייתי מגיע לרגע הזה.

דנית שקלה מתי תעלה את נושא המפגש הצפוי עם אביו. הלמוט כה שמח לאחר התקופה הקשה שעבר, חשבה לעצמה, מדוע להעכיר את רוחו? אבל כפי שהוא עצמו אמר זה עתה – נושא שצריך לעלות יעלה במוקדם או במאוחר. אמור לי הלמוט, פנתה אליו, האם ברור לך שבבית החולים של זלצבורג עובד אדם שהוא אביך הביולוגי? חשבתי על האפשרות הזו, ענה הלמוט, ושקלתי מה לעשות בעניין. אם אפול לזרועותיו כבר לא אהיה חופשי להחליט על דרכי כפי שרציתי, אבל להתנכר לו אינני רוצה. מה את מציעה?

דנית חשה שקשה לה לייעץ לגבי מצב כזה, שמעולם לא נדרשה אפילו לחשוב עליו. ישנה אפשרות, אמרה לבסוף, שתשב עמו בארבע עיניים ותגיד לו שאתה בנו רק באופן חלקי, והיית שמח לעמוד עמו בקשר ידידותי לא-מחייב, וכך תשמור על עצמאותך מבלי להתנכר לו. עצתך טובה, השיב הלמוט  כמעט מיד. אני חושב שאאמץ אותה. איך היית רוצה לנקיים קשר בינינו? שאל. אני מציעה שמידי ערב בשעה 20:00 שעון ישראל, תוך לקיחה בחשבון את פערי השעות בין אוסטריה לכאן, נקיים שיחת סקייפ בינינו, ותוכל לשתף אותי במה שקורה אתך ולשאול עד כמה שתרצה. טוב ויפה, סיכם הלמוט. ניפגש אם כן בשדה התעופה.

יג.

דנית עמדה לנסוע לנמל התעופה, כאשר הטלפון צלצל. קרן הייתה על הקו. היא ביקשה פגישה דחופה עמה. עלי לנסוע להיפרד מהלמוט, ציינה דנית. על זה בדיוק רציתי לדבר, ענתה קרן. האם הוא סיפר לך מדוע רבנו? לא ממש, ענתה דנית. ובכן, רק כדי שתדעי, גיליתי שהריתי לו, והוא לא רצה לקחת אחריות בשום פנים ואופן. אני עוד צעיר מדי, הוא טען פעם אחר פעם. אינני בנוי לקשר זוגי עדיין, ובוודאי לא דאגה לילד משלי. כאשר ראה שאני בוכה מתסכול בשל התנהגותו, הוא פשוט עזב בטריקת דלת.

דנית נשמה עמוק. מה את רוצה שאעשה בעניין? שאלה. אינני יודעת ולא רוצה להציע לך, השיבה קרן, עשי מה שאת חושבת לנכון. רציתי שתדעי מיהו הלמוט לפני שאת נפרדת ממנו בחיבוקים.

לאחר השיחה נשארה דנית אוחזת את הטלפון עוד כמה דקות. זהו מצב חדש, חשבה לעצמה. התינוק של קרן, אם אכן ייוולד, יהיה קשור אלי בקשר דם, שהרי גופו של רז הוא שיצר אותו. סוף סוף יש לי משפחה אמתית משלי. רז עצמו לא רצה בת זוג, והנה גופו עשה את המעשה בשיתוף מוחו של הלמוט.

דנית והלמוט נפגשו לכוס קפה בכניסה לטרמינל. לפני שדנית הספיקה לומר משהו, שאל אותה הלמוט מה מעיב עליה, שכן הוא מבחין שהיא מוטרדת. אשאל באופן ישיר, ענתה, האם אתה עומד להיות אבא? הלמוט החוויר קלות ושתק כמה שניות. אני מבין שקרן נפגשה אתך, אמר. אינני יודע מה היא סיפרה לך, אבל כדאי שתשמעי את הגרסה שלי. הבחורה הזו שמעה ממני ברגע של וידוי שאני רוצה לבקר בעיר הולדתי ונכנסה לפניקה. היא טענה שכבר היא מעורבת יותר מדי בחיי ואני בחייה, ועזיבתי מהווה סטירת לחי עבורה. פתאום אמרה שהכנסתי אותה להריון באחת הפעמים שעשינו אהבה, למרות שעשינו זאת רק בצורה מוגנת. אינני יודע אם היא באמת בהריון או שהיא ביצעה סחטנות רגשית. שאלתי אז את עצמי מתי היא גילתה לגבי ההריון - האם ידעה ימים או שבועות מראש, לא שיתפה אותי ורק חיכתה לשעת כושר? מה את חושבת? דנית שתקה, מבולבלת. אולי הלך החלום של משפחה משלה? חשבה. אז על מה רבתם? שאלה דנית. כעסתי עליה ששמרה מידע כזה ממני. האם מידע לגבי הריון הוא קלף-מיקוח ביחסים? שאלתי אותה, והיא נעלבה והטיחה בי כל מיני דברים, כאילו אני הוא השונא הגדול ביותר שלה.

כמה שהמציאות עלולה להיות דו-משמעית, חשבה דנית לאחר שנפרדה בחיבוק חם מהלמוט. איך אוכל לדעת האם באמת קרן בהריון? אולי אציע לה לגשת לבדיקה רפואית יחד עמי, מאחר שיש לי נגיעה משפחתית בעובר. אם היא תילחץ ותסרב, יתכן שאיננה בהריון באמת. אבל האם באמת טקטי לעשות מהלך כל כך שקוף ופוגעני?

אבל הדילמה לא עמדה זמן רב מדי באוויר. כאשר רק נכנסה לביתה לאחר ההגעה משדה התעופה צלצל הטלפון שלה ועל הקו הייתה קרן. נו, שאלה, דיברת אתו על הנושא לפני שעזב אותי כמו שפן? החרדה ששמעה דנית בקולה של קרן והביטוי המזלזל עלו בקנה אחד עם תיאוריו של הלמוט את תגובתה. אני מציעה שניפגש בקרוב ונוכל לשוחח על הכל, הציעה. קרן פלטה אנחה קורעת לב והסכימה. הן קבעו לשבת למחרת לארוחה קלה במסעדה.

