מה שמע ח"נ ביאליק מאמי לפני 94 שנים?

אמי סיפרה לי את הסיפור פעמיים: לראשונה כאשר הייתי ילד ולאחר הפצרותי – כאשר עמדתי להפוך לסטודנט בירושלים. היא כהרגלה המעיטה בפרטים, כדי שלא יגבה ליבה, אך כאשר אני מחבר כיום את פיסות הפאזל, צץ ועולה סיפור מרתק.

הדבר היה כנראה באביב 1924, כמה שבועות לאחר שהמשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק הגיע ארצה להשתקע בה. הוא ירד מהרכבת ב-26 במרס, ומיד אורגנו לו מסיבות וקבלות פנים לרוב. אבל הוא, חשוך הילדים, רק התאווה לפגוש ילדים ובני נוער, ולא עסקנים רודפי פרסום. וכך קרה שפרנסי הגן בתל אביב שבו למדה אמי קיבלו התראה קצרה (כנראה של יום או יומיים) על בואו הצפוי של המשורר הלאומי. מה עושים? איך מקבלים את פניו בהוד-והדר כיאה לאיש שכזה? מעמידים את ילדי הגן בשורה, ואחת מהם עומדת מול המשורר ומדקלמת שיר שלו. הילדה הקטנה הזו הייתה אמי, שנבחרה ע"י הגננת. מדוע נבחרה דווקא היא? כאשר שאלתי אותה זאת היא רק ציינה שהעברית שבפיה הייתה רהוטה (לאחר חצי שנה בארץ), אבל ברור לי שהבחירה נסמכה גם על חיבה אישית גדולה של הגננת. איך אני יודע זאת? כאשר היא דיברה אמי על החינוך שקיבלה, לא חדלה אמי לשבח את מורתה בכרכור, רוניה קרסנר. אבל פעם אחת היא ציינה שאפילו רוניה לא אהבה אותה כמו הגננת שהייתה לה בתל-אביב.

אמי דקלמה במלעיל (כמקובל אז) את שירו של ביאליק "קן לציפור", והוא התמוגג. היא סיפרה לי שכאשר דקלמה את הבית השני של השיר (מהזיכרון, שכן אז טרם למדה לקרוא) הלך חיוכו והתרחב. בסוף הדקלום הוא שלח את ידו וליטף את ראשה של אמי. היא ציינה בפני ששום זיכרון לא חי אצלה לכל אורך חייה כמו אותו ליטוף של ביאליק.

אמי נולדה בדיוק היום לפני 100 שנה לפי הלוח הכללי – ב-18 בדצמבר 1918. Eva Harris נולדה בלונדון, בשכונת ריצ'מונד הדרומית, ליד "קיו גרדנס" המרהיבים. איך הגיעה אמי ומשפחתה לתל אביב דווקא? סבי דוד הריס רצה מאד לגור בירושלים, אך סבתי אסתר התנגדה נמרצות. "שבעתי את צלצולי הפעמונים של כנסיות לונדון" היא אמרה לו (תמיד באנגלית, עברית לא הייתה כלל שגורה בפיהם), "ואני רוצה לגור במקום שקט". הוא, כאיש עסקים מיד העלה את תל אביב כאופציה, והיא קיבלה זאת בשמחה. וכך עלתה המשפחה (שמנתה חמש נפשות) לנמל יפו ולתל אביב. אלא שבמהלך שנת 1924 ביקר בארץ ידידו הקרוב של סבי, ששמו היה לואיס אייזן, מראשי הציונים של בריטניה. מדוע שלא תעברו לכרכור? שאל אייזן. שם תוכל להתפרנס מפרדסים וגם לבנות את המולדת. סבי השתכנע והחל לתכנן את הבית שבו תגור המשפחה בכרכור. במהלך הזמן שבו הבית הלך ונבנה המשיכה המשפחה להתגורר בתל אביב. בדצמבר 1925 התיישב סבי בכרכור וכעבר כמה חודשים עברה המשפחה לבית החדש שהספיק להיבנות.

המעבר לכרכור היה טראומטי עבור ילדי משפחת הריס. מחברה גדולה ותוססת בעיר (לונדון ואח"כ תל אביב), הם עברו לכפר שכמעט לא היו בו ילדים. בית הספר נפתח רק ב- 1928 והוא מנה אז 12 תלמידים בטווח-גילאים של 8 שנים... על מלאכת החינוך ניצחה גב' רוניה קרסנר, שאמי הכתירה אותה כ"מחנכת בנשמה". אבל התנאים היו קשים. כל ילדי הריס (וכנראה גם אחרים) סבלו בדרך זו או אחרת מתוצאותיה של הבדידות שנכפתה עליהם. לחלוציות, כך מסתבר, יש גם נזקים-עקיפים לא מעטים. לאחר חיים קשים (שכללו גם שהיה בירושלים בחודשי המצור במלחמת העצמאות) הגיעה אמי כאם חד-הורית (היא התגרשה מאבי כאשר הייתי בן שנה) לקיבוץ ברור חיל.

