|
טוב, הנה 2 סיפורים עצובים מאוד!
אני מקווה שכולכם תקראו אותם ותפנימו... תקראו עד הסוף!!:
אחיותיי היקרות..
אני כותבת אליכן ברגעי האחרונים, בשארית הכוחות שנותרו בי,
אני כותבת בדמעות ובדם ליבי השבור והמיוסר..
כן, אני, רויטל אברהם בת 19 עומדת לפני הסוף,
צעירה אבל השערים בפני נסגרים..
אני מרגישה כמו פרח יפה שסוגר את עלו..
גם אני כמותכן חלמתי רבות על הילדים שייוולדו לי,
הבעל שאחיה איתו, המקצוע שאעסוק ועודד..
אבל..אלוקים גזר אחרת,
והיום אני יודעת שאם הייתי חיה את חיי אחרת זה לא היה קורה.
נולדתי למשפחה דתית במרכז הארץ..
מיום שעמדתי על דעתי ידעתי שאני ילדה יפה..
מאז שהייתי ילדה בגן הייתי מאוד מושכת תשומת לב בתווי פני המיוחדים,
גדלתי בידיעה שנתברכתי ביופי נדיר,
ואני לא מגזימה,
מנת היופי שקיבלתי היא משהו יוצא דופן במיוחד.
הוריי החכמים ניסו תמיד לגמד בעיניי את עצם היותי יפה
והשתדלו להמשיך בסדר חיים תקינים ובלי התייחסות מיוחדת,
אבל אני שהייתי ילדה חכמה מאוד גדלתי וטיפחתי את היופי הזה יותר ויותר,
העידוד מצד החברה גרם לי להבין שביופי אפשר לקנות-חברות, מעמד וכבוד..
עשיתי את זה בכל דרך,
למדתי להבין שיופי כמו שלי צריך לנצל..
דאגתי להיראות טוב, יותר מידי טוב. אהבתי ללבוש בגדים צמודים שיבליטו את גופי.
שערי הארוך, המיוחד היה תמיד גורם להתפלאות
רבה וכך כל פרט במראי החיצוני נמדד בתשומת לב רבה,
איך אפשר לבלוט יותר, להיראות יותר.
במיוחד אהבתי לצאת בחצאית צרה וקמרה כשלרגלי מגף ארוך.
נהניתי לחוש איך מבטי האנשים נדבקים בי לרגעים ארוכים..
בעוונותיי זה עשה לי טוב!
כשמורותיי לתיכון קלטו את המצב וניסו לשנות היה כבר מאוחר,
נמשכתי בחבלי קסם למעגל הזה שנקרא-להראות, להתבלט.
זכרוני מילותיה של מורתי-
"רויטל, קיבלת מתנה נדירה, יופי מיוחד, זה הניסיון שלך.
שמרי עליו מכל משמר יבוא יום וכל היופי הזה יינתן לאדם המתאים".
הייתי מראה שהדברים חודרים לליבי אבל
בעצם הם כלל לא נכנסו דרך אוזניי..
הייתי שיכורה מרדיפה אחרי עוד בגד בולט,
ועוד מראה שחצן שיסובב את כולם..
היום אני יודעת בוודאות שהכשלתי
מאות ואולי אלפי אנשים בלבוש שלי..
עשיתי זאת בהנאה אמיתית. האיתות הראשון היה בערב אחד..
עמדתי במטבח וטיגנתי חביתה,
שערי הארוך היה אסוף וקצבותיו
נגעו באש שמתחת למחבת.
בתוך שניות הפך שערי ללהבה של אש גדולה ואדמונית
. שערי היפה נשרף, אבל אני ניצלתי.
זכורני איך שכבתי בבית החולים בוכה בהיסטריה
מרוב צער על שערי השרוף ואבי יושב לצידי מנחם ומרגיע-
"רויטל, ה´ עשה לנו נס יכולת כולך להישרף.
