|
היי כולם! זה עמוד חדש שאני (אנימה5) פתחתי!!
בעמוד הזה אני ואנימה18 נכתוב סיפורים שהמצאנו (הם לא חייבים להיות קשורים לאנימה...)
אבל מה?? גם אתם תוכלו לפרסם כאן סיפורים שלכם! אתם רק צריכים לכתוב הודעה בפורום
ובתוכן שלה הסיפור שלכם!!
טוב, אז בינתיים רק אני(אנימה5) כתבתי סיפורים!! הנה הם:
מסך החיים
פרק ראשון!
זה היה הלילה העצוב בחיים שלי, לא יכולתי לעכל את זה יותר.. החיים שלי ניראו כמו טלנובלה, אבל הפעם זה היה באמת, לא כמו סדרה בטלוויזיה, ששמה הסוף תמיד טוב.
הכול התחיל כשהייתי בת 13, היו לי חיים מושלמים, טוב, כך לפחות חשבתי.. אני, דניאלה ויצמן, הילדה עם הנמשים הכתומים על יד האף, עם העיניים הירוקות, השיער החום והמתולתל, ולבסוף, החיים שלי.
כשהייתי בת שלוש עשרה הרגשתי שהכול מושלם, היה לי חבר, אדם החמוד! היו לי 2 חברות הכי טובות, נטלי, בעלת העיניים השחורות ועם זה גם שיערה שחור, וליאן עם העיניים הכחולות שלה ושיערה החום והחלק. הייתי מאוד מקובלת, הייתי מצטיינת בלימודים וגם הייתה לי את המשפחה הטובה ביותר בעולם!
אבל ברגע אחד זה השתנה, החיים שלי נעשו מסך עשן לבן, משם לאפור, ואז לשחור, שחור... שחור של דם...
בגיל שלוש עשרה פתאום הכול התהפך...
"היי נטלי, איפה ליאן? קבענו להיפגש היום!"
"היא נמצאת אצל הלנה, המחנכת שלה... הלנה ביקשה ממנה להישאר אחרי הלימודים" אמרה לי נטלי והניעה את ראשה לכיוון של כיתת המחנכת של ליאן.
"ליאן מושעת אחרי הלימודים!?, אבל... ליאן היא מושלמת! היא חכמה מאוד! איך זה יכול להיות?!" לא האמנתי, ליאן הייתה מחוננת כול כך, חכמה כול כך...
"מי אמר שהיא מושעת? המורה מדברת איתה בקשר להעברת כיתת המתמטיקה, אני חושבת שרוצים להעלות את ליאן לכיתת המתקדמים של כיתות ט'!"
"מה?!"
"מה ששמעת, עכשיו בואי נחכה לה..."
התיישבתי על הספסל. הבטתי על בית הספר. הוא היה חשוך, ככה זה תמיד אחרי שעות בית הספר. כולם הלכו כבר הבייתה ורק אני,נטלי וליאן נימצאות פה. עברה כבר שעה וחצי אחרי סוף הלימודים... התחלתי לשקוע במחשבות עד שהגעתי למחשבה שסיקרנה אותי מאוד... מה אדם עושה בשעות כאילו? אני ניפגשת עם אדם רק בשעות אחר הצהריים, אף פעם לא קרה שניפגשנו בצהריים, חוץ מהפעם שבה הכרנו לראשונה, הייתי במזנון של בית הספר בהפסקה האחרונה ואדם הזמין אותי לשתייה. פתאום הבנתי כמה ביטחון יש לאדם. אני בחיים לא הייתי מעיזה לבוא אל מישהו שאני לא מכירה, בעיקר אל מישהו מהמין השני, ולהזמין אותו לשתייה בלי לדעת עליו כלום...
"דניאלה? מה קרה לך?!" נטלי צעקה והעירה אותי מהרהוריי...
"מה, מה קורה פה?" שאלתי. לפתע הבחנתי בליאן שעמדה מולי ובמבטה העליז "ליאן... נו? תישפכי הכול!" הכרחתי אותה...