ברור-חיל הוא קיבוץ שמרבית חבריו ממוצא ברזילאי. למרות הזרות התרבותית-חברתית לכאורה, היו כמה נשים שקשרו קשר אמיץ עם אמי ואף תמכו בה בזקנתה – ביניהן סוניה קניגסוולד, סוניה פלוט, אדית חזן, עליזה רפפורט ובמיוחד סוזנה לוי. אם הן או מי ממשפחתן קורא פוסט זה, תודתי להן מקרב-לב על כך. היא הוקירה אותן בחייה, וכאשר הבאתי לה את הספר שכתבתי בנושא אקלים בית-הספר, היא ביקשה ממני עותקים נוספים עבורן. היה לי עונג לעשות זאת.

למרות שהייתה בהכשרתה אחות-מטפלת (היה אז מקצוע כזה), היא נדרשה בגיל 37 לעבוד בפלחה, שהיא עבודת כפיים מתישה בשדה. שנתיים עבדה שם, ואז עברה לעבוד בלול המטילות שבקיבוץ. זכור לי במיוחד יום אחד שבו הגעתי לסייע לה, והיא פרשה לפני כותרת של עיתון "דבר" ובה תמונותיהם של שני המועמדים לנשיאות בארה"ב – ניקסון וקנדי. היא שאלה אותי – מי לדעתך יזכה? הבטתי בשניהם והצבעתי על תמונתו של ניקסון, כי סברתי שהוא נראה מנוסה ורציני יותר. התוצאה ידועה. מאז נעשיתי מעריץ מושבע של קנדי, כאילו היה כוכב פופ (במושגי היום). לאחר עשר שנות עבודה בלול הציעו לאמי לפתוח את חדר העיון שעמד לקום בברור חיל. היא, שסייעה לעשרות סטודנטים מהקיבוץ בתרגומים מאנגלית (ולעתים בכתיבת פרקים שלמים בעבודותיהם), הייתה הבחירה המושלמת לכך.

לאמי שני בנים מבוגרים בהרבה ממני בשם אסא ודוד, שאביהם אליהו מזרחי נפל בקרב לכיבוש משטרת עיראק סווידאן (מצודת יואב של היום). לאבי שבעה בנים ובנות מאשתו נעימה-נעמי, שהייתה פעילה ציונית-מחתרתית בבגדד – שמואל, זאב, אלי, יוסי, מינה, טיראן ונאווה. נעמי נעימה וטובת-לב כשמה. כל התשעה רכשו השכלה, הקימו משפחות לתפארת ועדיין עמנו.

בגיל 75 עברה אמי אירוע מוחי שאילץ אותה לעבור למוסד סיעודי-שיקומי שנפתח בברור-חיל (בשם "בית חיל"). היא התגברה על מרבית התסמינים, והייתה ערנית וצלולה עד יומה האחרון. באוגוסט 2007 היא עברה שבץ נוסף, והפעם היא הוכרעה ולא קמה עוד.

נוחי על משכבך בשלום אמא.      אמא בתעודת המעבר לארץ - אוקטובר 1923משפחת הריס בבית בתל-אביב, שלהי 1924. עומדים: דוד, הבן שרגא ואסתר. יושבות מימין: דבורה וחוה.בית הספר בכרכור בשנת 1931. אמי מסומנת כספרה 4. מתוך ספרה של טובה ועקנין-הורוביץ "כרכור מחצבתי". 
חיים נחמן ביאליק בשנת 1923

לואיס אייזן ששיכנע את סבי להתיישב בכרכור.
אמי (משמאל למטה) בסיומו של קורס אחיות-מטפלות בירושלים, פברואר 1954. יושבת לידה אחייניתו של ד"ר חיים ויצמן.אמא ובנה הבכור אסא. ברור חיל, 1968.

פליני, טורנאטורה – ואיטליה של שנת 2018

בלה ואני חזרנו אתמול (הפוסט נכתב במקור ביולי 2018) מנסיעה של עשרה ימים לאיטליה, בחברתם של יואלה וגידי שב. בין לאציו, טוסקנה וליגוריה נחשפנו למראות מרהיבים ולמפגשים עם איטלקים בנקודות שונות בטיול.