כאשר הגיעה דנית למסעדה קידמה את בואה קרן בפנים לוהטות. כאשר ישבו שאלה במהירות: מה אמר הלמוט עלי? דנית שקלה את תשובתה, ולבסוף ענתה: הלמוט לא משוכנע שאכן את בהריון ממנו. הוא חושב שביימת זאת כדי לאלץ אותו להישאר אתך. אני לא שופטת בין שניכם, אבל אני מרגישה שיש לי נגיעה מסוימת בכל האירוע. אם את בהריון ממנו, הרי התעברת למעשה מגופו של אחי רז, ויוצא שאני קשורה אלייך משפחתית. אם אינך בהריון זהו מצב אחר, ואז נשאלת השאלה מדוע סיפרת להלמוט על ההריון. טוב, השיבה קרן, הדרך היחידה לבדוק זאת היא באמצעות הגעה לרופא, למרות שלמעשה אני יכולה לקנות ערכת בדיקת הריון ולבדוק ללא צורך ברופא, ממש לידך. מה את מעדיפה? אני חושבת, ענתה דנית, שעדיף ללכת ביחד לרופא. זהו תהליך בטוח יותר וניתן יהיה גם לעמוד על מכלול של תוצאות, ולא רק לאמת אם קיים הריון. טוב, השיבה קרן, אני אקבע לאחד הימים הקרובים ואתאם אתך. והן נפרדו בחיוך של הקלה, שכן הניצוצות שעלולים היו להתלקח ביניהן לא בערו.

למחרת כאשר דנית הייתה שקועה באחד התכנונים בעבודה צלצלה אליה קרן. קבעתי למחר ב- 12:00 ואשמח אם תגיעי. והיא הקריאה לה את כתובתו של הרופא. המשרד הרפואי היה מהודר, וכך גם חדר הקבלה של הרופא הפרטי. כאשר נכנסו השתיים אליו הוא הרים גבה. מיהי גבירתי? שאל. אני חברתה של קרן, ענתה, ובמקרה גם אחותו של החבר שלה, שאולי יהפוך להיות אב. הרופא התרצה והבדיקה החלה. הרופא שימן את בטנה החשופה של קרן והצמיד את מכשיר האולטרסאונד אליה. על הצג נראו צורות שונות ומשונות שלעין בלתי מקצועית נראו כמעין ריקוד של צרעות בין חוטים מאונכים. לאחר כמה דקות הוריד הרופא את המכשיר. הוא הביט בקרן במבט מרוכז. לפי תאריך הביוץ האחרון שמסרת לי, אמר, הייתי אמור לראות את העובר בגודל של חצי בוטן בערך, אבל אני לא רואה ברחמך דבר. האם את משוכנעת שהבדיקה שעשית הראתה תוצאה חיובית? קרן הנהנה בדממה. טוב, אתן לך ערכה חדשה, גשי לשירותים הצמודים ועשי בדיקה. נראה מה ייצא. קרן חזרה לאחר כמה דקות והראתה לרופא את מקל הבדיקה. המקל הראה פס אחד בלבד. פניה של קרן היו סמוקים והיא נראתה נרעשת. איך יתכן שבבית הבדיקה הייתה חיובית וכאן לא? תהתה.

כאשר יצאו מהקליניקה הייתה קרן דוממת וראשה מוטה כלפי מטה. היא לכאורה התאבלה על העובר שלא נבט בה, ואולי התביישה שיצרה דרמה שהתגלתה כזיוף, פייק הריון בלשון הצעירים. לאחר שנפרדה מקרן חשבה דנית על תעתועי היממה האחרונה. בחורה צעירה ותוססת, חברתית ויפה מתגלה כנוכלת. מדוע גררה אותה לקליניקה של הרופא אם ידעה שכל נושא ההריון מבוים? אולי סמכה על בדיקה לא אמינה שערכה, ניסתה לשמש פרקליטתה של קרן, רצתה להיות משוכנעת ולכן הלכה עמה לרופא? בסתר ליבה הייתה דנית עצובה, שכן קשר-הדם האפשרי עם רז נגוז באחת. אבל היא סמכה על הלמוט שידאג להגדיל את המשפחה ביום מן הימים. מעניין עם מי יבחר לעשות זאת, תהתה דנית. אני מקווה שמישהי שתהיה מעט יותר אמינה מקרן. לגבי עודד, החליטה, כדאי שתשמור ממנו מרחק, שכן קרן אחותו עלולה להשתמש בו כדי להפעיל עליה מניפולציות. בעצם, אמרה לעצמה, מדוע אני מערבת את עודד בעניין? הרי הוא כנראה לא ידוע מכל העניין. או לפחות כך אני מקווה, חשבה. היא לא רצתה שהקשר עמו ינותק בשל עניין שלא ברור אם ידע עליו כלל. הוא עוד לא יודע שאני עצמי בהריון, ולו ידע - יתכן שהיה בוחר לעזוב. נשאיר זאת כך בינתיים, החליטה, עם אפשרות לחידוש הקשר עמו.

כאשר התקשרה דנית בערב להלמוט באמצעות סקייפ הוא שמח לשמוע שהגרסה שלו לאירועים הייתה נכונה ואמינה. הוא נחת בוינה ונסע ברכבת עוד באותו לילה לזלצבורג. הוא טייל בבוקר מעט בעיר, התענג על מראותיה המוכרים לו ושמר על אנונימיות.

יד.

למחרת התקשר הלמוט אליה בערב, מבלי שהייתה מוכנה לכך. אחות, שמעי מה קרה לי, אמר בהתרגשות.  נסעתי ברכבת לכפר זיגרוויזן, וכאשר חזרתי ירדתי בתחנת סם שבצפון זלצבורג כדי לבקר במקומות שנהגתי כילד לשוטט בהם. פתאום פנה אלי יהודי דתי בעברית! תארי לך, הוא זיהה שאני ישראלי. מסתבר שבית חב"ד ממש בסביבה, ברחוב שוורצפארק. הוא הזכיר לי שמחר ליל הסדר, ושכדאי לי להזמין מקום אצלם, כי צפוי להיות מלא. הלכתי אתו לבית חב"ד. זהו בית קטן למדי בלב שכונת מגורים שקרובה לצומת רועשת של פסי רכבת. אז הזמנתי מקום ומחר אשב עם כולם לסדר. תשאלי בוודאי מה לי, שנולדתי הרי נוצרי, ולליל הסדר היהודי? ובכן, במרכז הקליטה ארגנו בשנה שעברה ליל סדר לכל העולים ולצוות. ישבתי והרגשתי התעלות. אגב, מה את עושה מחר בערב? דנית נאלצה להודות שכמו כל שנה, גם מחר תבלה את הערב מול הטלוויזיה, בולסת ארוחת חמץ דשנה. אולי את עולה על מטוס ומצטרפת אלי לסדר? הציע הלמוט. אשקול זאת, הבטיחה דנית.