"טוב, אני קופצת לכיתת המתמטיקה של כיתות ט'!! ואתם יודעות מה יותר טוב? שמיכאל לומד שמה!".
מיכאל היה אהבתה הראשונה של ליאן. בפעם הראשונה שהיא ראתה אותו היא התאהבה בו... אבל הצער שבזה זה שהוא אפילו לא יודע על קיומה!
מיכאל הוא עולה חדש מרוסיה והוא בכיתה ט', לשמחתה של ליאן, לפני חודשיים היא שמעה שמועה על כך שמיכאל ניפרד מחברתו
הישנה, מיקה, ואהבתה אליו חזרה אלייה...
"מצוין! את לא יודעת כמה אנחנו מאושרות בישבילך" אמרה נטלי.
"בואו נלך כבר! השתעממתי פה מספיק!"
"אני לא" ענתה לי ליאן.
"יופי לך, בואו נחזור כבר... אולי נלך לפיצרייה?"
"בטח!" ענו ליאן ונטלי בפה אחד.
כשהגענו לפיצרייה השעה הייתה כבר ארבע אחר הצהריים, אז ניזכרתי שקבעתי עם אדם שניפגש בחמש וחצי בביתו... זו הפעם הראשונה שאני אפגוש את משפחתו, לא יכולתי להיראות גרוע, כי אז הייתי מביאה רושם ראשוני רע וההורים של אדם (שאין לי מושג איך קוראים להם אפילו!) לא היו לו מרשים להיפגש איתי. כול מה שאני יודעת על משפחתו של אדם זה שיש לו הורים שמרניים וקשוחים ושיש לו אחות קטנה בשם טל. האמת, כשחושבים על זה, גם אדם אף פעם לא פגש את המשפחה שלי...
"מה את אומרת?" אמרה ליאן לאחר שגמרה לאפר אותי. ברגע שניזכרתי שיש לי פגישה חשובה עם הוריו של אדם נאלצתי ללכת הבייתה, אבל נטלי וליאן ישר קפצו על ההזדמנות והציעו לעזור לי להתארגן.
"אני חושבת שזה ניראה נפלא!" אמרתי לאחר שהבטתי במראה. ליאן כול כך מושלמת, היא יודעת לעשות הכול והכי טוב שאפשר!
"אני מסכימה לחלוטין, עכשיו תני לי לסרק את שערה של דניאלה, ואז אני אעשה תסרוקת מהממת שברגע שאדם ייראה אותך הוא ייפול לרגלייך!" אמרה נטלי והחלה בפינטוזייה השטותיים...
לאחר חצי שעה הייתי מוכנה. באיפור האדמדם שליאן איפרה במיוחד בישבילי, והתסרוקת עם הפרח בקצהה שנטלי עשתה, וכמובן שאין לשכוח את השמלה הלבנה והקצרה שאני בחרתי,הייתי בטוחה שאני מוכנה.
"טוב, אז אני חושבת שאני אלך, תאחלו לי בהצלחה!" אמרתי.
"את לא חושבת ששכחת משהו?"
"מה?"
"הלו! אין לך נעליים!" הזכירה לי נטלי.
"איזה פדיחות! טוב, כשאי שאני אלך לבחור זוג נעליים שיתאימו למראה.."
רצתי ישר לממ"ד שלנו ופתחתי את הארון במגירת הנעליים שלי, אך לא מצאתי שום זוג נעליים מתאימות!
"אני לא מאמינה! יש לי רק את נעלי הספורט הלבנות, את הכפכפים הורודים ואת נעלי העקב בצבע שחור!" התלוננתי.
"לא הבנתי מה הבעיה, קחי את נעלי העקב" הציעה ליאן.
"כן, הלוואי שיכולתי! אבל שירה, אחותי הקטנה קישקשה עליהם!" פתאום נזכרתי בפגישה הראשונה שלי ושל אדם, הנושא שעליו דיברנו כאשר הוא הציע
לי לשתות איתו קצת שוקו היה אחיות קטנות, הדבר המשותף לנו... חבל שלא הזכרתי כמה שהן מעצבנות!