טיילנו בויטרבו (בצפון מחוז לאציו) ופתאום נגלתה לעיני מודעה המבשרת על פסטיבל קולנוע בעיר, לציון 65 שנים לצילומי הסרט המצוין "הבטלנים" (I Vitelloni) שביים פדריקו פליני, שחלקים ניכרים ממנו צולמו בשעתו ברחובותיה של ויטרבו. כחובב קולנוע (ובמידה רבה – קולנוע איטלקי) טיילתי כסהרורי בהמשך הסיור בעיר, וחיפשתי את המודעות, שכל אחת מהן הציגה סצנות אחרות מאותו סרט של פליני.  ואכן היו לא מעטות כאלה.

את הסרט המקסים הזה ראיתי לראשונה בפינה קולנועית בהגשתו של  עמנואל הלפרין בערוץ 2 הניסיוני (כמדומני היה זה בשנת 1993). הסרט מציג את החיים המשעממים בעיירה נידחת באיטליה של אחרי מלחמת העולם השנייה. חבורה של חמישה גברים צעירים מבצעים את מה שרוב האיטלקים של אז חלמו לעשות (לאחר שארצם נכתשה במלחמה) – להתבטל, לבלות במסיבות וליהנות ממגעים לא מחייבים עם בחורות מצודדות.

מרשימה בעיני במיוחד הייתה סצנת הסיום של הסרט, בה נראה מוראלדו (שאותו גילם השחקן פרנקו אינטרלנגי), עוזב בשעת בוקר מוקדמת את העיירה, בה הוא היה המצפן המוסרי היחידי בתוך חבורת הבטלנים, רודפי השמלות והשערוריות. הוא חש מחנק במציאות הזו, וחיפש לו מטרה משמעותית כלשהי לחייו. כולם ישנו עדיין במיטותיהם כאשר התקרבה הרכבת העומדת לשאת אותו מהעיירה, ורק נער בשם גוידו הבחין בעוזבו. גוידו שאל אותו: "מדוע אתה עוזב מוראלדו? לא טוב לך פה?" מוראלדו הודה בפני הנער שהוא לא יודע כלל לאן פניו. מהשאלה השנייה הוא התעלם.  הוא רצה רק לצאת משם. סיום הסרט משאיר את הצופה בתחושה קשה: העיירה הנידחת משאירה בתוכה את הבטלנים וההוללים, ואילו מי שיש בו אחריות ואינטגריטי – עוזב אותה.

גורלן המר של העיירות הנידחות בא לידי ביטוי בעוד סצנת עזיבה של צעיר מוכשר ברכבת, בסרטו של ג'וזפה טורנאטורה (שבוודאי הושפע מאד מפליני) "סינמה פראדיסו" (Nouvo Cinema Paradiso). כוכב הסרט הוא ילד מוכשר בשם טוטו, שכל חלומותיו קשורים בסרטים שכל העיירה (בסיציליה) מכורה להם כבילוים היחיד של אנשיה. הוא הופך להיות עוזרו של המקרין העירוני, וכאשר המקרין נפגע בשריפה שפרצה בחדר ההקרנה – טוטו מקרין לכל העיירה את הסרטים מידי יום ביומו. כעבור כמה שנים, לאחר שאהובתו עוזבת את העיירה עם אביה הבנקאי הוא שומע בעצת פטרונו אלפרדו המקרין העיוור, שדוחק בו לעזוב את המקום, בו לא יהיה לו עתיד ממשי. הוא עוזב ברכבת לעיר הגדולה רומא (כאן ברור היעד) והופך לבימאי קולנוע נערץ.

סצנת העזיבה של טוטו מכמירת-לב, אפילו יותר מזו של "הבטלנים". היא לא מתרחשת עם שחר אלא בצהרי היום, ונוכחים בה אמו ואחותו של טוטו, וכן המקרין ואשתו. אלפרדו המקרין מחבק את טוטו ומבקש ממנו לא לחזור יותר לעיירה. "עשה רק את מה שאתה אוהב, כפי עשית כאשר שימשת מקרין", הוא לוחש באוזנו. ואכן, טוטו חוזר לעיירה רק להלווייתו של אלפרדו, וכל המבוגרים שסנטו בו כילד ונער, היו עתה זקנים שהתבוננו בו ביראת כבוד, כאילו הם מתבוננים באליל נעוריהם. גם הנפוליטני שהרוויח בלוטו, רכש את הקולנוע שנשרף ושיפץ אותו נשאר בעיירה והפך לזקן בלה, הצופה בקולנוע שרכש נהרס בפקודת השלטונות בשל היותו מבנה מסוכן.