כאשר ניתקה שיחת הסקייפ עם הלמוט נותרה דנית דמומה עוד זמן רב. האם הלמוט יהפוך פתאום אדם דתי? ואיך היא תסתדר עם דתיות מצידו? פתאום אפפה אותה תחושת בהילות. עלי להתארגן במהירות אם באמת אני רוצה לחבור להלמוט. היא הרימה טלפונים לחברת הנסיעות שכירה וביררה אפשרויות. לפתע חשה תחושה מוזרה בתחתית בטנה. היא מיהרה לשירותים וגילתה שהיא מדממת. הנסיעה כבר לא באה בחשבון, ועכשיו הבהילות שלה הייתה למצוא רופא שיבדוק מה קרה. האם ההריון שלה הסתיים באופן לא מתוכנן כפי שהחל?

לקראת פסח קשה להשיג רופאים, חשבה לעצמה. עלי להגיע במהירות לחדר מיון. היא פחדה לנהוג, ולכן ירדה לרחוב ועצרה מונית. לחדר המיון הקרוב בבקשה, ביקשה מהנהג. היא כנראה נראתה גרוע, שכן הוא הנהן בפנים חתומות ודהר מיד עמה. חדר המיון המה אנשים, חולים וקרוביהם. דנית בהתה בחוסר אונים בהמולה.

היא פנתה לאחות שמיהרה במסדרון. גבירתי, אמרה בתחינה, אני בהריון ומדממת. אנא דאגי שיראה אותי רופא במהירות האפשרית. האחות ביקשה מדנית להצטרף אליה. כנראה שהיה חלק בחדר המיון למקרים דחופים ביותר, שכן למרות הצפיפות נמצאה לה מיטה כמעט מיד. תוך מספר דקות הגיע גם רופא. שלום גברת לוי, הוא אמר. שמי ד"ר צבי כהן, ואני רופא נשים. הוזעקתי למקרה חירום, ואני מקווה שנוכל לאבחן את מצבך במהירות ולתת פתרונות הולמים. דבריו נסכו בה רוגע ותחושת אמון. לאחר כמה שאלות החלה הבדיקה. הרופא לקח אותה לחדר האולטרסאונד, הם המתינו כמה דקות שהחדר יתפנה, ואז בוצעה הבדיקה.

העובר תקין, קבע ד"ר כהן. לאחר שסיים לבדוק הוא הוביל אותה לחדר סמוך. כחמישית מהנשים בשלב ההריון שהיא נמצאת בו חוות דימום נרתיקי, הסביר לה הרופא. הדבר קורה לרוב בגלל שחיקה של הרקמה סביב צוואר הרחם, או בשל השתרשות העובר ברחם. בתחילת הבדיקה רציתי לשלול הריון חוץ-רחמי, שעלול להיות מקור הבעיה. אבל את כנראה רגישה למאכלים מסוימים או חווית התרגשות רבה לאחרונה, וזה עלול ליצור דימום כזה. אינני רואה כל בעיה. כדאי לך לנוח מעט, ואז תוכלי להשתחרר הביתה. אני מציע שבימים הקרובים תשתדלי לא לעסוק בפעילויות פיזיות שאת לא מורגלת בהן.

היא הודתה לו ונשארה שוכבת בחדר הקטן. פתאום חשבה על הלמוט. הוא ממתין לתשובתה אם תצטרף אליו לליל הסדר בזלצבורג. מה תעשה? איך תביא אותו להשלמה עם כך שלא תגיע מבלי להיעלב? והאם לגלות לו שהיא בהריון? מיד הוא ירצה לדעת מיהו האב, ואז עלולה לצוץ הסתבכות. כאשר ייפגש עם אביו הוא עלול לפלוט את המידע הזה, ואז הכל יהיה מסובך ללא תקנה. אינני יכולה לשקר לו, אמרה לעצמה. לא עשיתי זאת עד עתה, ולא אתחיל כאשר אני במצוקה. אבל לא אספר לו את כל האמת.

היא התקשרה אליו באמצעות הסקייפ. אני בבית חולים, אמרה במהירות. לא סיפרתי לך עד כה, אבל אני הרה. עברתי דימום ונסעתי לחדר המיון. מסתבר שהכל בסדר אתי ועם העובר, אבל אני מנועה להתאמץ בזמן הקרוב, ולכן נסיעה לא באה בחשבון. התחלתי כבר לברר לגבי טיסות ומלונות כאשר הדימום החל. אנא קבל זאת בהבנה. הלמוט נראה המום על הצג במכשיר הטלפון הנייד שלה. תוכלי לספר לי יותר מה קורה איתך, ומיהו האב המאושר? ביקש. נשאיר את זה לפגישה בינינו, ולא נעביר מידע ברשת, ביקשה. טוב, רק שתהיי בריאה. חג שמח. סיכם הלמוט.

טו.

יומיים לאחר שדנית בישרה להלמוט על הריונה הוא עלה מולה בסקייפ ונראה נסער. הייתי היום בבית החולים, סיפר, ופגשתי את פרופ' ספ באואר. הוא חיבק אותי חזק, וכל מה שרציתי הוא לעבור מיד את הטיפול כי הראש כאב לי מאד. הוא כנראה הבין זאת וסידר עבורי את הכל במהירות. לאחר הטיפול ישבנו בבית הקפה שליד המחלקה הנוירולוגית ודיברנו. הוא סיפר לי שהוא אבי. לא זכרתי אותו, הוא פשוט נמחק מזיכרוני. נופים זכרתי, אנשים קצת פחות. אולי יש משהו בי שקשור יותר לנוף הטבעי מאשר לאנושי. דנית פרצה בצחוק לשמע תובנה בוגרת כזו מבחור צעיר כל כך.

פתאום הלמוט הרצין. הוא סיפר לי שפגש אותך כאשר הייתי מאושפז וגם אחר כך. הוא רמז שהיה ביניכם משהו. אמרי לי את האמת, האם ההיריון שלך הוא ממנו? ליבה של דנית החסיר פעימה. איך ממרחק של אלפי קילומטרים נגלים סודותיה? האם תשקר להלמוט? האם תודה ותהפוך למוקצה? היא בחרה בדרך הביניים. הלמוט, אמרה בזהירות, ישנם דברים שצריך ללבן בינינו, אבל לא ממרחקים כאלה. כאשר תחזור נשב ונדבר. אני משערת שאהיה כבר בהריון מתקדם והכל ייראה הרבה יותר ברור. היא כמעט שמעה את אנחת הרווחה מהקצה האוסטרי של השיחה.