. אנא,תביני זה לטובתך, תשתני והכול מאחורינו".
אבל אני לא שמעתי, היית אז בת 16 ותוך שנתיים גדל שערי והתייפה..
והמעשה, האיתות נשכח מליבי לגמרי.
תמיד הייתי אהובה בכיתה אף פעם לא סבלתי מבדידות או כאב..
כל מה שביקשתי ניתן לי מיד, כך עברתי את חיי.
בגיל 16 מטבע הדברים גדלתי והתייפיתי,
לא יכולתי שלא להתאפר זה כבר הפך להיות
חלק מימני באותה התקופה הסתבכתי קצת יותר לעומק,
אני לא יכולה לפרט על זה קשה לי מאוד אבל תבינו...
שכחתי לספר,
הייתה לי סבתא צדיקה שהייתי קשורה אליה מאוד..
היא מאוד כאבה את המצב הרוחני שלי והייתה מנסה בכל דרך לחזק אותי,
היא הייתה נותנת לי כסף לקנות בגדים יותר צנועים אבל גם זה לא עזר..
תקופה קצרה אח"כ כשהייתי בת 16 וחציי היא נפטרה.
בכיתי עליה נורא..
היא הייתה חלק מהעולם שלי ולא הבנת
י איך העולם יכול להמשיך להתקיים בלעדיה.. לאחר תקופה התאוששתי.
אני חייבת לציין שהמוות שלה גרם לי
להתחזקות קלה אבל תוך כמה חודשים
חזרתי למעשיי ואף הגברתי אותם.
ככל שהגיל התבגר כך נעשיתי יותר
שחצנית ובולטת.
ובסוף הגיעה ההתראה השנייה..
באחד הלילות חלמתי על סבתא שלי היא ישבה על אבן ובכתה..
עמדתי לידה ושאלתי אותה-
"סבתא, למה את בוכה?!"
היא הצביעה על ראשה ולא אמרה מילה.
התעוררתי מזועזעת, ניסיתי להירגע והצלחתי.
מעשה זה פרח מזיכרוני עד מהרה וכך גם האיתות השני עבר בלי התייחסות
ואז זה הגיע..אמנם בהדרגה אבל בעקביות.
בהתחלה אלו היו כאבי ראש סטנדרטיים.
אמא שלי אמרה שאני עייפה ולומדת קשה ושאקח לי מנוחה,
אבל הלב שלי הרגיש אחרת. כעבור חודש לא יכולתי לעמוד מרוב כאבי ראש,
היה ניראה לי שמשהו שם עומד להתפוצץ לרסיסים.
הדרך למרפאה הייתה מלאת חששות וכך גם הציפייה לתוצאות של הבדיקות המקיפות
. כשישבנו אמא ואני בחדרו של הרופא, הפנים שלו אמרו הכול..
"כזו בחורה יפה וכ"כ חולה"- פרצתי בבכי וביקשתי הסברים.
גם אמא בכתה היינו חסרות אונים המציאות עלתה על כל דמיון..
. אני נושאת גידול ממאיר בראש, המוות הוא עניין של זמן..
אני לא זוכרת איך הגענו הביתה באותו יום, אני זוכרת רק הרבה דמעות,
כאב וחוסר אונים מוחלט. לפתע נזכרתי בחלום,
בסבתא הבוכה ומצביעה על ראשה. אך,
אולי אם הייתי מתייחסת לאיתותים הכול היה ניראה היום אחרת.
. אבל אני המשכתי במעשיי בלי שום התייחסות..
ביום המחרת הלכנו לבית החולים,
בחלומות השחורים ביותר לא האמנתי שהטיפולים האלו
כ"כ כואבים זה פשוט מוות הרגשתי ששורפים לי את העצמות
את הדם את כל מה שיש לי מבפנים..