"נעצור בבית שלי, יש לי נעלי עקב אדומות, אני חושבת שזה יתאים, לא?"הציעה לי נטלי.
"בטח, תודה רבה נטלי!" אמרתי...
הלכנו לביתה של נטלי ומדדתי את הנעליים האדומות שלה, הן היו בול עליי...
"אוי ואבוי! כבר חמש ורבע! אני חייבת לצאת! ביי בנות!" צעקתי לעברן בזמן שרצתי אל הדלת
"ביי דניאלה!" אמרו לי הבנות, אך הן שכחו לאחל לי בהצלחה.
פרק שני!
הגעתי לביתו של אדם. להיכנס? לא להיכנס? איך להיכנס? הייתי מוקפת בשאלות.
רציתי לעשות רושם טוב על הוריו של אדם, לא רציתי שהם יאסרו עליו להיפגש איתי...
ראיתי את זה בהמון סרטים שהחבר עושה רושם רע על הוריהם השמרניים של החברה והם אוסרים עליה
להיפגש איתו, לא רציתי שזה ייקרה גם לי ולאדם.
החלטתי להתנהג כמו עצמי. אם אדם התאהב בי כמו שאני, אז אני בטוחה שגם הוריו יאהבו אותי כמו שאני. דפקתי על הדלת דפיקות רגילות.
אשה בעלת שיער חום פתחה את הדלת, פנייה היו מקומטים, האיפור שלה היה ירקרק מגעיל, איפור מאוד מיושן.
האודם שהיה על שפתייה נמרח קצת וזלג למטה, היא אפילו לא חייכה אליי! רק קיוותי שהיא לא אמו של אדם!
"שלום" אמרה לי האשה זעופת הפנים.
"שלום, אני דניאלה, נעים להכיר" אמרתי ועל פניי חיוך מאולץ, פנייה של האשה הביטו בי, ניראה לי שהיא בדקה אותי על פי המראה.
"אני אנסטסייה, המשרתת של האדונים"
"מה?!" הופתעתי. אני מודה. אדם אף פעם לא אמר לי שיש לו משרתת, ובכלל ממתי יש למשפחה שלו כול כך כסף בישביל
להשיג משרתת!?
"היכנסי, אדם סיפור לי עלייך רבות" היא אמרה והובילה אותי לתוך חדר האוכל של המשפחה.
כאשר הרמתי את עייני ראיתי את אדם עומד שמה, שיערו החום עלה על עינייו, הוא לבש חליפה שחורה עם עניבה, לצידו עמדו גבר ואשה, שיערתי
שאלו הוריו של אדם, האישה לבשה שמלה אדומה צמודה עם אודם ורדרד מאוד, והגבר שעמד לצידה לבש טוקסידו.
לא יכולתי לעצור בעצמי, החלתי לצחוק, אדם לובש חליפה? אביו לובש טוקסידו לארוחה?! והאמא שממש לא דומה לאדם?!, לא האמנתי
למראה עיניי, זה פשוט הזוי.
"מדוע את צוחקת?" שאלה הגברת.
"אה..." לא יכולתי לומר לה שבגללה אני צוחקת! ניזכרתי בשיטה הנדושה של ליאן "סתם, ניזכרתי בבדיחה שסיפרו לי פעם" אמרתי,
זה לא הרשים אותם.
"שבי בבקשה" אמרה הגברת. כשהיתיישבתי הרגשתי משהו מוזר מאוד ברגל שלי, החלתי להניע אותה ללא שום סיבה (כך חשבתי)
עד שהרגשתי שפעגתי במשהו. ישר התכופפתי למטה לראות מה נגע לי ברגל מתחת לשולחן ומצאתי את טל, אחותו הקטנה של אדם!