למחרת בהגיעה לעבודה חשה דנית שהיא חייבת לעדכן את מעסיקיה בעובדה שהיא הרה. הרחוב לפני הבניין המה כרגיל, אך היה משהו מוזר באוויר. כאשר הגיעה דנית לבניין ראתה מודעה גדולה על הדלת הפנימית, הקוראת לכל העובדים להגיע לישיבה דחופה בחדר הישיבות הגדול בשעה 10:00. חסל סדר עדכונים, חשבה דנית. מדובר כנראה במשהו גדול באמת. בכל שנותיה בחברה לא חוותה פגישה בהולה של כל העובדים. לחדר הישיבות זומנו לרוב צוותי-פרויקט אלה ואחרים כדי לעדכן, ואם הצליח הפרויקט – להרים לחיים. וגם זאת, תמיד בהתרעה של יום לפחות. כאשר נאספו כולם וגדשו את החדר, נכנסה המנהלת דנה ועמדה מול לוח המצגות. עובדים יקרים, פתחה, יש לי הודעה שלא תנעם לאיש מכם, אבל אתם חייבים להיות בתמונה. בהפרש של מספר ימים הורידו כמה משקיעים את ידיהם מאתנו, כל אחד וסיבותיו. המשקיע האמריקני נמכר לחברה אחרת, וזו החליטה להוריד מספר פרויקטים כדי להבריא אותה, וביניהם את זה שלנו. המשקיע הגרמני פשט רגל בפתאומיות והמשקיעים הדרום קוריאנים נסוגו מההשקעה מסיבותיהם שלהם. לפיכך אנחנו חייבים לעשות מיידית צעדי הבראה שיתאימו למצב החדש. הדירקטוריון בתמונה, והוא אישר את צעדי ההבראה שהמלצתי עליהם. בגמר הישיבה אבקש מכל אחד מכם לקבוע שעה לפגישה עם מנהלת משאבי האנוש מירי. אם יש לכם שאלות, אנסה להשיב כמיטב יכולתי. הייתה דממה כמה שניות וכמעט מיד הורמו ידיים ולבסוף נוצרה המולה גדולה. דנית יצאה במהירות מהחדר, כי חשה פגיעה בשל הריונה. היא השאירה הודעה למירי לגבי השעה הנוחה לה והמתינה לתשובה. כעבור כמה דקות צלצלה מירי ונקבעה שעה בהמשך היום.

דנית ישבה בחדרה וחשבה על דרכה לאור הנסיבות החדשות שנוצרו. אם תקבל הודעת פיטורין, היא יכולה לפי החוק להודיע על הריונה ולהימנע אולי מהליך הפיטורין. אבל כיצד תוכל לתפקד אחרי הודעה כזו בעבודה שמבוססת על יכולת אישית ואמון של אחרים בך? הרי לא יחכו לאחר שתלד ויוכלו לפטר אותה, אז מה הטעם בהישארות כנגד רצונם? אבל אולי אני לא ברשימת המפוטרים, אמרה לעצמה. אולי זו שטות להניח כי יהיה עלי לעזוב. היא המשיכה להרהר בעתידה. ובכל זאת, אולי כדאי לי לעשות "חישוב מסלול מחדש" ולצאת מהמעגל הנוכחי? אבל לאן? איך אוכל לפרנס את הקטן או הקטנה שאני נושאת ברחמי?

היא גמרה אומר לעזוב, ללא קשר למה הוחלט לגביה. היא תתחיל חיים חדשים. אולי תיסע לזלצבורג ותפגוש את הלמוט? כל זמן שהיא חיה בגפה היא יכולה משהו למען נפשה החבולה מאז התאונה שקרתה לרז, וגם 13 השנים שחייתה לאחר מותם של הוריה. פתאום היא חשבה על המפגש עם הלמוט. האם תספר לו מיהו האב של העובר? טוב, סיכמה לעצמה, דיה לצרה בשעתה. עכשיו אסדר מה שניתן בחברה לגבי זכויותי ואעזוב בראש מורם.

מירי קיבלה אותה בחיוך מאולץ. היא פתחה ודיברה על הקושי של החברה, ואז דנית קטעה אותה. האם עלי לעזוב? שאלה. לצערי זוהי ההחלטה, ענתה מירי. אוכל לקבל זאת בכתב? ביקשה דנית. מירי מסרה לה מעטפה חתומה. תודה, אמרה דנית ועזבה את החדר. מחוץ לחדר נשמה בהקלה. לא היה עליה לספר שהחליטה על עזיבה, וכך עליהם לפצות אותה על פיטוריה. זה יסייע לה בתקופה הלא-ברורה שלפניה.

כאשר חזרה לביתה צלצלה לאוסטריאן איירליינס והחלה לארגן את נסיעתה לזלצבורג.

טז.

הלמוט הגיב בתדהמה על הידיעה כי דנית פוטרה מהחברה, אולם כאשר סיפרה לו על החלטתה לחבור אליו לזלצבורג לכמה ימים התפשט חיוך רחב על פניו, והתמונה חצתה את אלפי הקילומטרים ביניהם באמצעות הסקייפ. יופי, אמר, נוכל לשבת ולדבר. וגם אוכל להראות לך את המקומות שבהם גדלתי. אעשה לך סיור מודרך בעיר, הבטיח. אבדוק אם במלון שבו אני שוכן ישנם חדרים פנויים. נדבר מחר.

לאחר השיחה עם הלמוט צלצל הטלפון ועל הקו היה עודד, אחיה של קרן. מזמן לא התראינו, אמר, ורציתי קצת לשבת ולדבר. דנית הייתה נסערת. מדוע דווקא עכשיו הוא מצלצל? האם קרן עדכנה אותו לגבי ההריון שלה שהסתבר כמזויף, ועל רצונה להיפרע מהלמוט? אני מתכוננת לטוס לחו"ל, אמרה. אני עסוקה כרגע באריזה. אולי נוכל לשוחח כאשר אחזור, בסדר? לאן פנייך? שאל עודד. לאירופה, ענתה דנית מבלי לפרט.

למחרת התקשר הלמוט אליה בסקייפ מוקדם בבוקר, ובישר לה שישנו חדר פנוי לכמה ימים בקומה שבה נמצא חדרו. לאחר שמסר לה את הפרטים, נכנסה דנית לאתר המלון והזמינה חדר, וביקשה את קומה 5, שם נמצא חדרו של הלמוט. הכרטיסים לטיסה הוזמנו והיא החלה לארוז בקדחתנות.