אלוקים הטוב..אתה טוב ואני לא שמעתי לך,
אבא איך התעלמתי מרחמייך הרבים?! ההמשך עצוב וכואב נורא,
קשה לי לכתוב אותו.. שערי היפה, המדהים נשר.
תוך מס´ חודשים אני נותרתי קירחת, חיוורת וחלשה.
כל רופא שטיפל בי ציין באוזניי שיש לי יופי נדיר וזה צבט לי את הלב
, ה´ נתן לי פיקדון יקר, יופי מיוחד, ואני השתמשתי בו הפוך,
במקום לשמור עליו הפקרתי אותו...אלוקים!
אני היום בת 19 מיוסרת מהחיים,
מלאה כאבים ימיי ספורים המחלה גוברת עליי אני רואה את המוות קרוב,
אני רוצה שכל מה שהתייסרתי יהיה כפרה על העוונות שלי. אתן,
אחיות שלי אנא מכן הלב שלי שבור וקרוע תשמעו לדברי האחרונים שמרו על צניעותכן מכל משמר,
מה יישאר לנו אח"כ, מה, יש דין ויש דיין הוא רואה הכול ויודע הכול..
והכול יבוא במשפט.
אנא מכן, תתחזקנה בצניעות בכל ניסיונות וזה
שווה אל תחכו לאיתותים. אנא מכן, בשבילי.
הכרית ספוגה בדמעותיי אני כותבת בשארית הכוח שיש בי אלוקים,
אני מבקשת, תאמרנה שההתחזקות הזאת תהיה לרפואתי אני מתחננת,
אני רוצה לחיות. רויטל אברהם.
רויטל נפטרה כמה זמן אחרי שכתבה את המכתב והצוואה שהשאירה הייתה לפרסם את המכתב שלה ברבים...
יהי זכרה ברוך...
[מתוך "כיפה"]
והנה עוד סיפור....< **>
^ (איש עצוב...)
שמי הוא שרה
אני ילדה בת 3
עיניי נפוחות
לא יכולה לראות ...
בטח אני מטומטמת,
בטח אני ילדה רעה,
אחרת מה היא הסיבה בגללה אמא כועסת?
הייתי רוצה להיות יותר טובה,
הייתי רוצה לא להיות מכוערת,
אולי אז אמא הייתה רוצה לחבק אותי...
אסור לי לדבר
אסור לי להתנהג רע
אחרת
כל היום אהיה סגורה....
כאשר אני מתעוררת,
תמיד אני לבדי.
הבית חשוך שעות על גבי שעות.
כשאימא תחזור,
אשתדל להיות טובה.
אם היא תכה אותי...
שיהיה רק פעם אחת...
אל תעשי רעש,
הדלת נפתחת,
אבא הגיע
שיכור מהבר...
אני שומעת אותו כועס
את שמי הוא צועק,
מסנה להסתתר מאחורי קיר...
משתדלת להסתתר
מהמבט האיום שלו,
לא יכולה לא לבכות,
מרגישה מבועתת...
מוצא אותי בוכה,
מעליב אותי,
אומר לי שהבעיות שלו הן בגללי
ובאשמתי...
מתחיל להכות אותי,
ממשיך לצעוק אלי,
מצליחה להשתחרר,
רצה ומועדת...
נופלת על הרצפה,
עצמותיי כואבות,
אבא אומר מילים
שאני כבר לא מבינה...
"סלח לי" אני צועקת
אבל כבר מאוחר,
פניו בוערים...
המכות והמילים
כואבות באמת.
מבקשת מאלוהים
רחמנות וחמלה...
בסוף הכל נגמר,
והוא הולך לכיוון הדלת,
בזמן שאני על הרצפה חצי מתה...
שמי הוא שרה,
בת שלוש,
הלילה אבא שלי
הרג אותי ללא רחמים...
תמונה אחרי המכה
מותר להעתיק את העמוד,
יש המון ילדים כמו שרה.
עזרו לנוו להפסיק את זה בבקשה!
| 