טל ישר רצה לאמה וחיבקה אותה, ראיתי שקיבלה מכה באפה, ידעתי שזה ביגללי. פחדתי מאוד. אדם התיישב לידי ושם את ידו על שלי.
איזה חבר תומך יש לי! הוא הביט לי בעיניים ונתן לי מבט של 'הכול בסדר, זו אשמתה של טל'.
"אנסטסייה? מה עם האוכל?" אמרה אמו של אדם למשרתת.
"נעים להכיר אותך דניאלה, אדם סיפר לנו הרבה עלייך" אמרה הגברת. "במה את עוסקת?" היא שאלה
"בינתיים אני עובדת כבייביסטר עם החברות שלי"
"מי אלו חברותייך?" שאל האב.
"ליאן ונטלי"
"במה תירצי לעבוד בעתיד?"
"בינתיים אין לי תוכניות" אמרתי, הבטתי באדם, הוא עשה לי מבט לא טוב, הבנתי שלא הייתי צריכה לומר זאת "אבל אני חולמת להיות מנהלת של
מגזין" אמרתי, ניסיתי לברוח מהבעיה שנקלעתי אלייה.
"אה, מעניין מאוד, מדוע?" שאלה הגברת.
"אם... אני.... בגלל... אני חושבת שזו עבודה שמספקת את כול הדברים שאי פעם רציתי להיות"
"מה רצית להיות?"
"מעצבת, אני הרי צריכה לעצב את העיתון. גם אני יכולה לענד את הילדים, כי כמו שאני אהבתי לקרוא מגזינים אני בטוחה שגם הילדים"
הרגשתי הקלה, הצלחתי לצאת מזה ולדעתי הצלחתי גם להרשים אותם.
אנסטסיה ניכנסה. היא הניכה את האוכל על השולחן, היו שם לפי דעתי יותר מעשרים סוגי סלטים. האוכל היה כה מפתה, ישר הושטתי את היד שלי
והחלתי לאגור לי על הצלחת עוד ועוד מאכלים. כשהרמתי את ראשי מן הצלחת שמתי לב שכולם בוהים בי וצלחותיהם ריקות.
"בתאבון" אמרה האם. וכולם החלו לאכול. הרגשתי שפישלתי...
לאחר האוכל קמתי מן השולחן, הצלחות של כולם כבר התרוקנו ורק בשלי נישאר עוד אוכל, 'עיניים גדולות', כך אמא שלי אומרת לי
כאשר דברים כמו אלו קורים.
"טוב, אני חושבת שאני אלך כרגע, להתראות" אמרתי והחלתי לפסוע לכיוון הדלת.
שמעתי את משפחתו של אדם אומרת לעברי 'ביי' אבל זה לא מה שעיניין אותי. רק רציתי לבכות. אכזבתי את עצמי, אכזבתי את אדם.
אני יודעת שהם לא ייתנו לי להיפגש איתו שוב, זה מובן מאליו. איזו מן חברה אני?!
שסגרתי את הדלת הדמעות החלו לזלוג. לא יכולתי להשתלט על עצמי, בכיתי בגשם שהיה בחוץ.
לפתע שמעתי את הדלת ניסגרת, הסתובבתי. אדם היה שם.
"דניאלה! למה את בוכה?!" הוא אמר לי ורץ אליי. הוא חיבק אותי חזק חזק, אני חושבת שזו הייתה הנשיקה הארוכה ביותר שהייתה לנו.
הוא התקרב אליי, הוא הרגיש כמה שאני עצובה, אולי זה היה מתוך רחמים, אולי מתוך אהבה, אבל באותו הרגע פשוט שכחתי מהכול,
רק אדם ואדם.
פרק שלישי!
הגעתי הבייתה. לאחר הערב המסעיר הזה רציתי רק ללכת לישון! אדם ניראה לי לפתע בנאדם כול כך טוב... חבל שזה נגמר...
"חמודה?" אמא אמרה מתוך חדרה.
"מה?"
"איפה היית?" אמא שאלה כמו תמיד. אמא שלי, הדאגנית הזו...