אפריל כבר היה חם למדי בארץ, אז קר עדיין באוסטריה. היא נאלצה לארוז בגדים רבים בשל כך, וידעה שתשלם על מטען-עודף.  דנית אמנם הזמינה כרטיס הלוך ושוב, אך נפשית היה קשה לה לחשוב מה תעשה כאשר תשוב ארצה. כל מה שרצתה היה לעזוב הכל ולבלות עם הלמוט, במקום זר ולא מוכר. הטיסה נועדה להמריא בשעות אחר הצהריים.

במטוס קיבלה דנית מקום מובחר ליד יציאת החירום, מאחר שסיפרה למכרטסת שהיא בהריון. במהלך הטיסה היא קמה מספר פעמים והלכה במעבר, כדי להפעיל את גופה. בטנה כבר החלה להזדקר וחלק מהנוסעים לטשו בה מבטים סקרניים. לקראת הנחיתה נחגרה בזהירות. ההרים המקיפים את זלצבורג נראו מבעד לחלון שלידה. ערפל סמיך הסתיר לפתע את המראה מהחלון. פתאום נתקפה דנית בהלה. מה אם גורלה יהיה כגורלם של הוריה? מה אם המטוס עומד להתרסק על אחד ההרים הללו? כאשר נגעו גלגלי המטוס במסלול הנחיתה חשה דנית שנשימתה חוזרת לסדרה.

הלמוט המתין לה באולם מקבלי-הפנים. כולו נרגש ובידו זר פרחים גדול. הוא חיבק אותה בחום ויחד עלו על מונית מזרחה, למרכז העיר. הלמוט סייע לה באולם הקבלה ובכניסה לחדרה, כאילו היה מעין מטפל או משרת אישי. עד שסיימו כבר היה ערב. הם יצאו מהמלון למסעדה קרובה. גשם דק זרזף כל העת. הלמוט סיפר לה על סדר הפסח שחווה בבית חב"ד ושאל על החברה וגורלה. דנית מיעטה לדבר. היא הייתה רצוצה להטיסה ומכל הטלטלה הרגשית שעברה בימים האחרונים. אשמח שנשוחח הרבה, אמרה, אבל אולי כדאי לעשות זאת על כוס קפה בארוחת הבוקר במלון? הלמוט הסכים בחיוך. שאלת אביו של העובר בבטנה טרם עלתה, והיא הודתה בליבה להלמוט שלא לחץ עליה בעניין.

כאשר התארגנה דנית לשינה חשבה לפתע על הריונה. זהו לא רק נושא לדיונים בין הלמוט לביני, אמרה לעצמה, אלא עניין שיש לתת עליו את הדעת במקום החדש הזה. ומה אם אדמם שוב? מי יטפל בי? היכן בית החולים הקרוב? מהו מספרו? היא ירדה לקבלה וקיבלה מידע שהרגיע אותה. יש בית חולים גדול בטווח של קילומטר מהמלון, ובמקרה חירום ניתן להזעיק אמבולנס. הכל מסודר בעיר זו.

בבוקר ירדה דנית לחדר האוכל של המלון מוקדם יחסית. הלמוט טרם הגיע למקום, שאוכלס במשקימי-קום. היא הסתובבה בין המגשים העמוסים לעייפה ובחרה מעט, כי היה ברור לה שתשוב לשוטט בין המגשים לאחר שיגיע. למרות שהיו במחדר האוכל כחמישים איש, היה המקום שקט למדי. האנשים דיברו כמעט בלחש ביניהם. דנית חשבה במרירות כי במלון ישראלי היה ציבור כזה רועש עשרת מונים. אולי התיירים נדבקו בגינונים החברתיים האוסטריים, אמרה לעצמה.

הלמוט נכנס בשקט לחדר האוכל וישב מולה. אני לא רעב, הודיע, אבל זה יגיע. עכשיו ספרי לי על ההריון שלך. הוא ממש בולט כבר. מה אתה רוצה לדעת? שאלה דנית. רק האם ספ באואר קשור אליו. אמר ביבושת. דנית הבינה שלא תוכל להונות בחור פיקח כהלמוט, וגם אין טעם בכך. כן, ענתה. נסחפנו אחרי שהוא סיפר לי על חייו. אפשר לומר שהוקסמתי ממנו. אבל הוא הבין שעשה טעות מבחינתו, כי הוא נשוי וכנראה אוהב את אשתו. אינני יודעת מה אעשה כאשר אפגוש אותו.

קבעתי עמו סיור בזלצבורג מחר, הודיע לה הלמוט. את מוזמנת להצטרף, למרות הקושי הברור. אולי כך תוכלו ללבן מהי אחריותו לתינוק לאחר שיוולד. אני אוכל ללכת לכמה זמן משם בטענה זו או אחרת, כדי שתוכלו לשוחח בפרטיות על הנושא שכל כך מעסיק אותך. מה את חושבת על התכנית? אחשוב עליה, ענתה. והיא קמה כדי לבחור מנות לאורחת הבוקר, וכמוה עשה גם הלמוט.

יז.

כאשר שבו וישבו שאל אותה הלמוט פתאום – מהי נפש? אני מעסיק את עצמי כבר כמה ימים בשאלה - איך הנפש שלי שונה מזו של רז שהכרת במשך שנים? והאם תוכל נפשי לספוג משהו מהנפש של רז? מאחר שלמדתי את הנושא בקורס מיוחד בזמנו, ענתה דנית, אנסה להשיב לך. ראשית צריך להיות ברור שאף אחד לא באמת יודע מהי נפש, או נשמה. זוהי ישות ערטילאית, שמייחסים לה כל מיני תכונות, ואפילו קיום פיזי, כפי שניתן לראות בציורים ובסרטים. אני חושבת שמדובר שמעין מחסן פנימי עצום שאוגר כל יצור במוחו במהלך חייו.  המחסן הוא של זיכרונות, פחדים, מאוויים וחשקים, קשר לאנשים ומקומות ועוד ועוד. יתכן שאין גבול למה שבן אנוש יכול לאגור, ואפילו יתכן שישנה השראה בין מוחות, כך שחלק ממאגר של נפש אחת יכול לעבור לנפש אחרת. אבל הנפש של כל אחד ייחודית לו או לה.

