|
המאמר הבא מבוסס על מאמר מאת ד"ר ג'ייסון א. דאנלופ מאוניברסיטת מנצ'סטר שבאנגליה:
מיותר לציין, שטרנטולות אינן בעל החיים הראשון שיעלה במוחכם, כאשר אנו מדברים על פרוקי רגליים המסוגלים לשחות. עם זאת, התקבלו לא מעט דיווחים, והוסרטו לא מעט סרטים, המראים כי טרנטולות אכן יכולות לשחות, ואף עושות כן, בין אם באיזורי מחייתם הטיבעיים או בשבי.
אף על פי כן, שחיה זו כמעט תמיד הינה התוצאה של נפילה לא מכוונת למקווה מים, או כמקום מפלט בעת מנוסה. שלא במפתיע, טרנטולות אילניות הינן המועדות ביותר לתאונות מסוג זה, שכן הן מבלות את רוב חייהן בין ענפיהם וקליפותיהם של עצים, המיתמרים אל מעל אגמים ונחלים.
סירטון: טרנטולה אילנית, מהסוג אוויקולאריה, שוחה.
.JPG)
-
שוער בעבר, כי יכולת שחיה מוגבלת היא היתרון הטיבעי שאיפשר, לחלק מהמינים, ליישב איים רבים. עם זאת, גם מינים חופרים עשויים למצוא עצמם נישטפים אל מחוץ למחילותיהם, בעת שיטפונות- או כל תרחיש דומה- שיביאן לידי איבוד אחיזתן בקרקע יבשה ויציבה.
מה שעיניין את החוקרים יותר מכל הייתה דרך התמודדותן של הטרנטולות עם עובדת היותן מוקפות בגוף מים גדול- כיצד צפויה התנהגותן להשתנות בשל כך? ומה הוא מנגנון השחיה בפועל?
.JPG) הניסוי בוצע במספר מינים ונעשה שימוש בגיגית גדולה, המכילה מים בעומק מספר סנטימטרים, על מנת לדמות מקווה מים. בדרך שכלל אינה מפתיעה, התצפית הראשונה הייתה שטרנטולות כלל אינן אוהבות גופי מים גדולים. רצפטורים על רגליהן, הידועים כ"בוחני לחות " בשם היגרורצפטורים, מאפשרים להן להבחין בנוכחות המים בנקל וכל המינים, ללא יוצא מן הכלל, בצורה אקטיבית, ניסו להימנע לחלוטין מהמגע עימם. בלית ברירה אחרת, החוקרים נאלצו לדרבן את הטרנטולות להיכנס אל המים, או להניחן במרכז הגיגית על גבי מצע צף, שאז שקע לו לאיטו ואילץ את הטרנטולה להתעמת עם המשימה.
התצפית השניה בניסוי הייתה, שרוב הזמן, הטרנטולות אף לא שקעו לרגע. לעיתים, במהלך השחיה עצמה, הטרנטולות עצרו לזמן קצר, אך רק על מנת לפצוח ברצף תנועות רגליים מהיר, עד אשר הגיעו אל מקום המיבטחים שבדופן הגיגית. ניתן לומר, כי ככל שהעכביש היה גדול יותר (וכבד יותר ), כך גם עלו סיכוייו לשקוע. במקרה ושקע, העכביש קיפל את רגליו תחתיו, חדל לנוע והיה צורך בהצלתו.
ברוב המיקרים, כאמור, הטרנטולות פשוט צפו להן, על פני שטח המים העליונים. שכבת אוויר דקה, שנלכדה בין מעטה השיער העדין שעל רגליהן וגופן, היא, כפי הנראה, הגורם בעל המשמעות הרבה ביותר בעובדה זו.
גם יכולת דחיית המים של קוטיקולת העכביש, על שכבתה השעוונית החיצונית, היוו יתרון מוחץ. יכולות אלו הודגמו בצורה מרשימה. כל הטרנטולות הגיחו מן המים כאשר הן יבשות לחלוטין!
אז מהו מכניזם השחיה בו הן משתמשות?
הועלו שתי אפשרויות מקובלות:
האחת היא שהטרנטולות פשוט "הולכות על המים ". כלומר, משתמשות בדפוס הליכתן בצורה הזהה לשהיו עושות על פני כל מצע אחר.
האפשרות השניה, בצורה טיבעית, היא שהטרנטולות אכן משנות את דפוס הנעת רגליהן, על מנת להסתגל לתנאים החדשים, המתקיימים במצע נוזלי.