תשאלו אולי – מה לשתי סצנות העזיבה ברכבת ולמצבה של איטליה כיום? כדי לענות על שאלה זו יש להוסיף לקדרה עוד שני קטעים מצולמים ומענה של איטלקיה צעירה שפגשנו. הקטע הראשון הוא סרט תיעודי ששודר לפני כמה שנים בערוץ 1. נושא הסרט היה "מה רוצים הצעירים האיטלקיים בחייהם"? מהצפייה בסרט עולה כי מרבית הצעירים כיום מתעניינים בפרסום בטלוויזיה, וזו שאיפתם המרכזית. עבודה? נסבלת, רק אם באמצעותה אפשר יהיה לממן הידחקות להפקות המסך הקטן. המצב של העדר מניע ממשי לעבוד דחף רבים לחזור לבית הוריהם, מה שהוביל את ממשלת איטליה לחוקק חוק שלפיו הבן החוזר לבית הוריו משלם מס ארנונה מוגדל לרשות המקומית.

סרט שני מציג שני עיתונאים איטלקים המטיילים בארצם מצפונה לדרומה, תוך כדי שיחות כנות ביניהם על טיבה של איטליה ועל קסמה. הסרט קרוי "אהוב או עזוב אותה בפיאט 500". לוקה רגאצי וגוסטב הופר מגיעים למסקנה שזו ארץ יפה ומלאה אתרים בעלי משמעות, אבל משהו במרקם החברתי שבה רקוב מהיסוד וכך גם ביחסיו של האזרח לשלטון. כל אחד מהם מפנטז על הגירה למדינה מתוקנת יותר, למשל – לברלין בגרמניה.

בשיחה שהייתה לי עם פקידת הקבלה במלון שבו לנו בויטרבו, שאלתי אותה מה היא ואיטלקים שהיא מכירה חושבים על השלטון הנוכחי בארץ המגף. היא ענתה שהיא וכל מי שמוכר סולד מהשלטון מזה זמן רב. קודם היה זה סילביו ברלוסקוני  המושחת (כך אמרה), ועכשיו השלטון מורכב מקומבינה של שתי מפלגות קיקיוניות (היא השתמשה במילה "פרועות") – מפלגת חמשת הכוכבים והליגה הצפונית, שהופכות את איטליה לארץ פחות דמוקרטית ממה שהייתה אפילו בימיו של ברלוסקוני כשליט. "אנחנו ארץ קטנה" (כך היא חשה לגבי איטליה) ואפילו יפה מאד, אבל יש לנו בעיות של ארץ גדולה.

אחרי השיחה עמה תהיתי – מה בעצם חסר לאיטליה כמדינה: היא יפה חיצונית, מלאה אוצרות תרבות ושכיות חמדה, בעלת אוסף עשיר של בעלי מלאכה (למשל: יצרניות הרכב, האופנה, הביגוד וההנעלה ועוד) ואנשי תרבות ואמנות (כפליני וטורנאטורה) – ובכל זאת חייבת לאזרחיה ולגורמי חוץ למעלה מטריליון וחצי יורו (!). גם העובדה שכל שני וחמישי מוחלפים בה ראשי הממשלה לא מוסיפה לאזרחיה אמון בשלטון. הבעיה היא כנראה בשני גורמים לא-סימפטיים: בטלנות בסיסית ושיטה פוליטית שהעם מאס בה.

הבטלנות מובלטת בסרט "הבטלנים" כאמור, אבל מחלחלת הרבה מעבר לכך. הרבה עסקים לא נפתחים לפני השעה 9 בבוקר, ונסגרים בשעה 1 בצהריים לסייסטה (ממש כמו בספרד) עד לשעה 4. השלטון באיטליה לכאורה כה מושחת שלפי רבים אנשי מאפיה מוסווים מניעים את החלטותיהם של הפוליטיקאים כרצונם. איך אמר בזמנו יורם ארבל על כדורגל (שדווקא פורח באיטליה, למרות אי ההעפלה למונדיאל), בדרך שמתאימה ב- 2018 לאיטליה כמדינה: "ככה לא בונים חומה".
מוראלדו נפרד מהעיירה ומההוללות הבטלנית שבה
טוטו נפרד מהעיירה הסיציליאנית שבה גדל, כדי להפוך לבימאי קולנוע נערץ בבירה רומאאחת המודעות לפסטיבל סרטי פליני בויטרבובלה ויואלה על מדרגות מזרקה בויטרבו, ממש מול המודעה