אתן לך דוגמה. אחי רז היה חובב ספורט מושבע. הוא אהד קבוצות ספורט ושחקנים מכל הענפים, אבל ענף אחד היה הפייבוריט שלו – אתלטיקה קלה. מאחר שהיה אתלט מצטיין בתיכון, הוא עקב אחרי אירועי אתלטיקה בארץ ובעולם. אבל דבר אחד שבה את ליבו והוא סיפר לי עליו פעם אחר פעם. רז התעניין בעיר קטנה בקליפורניה, טולייר שמה. כאשר בדקתי לגביה, הסתבר לי שהיא כמעט עיירה במונחים אמריקניים. משהו כמו גודלה של חדרה שבישראל. באמריקה זו עיר ממש קטנה, והיא ממוקמת כמאתיים קילומטר צפונית ללוס אנג'לס. ומה המיוחד בטולייר? אז שמע סיפור. בשנת 1948 התקיימו משחקים אולימפיים בלונדון, שאז עוד סבלה ממצוקה כלכלית עצומה בעקבות מלחמת העולם השנייה. הרבה בנינים בעיר היו עדיין הרוסים והיו רבים בתהליכי שיקום ובנייה. המשלחות נאלצו להביא את האוכל עמן, כי הבריטים לא יכלו לספק אוכל לכולם, אפילו עבור תשלום. האצטדיון האולימפי וומבלי היה ישן ולא כל כך מתוחזק. המסלולים היו מעפר מהודק, לא סינטטיים כמו היום. כאשר ירד גשם, המסלול היה כמעט בוצי. תחרות קרב העשר, שהיא התחרות הקשה ביותר באתלטיקה ואולי בספורט כולו, נערכה, מה לעשות, בשני ימי גשם רצופים. 34 האתלטים שהתחרו החליקו במסלולים, מעדו בריצת המשוכות, פסלו בגלל רטיבות רבה בעיגולי הברזל והדיסקוס והימרו על נחיתה מוצלחת כל פעם שקפצו במוט. ובין כל האתלטים המנוסים היה נער בן 17 וחצי, צעיר שזה עתה סיים תיכון מטולייר, בוב מתיאס שמו, שסבל בילדותו מאנמיה. הוא היה בנוי טוב, אבל חסר ניסיון אמיתי בתחרויות. הוא פסל את שתי ההדיפות הראשונות שלו בברזל ובאחרונה איכשהו הצליח להוציא הדיפה תקינה. אחר כך כמעט פסל בקפיצה לגובה, והיה מסיים בכך את התחרות. איכשהו הוא הצליח לעבור 1.86 מ' ונשאר. הכל היה עבורו בציפורניים. אבל כאשר הסתיימה התחרות הקשה הזו, בוב מתיאס הוכרז מנצח ואלוף אולימפי בגיל 17.5. לקח לידיעה על הזכייה של מתיאס כשעה להגיע לטולייר באמצעות הרדיו, אבל כאשר היא הגיעה צלצלו כל הפעמונים בכנסיות, סירנות הכבאים הופעלו, המפעלים צפרו, הפעילו את הצלצול בבית הספר התיכון יוניון שבו למד וכל תושבי העיר יצאו החוצה לחגוג.

רז היה משוגע על הסיפור הזה, ובגללו הוא התעניין מאד בטולייר. במשך חמש שנים הוא היה מנוי על ה"אדבאנס רג'יסטר", המקומון של טולייר וקיבל בדואר רק את עיתוני יום ראשון, באיחור של יומיים. היה חשוב לו לדעת הכל על המקום הזה. העיר הקטנה הזו, למרות שאין לה שום קשר לישראל או ליהודים, הייתה צרובה בנפשו בגלל סיפור אחד של תושב אחד שלה. תחשוב על זה כך: בארץ השתוללה מלחמה כבדה שבה נהרגו רבים ואילו בטולייר רקדו באותם ימים ברחובות כי צעיר משלהם זכה במשחקים האולימפיים. אבל הסיפור הזה תפס אותו יותר מכל סיפור אחר. יתכן שסיפור כזה צרוב אצל הרבה אנשים, אבל השאלה היא איזה חלק בנפשם הוא תופס.

אתן לך עוד דוגמה. רז אהב לטייל במכתש רמון. כל שנה בחופשות מבית הספר הוא בילה לפחות 3 ימים רצופים לבד במכתש, עם שק שינה וציוד קמפינג. זה קרה לפחות שלוש פעמים בשנה. אינני יודעת מאיפה הגיעה הכמיהה למכתש הזה. יתכן שהיה משהו בשירותו הצבאי שגרם לכך. הוא לא סיפר לי מעולם. הצורך להתבודד במכתש היה חלק מנפשו. אין דרך אחרת להגדיר זאת.

הלמוט נראה מסוקרן. ומה קורה למי שכבר לא זוכר כלום, האם אין לו יותר נפש? שאל. זאת שאלה כבדת משקל, ואני לא בטוחה שמישהו יכול לענות עליה בהחלטיות. שמעתי על מחקר שעשו כמה בריטים שרצו לדעת האם יש טריגר שיכול להזכיר לחולי אלצהיימר משהו מעברם. הם הפיקו באופן כימי ריח שדמה בתרכובת שלו לריח בבונקרים התת-קרקעיים של לונדון בזמן ההפצצות ב"קרב על בריטניה", ונתנו לקשישים שחוו את הבונקרים והיו חולי אלצהיימר להריח זאת. אצל חלקם צצו חלק מהאירועים של אז, והם החלו לשיר את שירי מלחמת העולם, כאילו הם בריאים לגמרי.  אז כנראה אף פעם אי אפשר לדעת מתי הנפש גוועת באמת.

חוץ מזה ישנו חלק אפור בנפש, שהגישה אליו די קשה, וחלקים ממנו צצים באירועים מיוחדים. הפסיכיאטר פרויד הרבה לדבר על החלק הזה. יש בו דחפים וכל מיני זיכרונות מודחקים שמידי פעם עלולים לצוץ כאשר האדם מבצע דבר שלא ברור לו מאיפה הוא הופיע. ואז ישנם אנשים שאומרים, "זה ממש לא מי שאני". האמנם? כנראה שזה היה בתוכם והם עצרו את היצר, עד שמתישהו היצר התפרץ באירוע ששימש טריגר. יתכן שלו כל אחד מהם היה יודע מהו הטריגר, הוא היה נמנע ממנו ולא היה צץ היצר החבוי שלו. אז גם זו נפש.