"הייתי אצל אדם. הלכתי לבקר את הוריו בפעם הראשונה". אמא ישר יצאה מחדרה והתקרבה אליי... "נו? איך היה?" היא שאלה שאלה נוספת...
"הייתי גרועה! לא עשיתי עליהם שום רושם!" אמרתי ובעייני החלו לזלוג הדמעות "אבל אדם ישר בא וניחם אותי... הוא כזה תומך!" אמרתי וחייכתי.
אמא הביטה במבט מאושר... "אני שמחה שהוא כזה, אבל את לא צריכה למחוק את האיפור היפה שלך ואת פנייך היפות בדמות חמודה שלי"
אמא אמרה וניגבה את דמעותי...
בבוקר שלמחרת התארגנתי צ'יק צ'ק... רציתי להגיע לבית ספר מהר כדי לראות מה שלום ליאן... יומה הראשון במתקדמים של כיתות
ט' עומד להתחיל ואני לא עומדת לפספס את זה!
"דניאלה! תודה לאל שהגעת!" ליאן התנפלה עליי ברגע שניכנסתי. "לא יכולתי לעשות את זה בלעדיך! מה ייקרה עם מיכאל ייתעלם ממני?"
היא שאלה מבוהלת "לא ייקרה מצב כזה" אמרה נטלי וחייכה לעברה של ליאן "הלא כן דניאלה?" היא שאלה אותי.
ניסיתי להיות מציאותית, הרי יש מצב שדבר כזה ייקרה! הרי ליאן שנה מתחתיי כול הילדים שמה! "מיכאל כפיי ששמעתי ממך הוא בנאדם
טוב, אני בטוחה שהוא יירצה לעזור לילדה חדשה. וחוצמזה, אם הוא לא יהיה טוב כול כך אז בטח יהיו אחרים!" אמרתי. "אה.. תודה" אמרה לי
ליאן קצת מודאגת... צלצול. אני ונטלי הלכנו אל שיעור המתמטיקה שלנו וליאן ניכנסה לכיתתה שלה...
"שלום תלמידים!" אמרה זלדה המורה שלי ושל נטלי למתמטיקה כאשר ניכנסה לכיתה. "היום אנחנו נעשה חזרה קלה על
שברים!" היא אמרה ואני, שבשיעורים שבהם לימדו שברים הייתי עסוקה בדברים אחרים, התביישתי.
ניסיתי להקשיב למורה כדי להשלים את החומר החסר אבל לא יכולתי, הייתי מלאת מחשבות הקשורות לליאן ולאדם.. מה קרה עם ליאן?
האם מיכאל התעלם ממנה? האם היא מבינה את החומר הנילמד שמה? ומה עם אדם? הוא דיבר עם הוריו? מה הם אמרו לו? שקעתי
במחשבות עד ששוב פעם צילצל הפעמון. בלי לחשוב תפסתי בידה של נטלי ורצתי לכיוון חדר המתמטיקה של ליאן...
ואז ניזכרתי... עכשיו זה לא צלצול להפסקה אלא צלצול לשיעור נוסף של חשבון... בזה ניזכרתי לאחר שכבר ברחתי מזלדה ולאחר
שהייתי בחדר המתמטיקה של ליאן...
"מה את רוצה?" שאלה המורה שהייתה בחדר "אם.. כלום. המורה שלי ביקשה..." לא ידעתי מה לומר אז חירבשתי "טוש מחיק אדום ללוח!
יש לך..?" שאלתי מבויישת... כנראה שלא רק הטוש האדום ללוח שהמורה נתנה לי היה אדום, אלא גם הפנים שלי, לפחות אחרי שהרגשתי
יד נוגעת בי וזו לא הייתה אחרת אלא זלדה!
"מה קרה שברחתן מהשיעור??" היא שאלה אותי, אז ניזכרתי כי נטלי ניסחבה איתי במשך כול הדרך... "כלום..." אמרתי...
