לרדת, לשמור ולשמוח – תובנות רוחניות על שמירת המשקל | נתנאל אלישיב

כל תכנית שלא מביאה בחשבון כישלונות נקודתיים ביישומהּ היא תכנית לקויה.

כך זה אפילו כשמדובר על תכניות שמבוססות על יסודות מדעיים, קל וחומר שכך זה כשהתכנית נשענת על הגורם הלא מאוד יציב שנקרא כוח הרצון של האדם.

"האדם לא נברא", אומר הרב קוק, "באופן כזה שלא יחטא... כי אם שיזהר מן החטא, ואם ישגה ויחטא – ישוב" (איגרות הראיה, חלק א עמ' עט). הנפילה, אפוא, היא חלק מן העניין, הכישלון חלק מובנה מן ההצלחה (ומה גם שכאן לא באמת מדובר בחטא במובן הממשי אלא בדבר היתר). מי שרוצה להצליח לרדת, צריך להיערך גם לאותן סיטואציות שבהן ייכשל, כך שהכישלון יהיה מבוקר,

ולא יהפוך לקריסה טוטאלית
עבור רוב האנשים שהתנסו בדיאטה, הכישלון הלא מבוקר הוא סיפור מוכר למדי: ויתור עצמי קל ורגעי הופך להתנפלות על המקרר, המקפיא והמזווה. יותר ממה שבולמוס זה מזיק למאזן הקלוריות של האדם, הוא מזיק לאמון העצמי ולהמשך הדרך. רגשות אשם כבדים ממלאים את חלל לבו של האדם, וכדי להפוך את הכישלון למושלם, יש והנחמה היחידה שהאדם מוצא כדי להדחיק רגשות אלו היא התנפלות נוספת.

כישלונות מסוג זה הם בדרך כלל תמונת ראי של הנטייה לפרפקציוניזם. קשה למתוח את הגבול העדין והמדויק בין שאיפה חיובית לשלמות וחתירה למצוינות לבין פרפקציוניזם. מה שבטוח הוא שכשם שהחיפזון הוא מהשטן, כך גם הפרפקציוניזם. יש בתכונה זו מידה בלתי מבוטלת של יוהרה. מי הכניס לך לראש, אדם קרוץ חומר וקצר ימים, את המחשבה שאתה כל כך מושלם, עד כדי כך שלא תיכשל לפעמים? מי הכניס לך ללב את ההרגשה שזה לא לגיטימי להיות חלש לפעמים, עד כדי כך שכשזה קורה לך אתה נתקף באימה ומאבד כליל את האמון בעצמך?

על כן, בשולי התכניות והכללים שאתה גוזר לעצמך על מנת להצליח לרדת, צריכה להיות גם תכנית איך להיכשל באופן מבוקר. כמה כללים מומלצים:

1. קבל את זה באהבה. אתה עובד קשה על מנת לרדת, זה לא סוף העולם לחרוג קצת מן הדיאטה. כשם שהורה לפעמים קונה ממתק או פרס לילד שהתנהג יפה, כך אתה מעניק לעצמך פרס על

כך שאתה שומר על הדיאטה. במילים אחרות: הפוך את הצ'ופר לחלק מהדיאטה במקום לשבירה שלה.

2. נסה להגביל את הוויתור לאחד התחומים: סוג המאכל או הכמות שלו, כלומר או כמות בינונית של מאכל גרוע במיוחד (גלידה?), או כמות גדולה של מאכל בינוני (חטיף מלוח ומטוגן?).

3. כמובן שלעולם לא תאכל את הגלידה מתוך הקופסה (אלא אם כן אתה בדיוק זקוק לקופסה ריקה, כי זה מה שיקרה בסוף ואתה יודע את זה), ולא תזלול את החטיף הישר מן השקית הגדולה.

חשב את הכמות ש"מגיעה" לך ושים אותה בכלי נפרד שממנו תאכל. אחר כך תוסיף על כמות זו, עד פי שניים. כן, להוסיף! אנחנו כאן בכישלון, לא? סביר להניח שגם הכמות המוגדלת הזאת תהיה פחות ממה שהיית לוקח לו היית לוקח כל פעם "רק עוד קצת" מן הקופסה או השקית.

וזהו. בלי רגשות אשמה ובלי תסביכים, אמנם לא משהו להתגאות בו אבל גם לא משהו להתבייש בו. לא הרגת אף אחד. אז ייקח לך עוד יומיים להגיע לתוצאה שאתה בדרך אליה, זה הכול. מצה את ההנאה עד תום, קח ממנה כוח כדי להמשיך בדרך, ואל תאבד את האמון בעצמך! זכור – גם אם אתה הולך שניים שלושה צעדים קדימה ואחר כך הולך צעד אחורנית, אתה מתקדם, רק לאט יותר.

אבל כשהכישלון לא מבוקר, אתה תמצא את עצמך הולך שני צעדים קדימה ושלושה אחורה, ושכרך ייצא בהפסדך.