והאם אפשר יהיה להעביר אלי חלקים מנפשו של רז? תהה הלמוט. אולי, ענתה דנית, אבל אני לא יודעת איך. אני מעדיפה לא להסתמך על אנשים שטוענים שהם יודעים איך לעשות זאת, כי רובם שקרנים ותככנים. גם לו יכולנו להעלות את נפשו של רז, נאמר בסיאנס, לא בטוח שהייתי מזהה אותה. הרי ישנם חלקים בנפשו שאני לא מכירה בכלל.

כאשר החלו המלצרים לנוע סביבם בחוסר שקט הבינו דנית והלמוט את הרמז ויצאו מחדר האוכל.

יח.

זבוב טורדני העיר את דנית משנתה. על הקיר ליד המיטה במלון טווה את קוריו עכביש גדול. מה רמשים עושים במלון המפואר הזה? תהתה כאשר קמה מהמיטה. מיד נזכרה כי היום היא צפויה לפגוש את יוזף, ורעד עבר בגופה. הלמוט המתין לה בכניסה לחדר האוכל של המלון. הוא חייך, והיא לא יכלה שלא לחשוב על אחיה רז, שחייך בדיוק באותה ארשת. כנראה ששרירי פנים לא משתנים כל כך מהר, חשבה לעצמה, גם כשהמוח שמפעיל אותם משתנה לחלוטין. היא הבחינה שהלמוט נע בעצבנות. מה העניין? שאלה. צלצלתי לבית החולים, סיפר לה הלמוט, ויוזף מאושפז. לא אמרו לי מה תקף אותו, אבל הוא בטיפול נמרץ, וזה נראה חמור. בוא ניסע, זירזה אותו דנית. הם לקחו מעט אוכל ויצאו לרחוב לתפוס מונית. נהג המונית ראה בהם תיירים וניסה לדלות מהם מידע לגבי הארץ ממנה באו. שניהם היו שקועים במחושבת, והתעניינותו של נהג המונית לא הייתה במקומה עבורם. כדי לסיים את הסאגה פצח הלמוט בכמה משפטים בגרמנית, ואז השתתק הנהג והמשיך לנסוע בדממה.

הם עברו על גשר מעל נהר רחב, והלמוט אמר בידענות כי זהו הנהר זלצך, שחוצה את העיר וכי הנהר המערבי יותר, זילאך מהווה את הגבול בין אוסטריה לגרמניה. אתה ממש מרגיש מורה דרך בעיר הזאת, נכון? התבדחה דנית כדי להפיג את המתח שחשה. הלמוט חייך ואמר פתאום, הגענו. לפניהם  עמד בניין גדול ועל פתחו הרחב כתובת גדולה: "אונפלקראנקןהאוס". זהו שם בית החולים? תהתה דנית. כן, זהו בית החולים שבו יוזף עובד כחוקר, וכאן הוא גם מאושפז. בית החולים מטפל בעיקר בחולי טראומה למיניהם. כנראה שאחרי התאונה שעברתי אושפזתי כאן, ומכאן הוטסתי לישראל. הם נפרדו מנהג המונית השתקן ופנו לעבר הכניסה לבית החולים.

כדי להגיע לחדרו של יוזף לא היה עליהם לטפס כלל. במחלקה לטיפול נמרץ קיבל אותם רופא צעיר וחייכן, שעל חולצתו היה מוצמד פתק עם שמו: ד"ר כריסטיאן שומן. הלמוט מיהר לפתוח בשיחה בגרמנית, ודנית קלטה את שמו של יוזף באואר. הרופא בירר עם הלמוט כמה פרטים, וסימן לו להיכנס. הלמוט פנה אליה ואמר בהתנצלות שרק קרובי משפחה מדרגה ראשונה מורשים להיכנס לחדר הטראומה. היה עליו להסביר לרופא את הקשר שלו ליוזף, אמר, שכן כאשר הגיע בפעם הקודמת רופא זה לא היה במשמרת ולכן לא הכיר את המקרה שלו.

דנית ישבה בקפטריה רחבת-הידיים של בית החולים שהייתה כמעט שוממת. לאחר שישבה עם הקפה והעוגה המפנקת שהזמינה לא יכלה שלא לתהות על האירועים בימים האחרונים. האם יש כאן רמז-עליון כלשהו? האם יוזף במצב סופני? מה יהיה עליה ועל והתינוק שייוולד ממנו? כעבור כמה דקות נכנס הלמוט לקפטריה בפנים זועמות. מה קרה? שאלה דנית. היה אירוע גדול. אבי גוסס משבץ מוחי, ועכשיו אמי הגיעה במהירות וראתה אותי שם. היא מעולם לא ראתה אותי לאחר ההטסה לישראל, ועכשיו הייתה צריכה להתמודד עם מישהו שאיננה מכירה. היא לחוצה ועצבית ולא הסכימה שאשאר שם אפילו רגע נוסף. "אתה זר לי", כך צעקה לי בפנים. בואי נלך מכאן. אני חש לא רצוי בעיר שנולדתי בה עם המשפחה שגידלה אותי.

ומה אם אביך חלילה ימות? האם תסלח לעצמך שלא היית לידו או לפחות בסביבה? כן, אולי את צודקת, מיהר הלמוט לומר. הוא התיישב בפנים חתומות ושתק. הם ישבו בקפטריה עוד כחצי שעה, ולפתע נכנסה אשה נאה ואצילית למראה. זוהי אמי, אמר הלמוט מיד. האשה ניגשה לשולחנם והחלה לדבר עם הלמוט. הלמוט הציג את דנית, ובאנגלית הציע שיעברו לדבר כך שדנית תבין. שלום לך, אני גודרון, אמרה אמו של הלמוט. אני דנית, אמרה והושיטה את ידה. צר לי על התקרית קודם, אמרה גודרון. הייתי כה נסערת ומבולבלת שאמרתי להלמוט דברים שאסור היה לי לומר. כבר התנצלתי בפניו קודם.

מה מעשייך בזלצבורג? שאלה גודרון. אני בחופשה בין עבודות, ענתה דנית. כללית אני עובדת בענף ההייטק. החברה שלי שפטה את הרגל לאחרונה, ובמקום לחפש מיד מקום חדש העדפתי לנסוע קצת בעולם, דבר שלא עשיתי מזה שנים.