-
מחקרים רבים בפרוקי רגליים- מאובנים וחיים כאחד- מראים כי שחיה והליכה נעשות בצורה היעילה ביותר, כאשר הרגליים אינן נעות באותה הפאזה- כלומר, כאשר רגל מסויימת נעה, הרגל הנגדית לה והרגליים הסמוכות לה אינן נעות- מצב בו שתי הרגליים השמאליות מספר אחת ושלוש (על אף כי האיור למטה מתאר טרנטולה בשחיה, ניתן לראות אותן מסומנות בחיצים באיור ), נעות בתיאום רק עם הרגליים הימניות מספר שתיים וארבע. לאחריהן ינועו רגלי שמאל מספר שתיים וארבע ועימן הרגליים הימניות שמספרן אחת ושלוש.
על מנת להקל על הבנתכם, הנה קישור לסירטון קצר, באתר ה BBC, בו מודגם דפוס הליכתה של הטרנטולה:
.JPG)
בפרוקי רגליים השוחים היטב, כחיפושיות מים מסויימות, הגפיים, דמויות המשוט, מונעות בתיאום מוחלט. כלומר, פרוקי רגליים אלה מניעים את גפיהם הימניות והשמאליות באותו הזמן והמקצב, על מנת לנוע בצורה הטובה ביותר בנוזל.
אז האם טרנטולות הן סתגלתניות ושחייניות יעילות? או שמא הן פשוט מתרגלות דפוס הליכה נוקשה, תבניתי ולא יעיל, במאבקן בסכנת הטביעה?
ובכן, טרנטולות בהחלט אינן מפגינות דפוס הליכה קשיח.
בעוד שהן נעות כמתואר מעלה, הן מסוגלות לשנות מקצב במהירויות הליכה נמוכות או במקרה בו איבדו גפה. ניסוי שנעשה, לפני כארבעים שנה, הראה כי הן מסוגלות לעשות זאת אף כאשר רגליהן קשורות בזוגות.
למעשה, טרנטולות מסוגלות להתאים את תנועות רגליהן, על מנת להתמודד עם כל סיטואציה. על כן, בוודאות מוחלטת, מוכיחות גמישות התנהגותית.
באם לחזור לשאלת מכניזם השחיה
.jpg) תצפיות זהירות נעשו על דרך שחייתן. התברר, כי הטרנטולות השתמשו בעיקר בשלושת זוגות הרגליים הקידמיות, בעוד הזוג הרביעי, האחורי, נטה להיגרר מאחור. כמו כן, ניתן היה לראות כי גם הבחנינים, המוחזקים לפני הטרנטולה, הינם מחוסרי תפקיד מוגדר, בתהליך השחיה. שלושת זוגות הרגליים הקידמיות הונעו באותו המקצב כבהליכה. כפי שניתן לראות בתרשים משמאל, כאשר הרגליים השמאליות מספר אחת ושלוש (מסומנות בחיצים ) נעות בתיאום עם רגל ימנית מספר שתיים. לאחריהן נעו הרגליים הימניות שמספרן אחת ושלוש בתיאום עם רגל שמאל מספר שתיים וחוזר חלילה. בנוסף, התגלה כי הרגליים הוטו מעט הצידה, ככל הנראה, על מנת להגדיל את שטח המגע בין הרגליים לפני המים.
השחיין המצטיין ביותר בניסוי היה זכר לא בוגר מהמין B. vagans . אותו הפרט שחה בקצב של 5-8 ס"מ בשניה. קצב זה אומנם אינו מהיר כיכולת ריצתן של הטרנטולות על קרקע יבשה, אך בהחלט עולה על קצב הליכתן הנורמאלי.
אם כן, טרנטולה שוחה ביעילות, על ידי חתירה על שטח פני המים, מוחזקת על ידי מתח פני הנוזל, בעוד שלושת זוגות רגליה הקידמיים משמשים לה כמשוטים. "חתירה " זו הינה מכניקת שחיה הטיפוסית לפרוקי רגליים שוחים- בניגוד ל"תעופה " תחת המים, באמצעות הנעת הגפיים מעלה ומטה (שחייתם של הפינגווינים, למשל ).
אומנם, בהליכה, זוג הרגליים האחורי הוא המספק את רוב כח ההנעה, עם זאת, במים, הטרנטולות מציבות רגליים אלו מאחור ותרומתן מועטה.
מה שמחקר זה מגלה לנו, בעצם, הוא עובדה מדהימה: על אף שטרנטולות אינן מסוגלות לסגל לעצמן את צורת השחיה היעילה ביותר- הנעת הגפיים מעלה ומטה בתיאום מוחלט- הן בהחלט יכולות להגדיל את שטח פניהן, לשנות את סדר הנעת רגלייהן ולחתור את דרכן אל עבר קרקע יבשה.
כפי הנראה, רוב מיני הטרנטולות, לעולם לא יזדקקו ליכולת שחיה זו. אך עתה ברור, יותר מאי פעם, כי בעת בה עולה הצורך, טרנטולות הינן בעלות הגמישות ההתנהגותית הנדרשת על מנת לעשות כן!
|
.jpg)
.JPG)
.jpg)