אני ונטלי ישבנו על הכיסאות שבחדרו של המנהל. "אז? אתן רוצות לספר לי מה קרה?" הוא שאל. "המנהל.." החלתי לומר "זו לא אשמתה של
נטלי, אני לקחתי אותה איתי! בבקשה תשחרר אותה!" אמרתי והוא הגיב: "רק אחרי שתאמרו לי למה חשבתם לברוח מהשיעור מתמטיקה
ללא רשותה של המורה!?" הוא התעצבן... "אני חשבתי שהצלצול היה שיעור להפסקה, והייתי בהיכון ללכת לבקר את חברתי ליאן, וסחבתי
את נטלי איתי..."
"ליאן?"
"כן ליאן... למה אתה מכיר אותה?"
"ברור שכן! היא התלמידה המצטיינת של בית הספר! את חברה שלה?"
"כן!"
"טוב תקשיבי, אני לא יודע למה להאמין אבל אני אשחרר אותך ואת חברתך, אבל בתנאי אחד!" הוא אמר.
"כול תנאי שתבקש!" אמרה נטלי והביטה בי במבט זועם...
"שזה לא ייקרה שוב! עכשיו אתן משוחררות!".. צלצול. הפעם זה באמת היה צלצול להפסקה. הלכתי אל כיתתה של ליאן כשנטלי איתי..
"היי" היא אמרה והמשיכה "מה היה הקטע של הטוש האדום?" היא שאלה והחלה לצחוק... אני באתי לענות לה אבל
אז היא הסתובבה אל עבר מיכאל והעיפה לו נשיקה באוויר.. "אוקיי.. מה קרה כאן!?" נטלי שאלה.
"מיכאל ישר בא להכיר לי את הכיתה וטוב... הוא ממש חמוד בידיוק כמו שחשבתי! לבסוף נעשינו לידידים טובים ואנחנו אפילו יושבים
אחד ליד השני!" היא אמרה ועל פנייה הופיע חיוך ענק!
"משל טוב!" אמרתי, "את רוצה לבוא אחר הצהריים איתי ועם נטלי לשופינג בקניון?" שאלתי.
"לא תודה, אני הולכת אל מיכאל, הוא הסכים ללמד אותי את החומר שהפסדתי..." היא אמרה ואותו חיוך הופיע שוב.
"אז אולי מחר?"
"גם לא. מיכאל הציע לי ללכת לקנות איתו את חוברות הלימוד של כיתה ט'. אין לי אותן פשוט"
"מה?!" הרגשתי כאילו מיכאל הזה גנב לי את החברה!
אבל מה שלא ידעתי, שזה לא הדבר היחידי שהוא יעשה...
פרק רביעי!
אתם בטח שואלים את עצמכם עכשיו מה בעצם קרה בתחילה של הסדרה. אם החיים שלי כול כך מושלמים ונהדרים, אז למה כתבתי
שזה היה הלילה הנורא בחיים שלי ושלא יכולתי לעכל עוד כלום וכל מיני דברים כאילו...
כמובן שאני לא אגלה לכם את התשובה, אבל במשך הפרקים הבאים הפאזל ייתברר...
הגעתי הבייתה מבואסת מכך שלא אוכל ללכת עם ליאן ונטלי היום, 'הכול בגלל החבר הזה של ליאן! למה הוא בכלל צריך להתערב לה
בחיים?!' שאלתי את עצמי... לפתע הרגשתי אגואיסטית. ליאן תמיד חלמה על הרגע בו תיהיה איתו וברגע שזה
קורה אני חושבת רק על עצמי! אבל הרגשתיט הרגשה לא טובה בלב... משהו במיכאל הפריעה לי, לא יודעת מה!
"חמודה?" אמרה אמא שלי, התקרבתי אל חדרה וראיתי אותה יושבת שמה ולידה מין פחית שמלאה
שמשהו צהצהב.
"מה זה?"שאלתי.
"זה בדיקת שתן" היא ענתה.
"ולמה עשית בדיקת שתן?"
"חמודה, אני יכולה לספר לך משהו?"