גודרון הציצה בכרסה המתעגלת של דנית, אבל לא שאלה על כך, ודנית נשמה לרווחה. איזה נימוס אירופי יש לאשה זו, חשבה לעצמה, לו שאלה - האם היה עלי לשקר? ואולי הייתי חייבת לספר לה שיקיר ליבה אחראי להריון שלי והוולד שאני נושאת הוא שלו? כעבור כמה דקות של ישיבה בדממה נראה רופא מתקרב אליהם. גודרון עמדה מיד על רגליה. הרופא ישב לידם ודיבר בגרמנית אל גודרון. היא החלה ליבב, ודנית הבינה מיד שהרופא בישר לה על מותו של בעלה. הלמוט נראה המום. הוא ניגש וחיבק את גודרון, והיא חיבקה אותו תחילה בהיסוס, אך לאחר מכן בעוז. שניהם בכו זה על זרועות זו.

דנית חשה שנפתח פרק חדש בחייה.

יט.

דנית בהתה בפתח הקפטריה, כאילו משם תבוא התשובה כיצד ייראו חייה ללא אבי עוברה. גם כך לא ידעה כיצד תפעל, כאשר יוזף חי. האם הייתה דורשת ממנו להכיר בילוד ולגרום לו משבר משפחתי, בנוסף על זה שנגרם לו כאשר נפצע אנושות בנו הלמוט? או אולי הייתה מניחה לו, אך גרה בסמוך אליו, כדי שהצאצא יכיר אותו כזר? התהיות הללו נעלמו עם מותו. היא תהפוך להיות אם חד-הורית. או, כמה שנאה תמיד את המונח הזה.

הלווייתו של יוזף באואר התקיימה בבית העלמין פרידהוף למחרת בצהריים. דנית הצטרפה ללוויה בחברת הלמוט, ולראשונה בחייה ראתה מקרוב לוויה נוצרית. אנשים רבים הופיעו, לבושים בחליפות שחורות, בעוד חלק מהנשים עטו שביסים כהים, שהסתירו כמעט כליל את הפנים. דנית חשה לא במקומה. למרות היופי החיצוני של בית העלמין, הוא היה זר ומנוכר. כל העת עברה במוחה המחשבה – מה אני עושה במקום הזה? מדוע נתתי לעצמי להיגרר הנה? כרסה התופחת הפריעה לה היום במיוחד. נראה היה שהעובר בועט במרץ דווקא היום. היא לא יכלה לתת לאביו לגעת בבליטה המתנועעת ולהיות גאה בכך, כמו כל אם-לעתיד שהכירה, לו חי ובוודאי כאשר כבר לא היה בין החיים.

הלמוט כנראה קלט את מצוקתה. מנוי וגמור היה עמו להסיט את מחשבותיה מהמצב הלא-נוח שבו נמצאה. כאן קבורה משפחת מוצרט, לחש לה הלמוט, ולכן רק אנשים רמי-מעלה זוכים עדיין להיקבר בבית העלמין הזה. ומי דאג לאביך? תהתה דנית. מנהל בית החולים בכבודו ובעצמו דאג לכל הסידורים. ספ היה חביבו והיה ברור שהוא ובית החולים חבו לו הרבה.

כאשר עברו המתאבלים לידם זיהתה דנית את גודרון, אשתו של הנפטר. פניה כוסו ע"י הבד השחור וכמעט שלא נראו, אך דנית לא יכלה שלא לחוש במבטה מזרה-האימים לעברה. הארון היה בגווני חום, הבריק בשמש שצצה מידי פעם מבעד לעננים והיה עטור זרי פרחים בשלל צבעים. ששה גברים בגיל העמידה נשאו אותו. אלו הם מנהלי המחלקות בבית החולים, הסביר הלמוט. כולם היו בקשר כזה או אחר עם ספ.  מסע הלוויה חצה את מתחם בית העלמין לאורכו, ועבר בסמוך למצבות הזקורות של בני משפחת מוצרט. הלמוט ודנית עמדו מאחורי מרבית האנשים שהגיעו להלוויה. הם שמעו  את הדרשה של הכומר המקומי, ודנית חשה עד כמה זרה לה התרבות שהיא צופה בה מהצד, כמעין חוקרת אנתרופולוגית. לא אגור פה, אמרה לעצמה בהחלטיות, גם אם אאלץ לבצע בארץ שתי עבודות במקביל כדי להאכיל את העולל שיצא ממני. זה לא מקומי.

אך במקביל להחלטתה הנחושה נתקפה דנית דאגה. איך תנתק את הקשר עם הלמוט, שהוא היחיד שעוד מזכיר לה משפחה מהי? היא המתינה עם ההודעה עד שחזרו שניהם למלון. בוא נשב מעט בלובי ונרגע, הציעה דנית. הלמוט נענה ברצון. גם הוא רצה מעט לאוורר רגשות.

את יודעת, פתח הלמוט, כאשר חיכיתי לך בכניסה לבית העלמין ניגש אלי אחד מחבריו הטובים של אבא, אמר לי שהוא שמע על הניתוח וראה תמונות שלי שאבי הראה לו. הוא פשוט נתן לי צרור תמונות שהחזיק בתוך מעטפה אטומה. הנה הצרור. מעניין מה הביא אותו לתת לי אותו. הלמוט פתח מעטפה מנייר אריזה חום שהייתה בידו, ונגלו בתוכה כמה עשרות תמונות. לפתע החלו עיניו לדמוע. אלו הן תמונות הילדות שלי בחברם של אמא ואבא. כאן, הצביע על תמונה צבעונית, אני בגיל 4 עם שניהם בדיוק באתר שבו נפצעתי קשה. דנית בהתה בתמונות וחישבה מתי יהיה מתאים ביותר לבשר להלמוט על עזיבתה חזרה לארץ.

הלמוט, אמרה לפתע, אני לא מרגישה בנוח פה. עלי לחזור לישראל ושם ללדת. אמנם כרגע אין לי עבודה, אבל אני משוכנעת שאמצא משהו לעשות לאחר הלידה. שרירי פניו של הלמוט קפאו. לפתע הבחינה דנית בדמעה זולגת על לחיו. הוא אחז בידה ללא אומר. גם אני מרגיש זר פה. אנשים מסתכלים עלי בעוינות. בעצם, אינני יודע באמת מי אני. עד כמה ממני הוא הלמוט ועד כמה רז אחיך? אני דובר את השפה, אבל פתאום המנהגים כאן זרים לי. כנראה שהושפעתי מדי ממה שהורגלתי אליו בישראל. האנשים כאן קרים ורשמיים, והרבה פחות פתוחים מהישראלים שהכרתי. אני חושב שהסתיימה גם אצלי התקופה האוסטרית. מה דעתך שנחזור יחד לארץ?