הרב יוסף קאפח זצ"ל (תרע"ח-תש"ס) היה מגדולי מפרשי משנתו של הרמב"ם בדורנו. עיסוקו במשנת הרמב"ם היה טבעי בשל השתייכותו לקהילה התימנית שנודעה במסירותה
לרמב"ם וראתה בו "מרא דאתרא".
על אלה נוספו התכונות של דייקנות, שקידה והתמדה אותן רכש לצדו של סבו הרב יחיא קאפח זצ"ל, תלמיד חכמים שהיה ממנהיגי הקהילה התימנית, ונודע במאמציו הרבים למצוא כל שריד שנותר מכתבי היד הקדומים בגניזות תימן.
לאחר עלייתו לארץ ישראל בשנת תש"ג, ולאחר התמנותו לדיינות, פרסם ספרים ומאמרים רבים ומגוונים, כשגולת הכותרת שלהם הינה מחקריו במשנת הרמב"ם. הרב קאפח הוציא לאור מחדש תרגומים מדויקים ונוחים לכתביו הערביים של הרמב"ם; פירוש המשנה (תשכ"ה), ספר המצוות (תשל"א), אגרות הרמב"ם (תשל"ב), מורה הנבוכים (תשל"ז)
וביאור מילות ההגיון (תשנ"ז).
בכל תרגומיו הקפיד להביא בפני הקורא גם את הנוסח הערבי של המקור, מתוך נכונות להעמיד את עבודתו לשיפוטו של הקורא, חלק מספריו אלו הופיעו לאחר זמן גם ללא הערבית.
לכל אלה הוסיף בשנותיו האחרונות מהדורה מפוארת בת כ"ה כרכים של משנה תורה (תשמ"ד-תשנ"ו), בה הופיע פירושו שכלל בתוכו גם אוסף נרחב ממפרשים שקדמוהו.
אולם עיקרו של מפעל זה היה בעיניו קביעת הנוסח המדויק של ההלכות, חשיבותה הרבה של קביעת הנוסח הביאה לכך שרבים מפירושיו האישיים לא הוכנסו לפירושו,
בשל חששו שמא לא יספיק להוציא את הנוסח המתוקן של כל ספרי משנה תורה לאור.
נוסח ההלכות של משנה תורה אמנם נכתב בלשון הקודש ולכן לא נזקק לתרגום, אולם הוא עבר עריכות קשות בידי המעתיקים והמהדירים השונים. רבים מהשינויים נוצרו מ"תיקונים" שהכניסו מעתיקים שהעיזו לשלוח יד בנוסח הספר, אולם ישנם גם שינויים שמקורם בתיקונים שעשה הרמב"ם לספרו בעקבות דברים שבהם חזר בו מדעתו הראשונה. בכמה מקומות שיערו המפרשים שאולי מקור השינויים בחזרה שחזר הרמב"ם מדעתו הראשונה, אולם רק לאחר שנמצא כתב ידו לפירוש המשניות, ובו ניתן לזהות את כתב ידו או כתב יד בנו ר' אברהם בתיקוני הפירושים, רק אז נודעו תיקונים אלו בוודאות.
עבודתו השיטתית של הרב קאפח על פירוש המשנה במהלך תרגומו מחדש, הביאה אותו למספר מסקנות שהשפיעו על כל דרך עבודתו וגישתו לכתבי הרמב"ם.
הרב קאפח הגיע למסקנה שכתבי היד התימניים משקפים בדרך כלל את מהדורתו האחרונה של הרמב"ם, בעוד שנוסח הדפוס הינו הנוסח המוקדם. גם את רמת איכותם של כתבי היד השונים, כנראה שקבע הרב קאפח לאור עבודתו זו, וכך בבואו לקבוע את נוסח ההלכות של משנה תורה, לא הלך לפי רוב כתבי היד, אלא נתן מקום גם לאיכותו של כל כתב יד.
שיטתו הפרשנית של הרב קאפח התבססה על העקרון שיש להבין את הרמב"ם על פי הרמב"ם, לאמר על פי מכלול כתביו הידועים לנו. בחינת פסקיו לאור תשובותיו, אגרותיו, פירושיו למשנה, ספר המצוות, ספריו הפילוסופיים; ביאור מלות ההגיון ומורה הנבוכים, וכתביו הרפואיים. כמו כן ברבים מביאוריו של הרב קאפח ניתן לראות כיצד הוא שואב מטען רב מהריאליה התימנית שלא היתה מוכרת למפרשים האירופאים, וסביר להניח שהיתה קרובה יותר לריאליה של ארץ ישראל ומצרים בתקופות הקדומות. בפירושי מקראות העדיף הרב קאפח
את פירושי הגאונים ובמיוחד רס"ג, שפירושיהם רווחו בסביבתו של הרמב"ם.
כתב הרב חננאל סרי