"ברור" עניתי והחלתי להסתקרן.
"בימים האחרונים יש לי כאב ושלשולים קשים, החלטתי לעשות בדיקותל והאחות אמרה לי שאולי... אולי אני בהריון!
עשיתי כרגע בדיקות והתוצאה... חיובית..."
דממה.
'תוצאה חיובית?! מה זה אומר?! אמא בהריון?? אבל איך?! הרי אבא כבר לא נימצא, הוא נפטר בזמן ההריון של אמא שלי כשהייתה עם
מיקה-אחותי הקטנה'.
"איך את בהריון? ממי?!" שאלתי וכעסתי עליה, זה הרי ברור שהיא בגדה באבא.
"אני... אני... את זוכרת את רומי? הידיד שלי? את זוכרת שאחרי שאבא נפטר הוא ניסה לעודד אותי ולקח
אותי לסרטים? טוב... זה לא הדבר היחידי שעשיתי איתו..." אמא אמרה והסמיקה.
הגיעה לה להיות מבויישת! לא הבנתי איך היא מעיזה לעשות את זה לאבא!
רצתי לסלון, לא רציתי עוד לשמוע על מה שאמא אמרה.. הדלקתי טלוויזיה והיא נפתחה בערוץ 10. הקריינית שמה אמרה על אירוע
שבו ילד בן גילי בערך התאבד. פחדתי... מי זה יכול להיות? הם אפילו אמרו שזה ילד מתל אביב, איפה שאני גרה..
"אמא?" אמרתי. שכחתי את כול מה שקרה עד אז והלכתי לחדרה, חשבתי שהיא יודעת משהו...
"שמעת על... התאבדות של ילד בערך בגילי פה באזור?"
"לא... אבל אני חושבת שאולי כן... אחת האמהות של בנות כיתתך אמרה לי משהו על זה...".
ניבהלתי. הייתי חייבת עוד מידע!
"את יודעת איך קוראים לילד?" שאלתי במהרה...
"אני חושבת שאדם... אדם משהו.." היא ענתה. בלי לחשוב רצתי אל עבר הדלת. הייתי יחפה אך דבר לא יעצור בעדי!
באמת לא שמעתי מאדם היום ו.. הוא בערך בגילי! האם.. האם אדם הוא הילד שהתאבד!?
"היי יפיופה!" שמעתי מישהו קורה מאחוריי, זיהיתי את הקול... זה היה בני! בני הוא הילד הסנוב של בית ספר, הוא דלוק עליי מאז כיתה ד'.
ברגע שהתחלתי להיות חברה של אדם הוא התעצבן ולא דיבר איתי מאז... כנראה הוא עדיין חושב שאני אוהבת אותו.
"מה יש? באת להיפרד מאדם חברך?!" הוא שאל בטון מלגלג.
"לא... ואל תעצור אותי! אני חייבת ללכת, ביי!" אמרתי והחלתי לרוץ, אך הוא משך אותי וקירב אותי אליו.
ברור שמה שקרה אחרי זה לא רציתי, אך עם כול האגו שלו, בני היה חזק. הוא נישק אותי ולא נתן לי ללכת...
"די!" צעקתי עליו כול הזמן אך הוא לא הסכים לשחרר "עזוב אותי!" המשכתי ואז נתתי לו בעיטה רציתי בין הרגליים!
הוא ניסה להתאושש ובינתיים אני ברחתי...
"הגעתי" אמרתי לעצמי. הבית של אדם עמד ממולי. התביישתי להיכנס... הרי אני לא מכירה את משפחתו כול כך טוב... אבל אז אדם הופיע מאחורי...
אתם לא מבינים עד כמה הייתי מאושרת! אדם בחיים!. משהו מוזר קרה לו באותו הרגע, הוא פשוט הלך לדרכו
ואפילו לא דיבר איתי או החזיר לי חיוך... מה קרה שם-אני לא יודעת... אולי... אולי הוא ראה את מה שקרה לפני?!
תגובות!
| 
