"יודעות מה דילן?" שאלתי שוב והוא הסתובב אליי. "ששנה הבאה אני כבר לא אהיה פה"
---
"מ-מה למה??" הייתי בהלם. "כי בשבט הם אומרים שאני צריך לחיות איתם ולא עם נערים אנושיים"
הוא אמר ונשמעה אכזבה בקולו. "א-אבל דילן... אתה לא יכול ללכת סתם. אתה לא יכול לעשות לי את זה"
אמרתי כשהוא הסתכל עליי ולא ידע מה לומר. "אני מצטער" הוא אמר והסתובב.
"לא! חכה. מתי התכוונת לספר לי את זה? שעה לפני שאתה הולך? עוד חודשיים נגמרת השנה איך יכולת
לדעת את זה ולגרום לי להתאהב בך?!" אמרתי והוא פתח את פיו בנסיון לומר משהו ללא הצלחה, מתקרב
אליי. "אמי.." הוא אמר כשניסה לשים את ידו על לחיי אבל העפתי אותה ממני.
"פשוט, תעזוב, דיי. זה נגמר דילן" אמרתי ויצאתי מהבניין לכיוון החצר האחורית הקטנה, מתיישבת שם
שדמעות זולגות מעיניי, מתגלגלות על לחיי ומרטיבות את פניי. לידי התיישב הילד הערס, קולין. אבל כבר
לא היה לי כוח לריב איתו, אין לי כוח יותר לכלום. הוא הוציא סיגריה מהקופסא שלו והציע גם לי, מה
כבר יכול לקרות?
לקחתי את הסיגריה והוא הדליק לי אותה, מראה לי איך להשתמש בה ואני אחריו, נחנקת מהעשן ומשתעלת
כשדילן התקרב מרחוק, לוקח את הסיגריה ממני ודורך עלייה. "מה אתה עושה?" הרמתי את קולי כשהסתכלתי
עליו. "בואי איתי" הוא אמר כשהתכופף לידי והשפלתי מבטי, לא רוצה להסתכל עליו. "אמילי..." הוא קרא
וסובב את פניי אליו.
"מה?" שאלתי כשהלכנו לצד. "זה שאני עוזב זה לא אומר שזה נגמר בינינו, ואם זה נגמר זה לא אומר שאת
צריכה ללכת לשבת מאחורי הבניין עם ילד שאת פאקינג לא סובלת ולהיחנק מהסיגריה כי את חושבת שזה
יקל עלייך ויעזור לך לפרוק. אני לא מכיר אותך ככה אל תעשי את זה לעצמך" הוא אמר בנוקשות ואת
המשפט האחרון אמר בדאגה וברכות. הסתכלתי עליו, משפילה מבטי כשהוא משך אותי אליו לחיבוק בעדינות,
נושק למצחי ומניח את סנטרו על ראשי, הוא היה גבוה ממני בהרבה. חיבקתי אותו, עוצמת את עייני ולא
רוצה לעזוב....
מה קרה פה עכשיו?!
|
|
|
