|
פרק רביעי - הצרה של ג'יימס
הארי, ג'יני, אלבוס ולילי, ממש דאגו לג'יימס.
הם שלחו לו המון מכתבים, והוא לא ענה.
לבסוף, התייאשו, ושלחו מכתב לפרופסור לונגס, ראש בית גריפינדור, ושאלו אותו מה קרה לג'יימס. והוא ענה להם:
שלום רב, משפחת פוטר.
מה קורה? אני מבין שאתם מאוד דואגים לג'יימס.
אני ממש לא יודע מה קרה לו. הוא לא מגיע לארוחות לא לשיעורים, (ושאלתי גם אצל מורים אחרים, והוא לא הגיע גם לשיעורים שלהם..).
שאלתי גם את מדאם ביינס, (האחות), והוא לא היה מרפאה. אני ממש מצטער. אני חושב שאתם צריכים לדבר אם מנהלת בית הספר, ליליאן.
מקווה שתמצאו אותו. הוא חכם מאוד. ממש ילד טוב. (הוא טוב בשיעורים. הוא קצת כמו גירסה של פרד וג'ורג', כאיש אחד).
המון אהבה, נשיקות, נוויל.
כמובן, הם לא ממש שמחו אם התשובה של הפרופסור, אבל יצרו קשר אם ליליאן:
היי, אנחנו הוריו של ג'יימס פוטר.
אנחנו שולחים לו מלא מכתבים, והוא לא עונה.
התוכלי לנסות לברר מה קרה לו? נודה לך מאוד אם תעשי כן.
בכבוד רב, הארי וג'יני פוטר.
תשובתה הייתה די דומה לשל הפרופסור:
שלום שלום, משפחת פוטר!
אינני יודעת היכן אדון פוטר, אבל אני מבטיחה שאנסה לחפש אותו.
בכבוד רב, ליליאן.
מובן שגם התשובה הזאת הייתה מדאיגה, אבל לא היה מה לעשות.
אלבוס החל להתעלף כל פעם שרק דיברו אליו, והעבירו אותו לקדוש מנגו*.
הארי וג'יני היו עצבניים מאוד.
כמובן, הם השתדלו לא לכעוס על לילי, אבל בדרך כלל זה לא הצליח להם.
לילי נשארה כעוסה ונעלבת, בבית לבד.
יום יום הוריה נסעו לקדוש מנגו, בטענה שהיא כבר מספיק גדולה בשביל להשאר בבית כמה שעות.
לילי כל פעם ניסתה להתווכח איתם, אבל לא הצליחה.
בכל הזמנים האלה ש'גיימס לא הגיע לשום מקום, ורק חברו הטוב, יוקסמין, הביא לו אוכל מחדר האוכל, שכב ג'יימס במטתו, והרגיש נורא.
מכיוון שיוקסמין ידע לטפל די טוב, אמר שלא צריך לקחת אותו למרפאה. ג'יימס אמר שלא משנה לו איפה הוא יהיה,
רק שימהר להחלים.
יוקסמין הבטיח שינסה לשפר את מצבו כמה שיותר מהר, אבל לא הצליח, להפך. הוא רק החמיר את מצבו.
כעבור שבוע, הוא כבר בקושי אכל. אחרי שבועיים, הוא לא אכל בכלל, ושתה רק 2, 3 כוסות מים ביום.
הוא נעשה ירוק מיום ליום, והקיא כל הזמן. לבסוף אמר יוקסמין: "די. אי-אפשר כך. אתה נראה כמו צפרדע. אתה חייב להגיע למרפאה."
"אני לא יכול..." התנשף ג'יימס, בקושי נושם. "אני בקושי יכול לזוז.."
"אני חייב לקחת אותך למרפאה. אתה נראה כמו צפרדע, תסתכל על עצמך". הוא הרים מראה קטנה משידתו מול פניו של ג'יימס, אבל ג'יימס אמר, "אני בקושי יכול לפקוח את העינים.."
"נו!" כעס יוקסמין. "בגלל זה אתה חייב, אבל פשוט חייב, ללכת למרפאה!"
"איך אני יכול ללכת על הרגליים, אם אני בקושי מסוגל לפקוח את העינים?!"
פתאום נשמעה דפיקה בדלת החדר. "מי זה?" קרא יוקסמין בקול רגיל לגמרי.
"זה פרופור לונגס, ואני מחפש את ג'יימס פוטר."
"ג'יימס פוטר אינו נמצא כרגע!" קרא יוקסמין. "הוא אינו בחדר כבר כמה ימים!"
"על תשקר לי, מר פורטניס. אני יודע שאתה משקר. פתח את הדלת!"
"טוב, בסדר, אבל רק שנייה," הוא הפיל את התיק הכבד שלו. "משהו נפל לי, אני צריך לסדר."
"אוף! טוב בסדר.." אמר פרופסור לונגס. "קדימה! מהר! תתחבא!" לחש יוקסמין לג'יימס. "אני אנסה." "היי! כמה זמן לוקח לך לסדר?" "סיימתי!" קרא יוקסמין. "אני נכנס!" אמר הפרופסור. הוא התחיל לחפש. ופתאום, כאילו ראה אותו, הוא התקרב למקום דבו ישב מכווץ, ג'יימס.
"אאה! הנה אתה! אתה יודע איך אתה נראה? כמו צפרדע! אתה יודע כמה דואגים לך?! חוצפן קטן!"
"אה..אה...אהה, אני לא מרגיש טוב..." גימגם ג'יימס.
"אתה חושב שלא רואים את זה עליך, מה?" שאל הפרופסור בכעס.
"לא!" אני יודע שרואים עליי!" עזר ג'יימס אומץ.
"אתה חוצפן, בחור!"
"אני יודע! ולאן אתה מתכוון לקחת אותי?"
"למנהלת! לאן אני כבר יכול לקחת אותך?.."
"מאיפה לי לדעת!" צעק ג'יימס. "אני לא מרגיש טוב, בסדר? אני ממש ממש ממש חולה, בסדר? עכשיו אתה יכול להביא אותי למרפאה, יא חתיכת - "
כאן עצר ג'יימס.
"אני לא לוקח אותך לשום מרפאה, ולשום נעליים. אתה הולך עכשיו לארוז את המזוודות, ולרכבת האקספרס!"
"לא!" ג'יימס ניסה להיאבק בכוח. "אני הולך עכשיו למרפאה!" צעק.
"לא! בשום פנים ואופן! אתה הולך עכשיו למנהלת!"
ואז ג'יימס התעלף.
הוא התעלף בגלל, שפרופסור לונגס החזיק אותו די חזק בצוואר, ונגמר לו האוויר באותו רגע.
למחרת בבוקר, לא זכר כלום מארועי הלילה. הוא שכב במרפאה. כאשר זיהה את המקום, נרגע.
הוא חשב לעצמו, "עכשיו, לפחות, אם יקרה לי משהו, אני אטופל בו-ברגע." עכשיו ניסה להיזכר בארועי הלילה, וניזכר. "מדאם ביינס!" קרא.
"האם קרה משהו, אדון פוטר?" שאלה מדאם ביינס.
לא. בהחלט לא, מדאם ביינס. פשוט, אני יכול לראות את יוקסמין?"
"לא! אתה חושב שאתה יכול להזמין חברים כשאתה במצב כזה?" שאלה אותו.
"אבל אני חייב לראותו!" מחה ג'יימס.
"מחר, אולי!!!!!!!!!!! ברור לך? אולי!!!!!!!!!!!"
"טוב, טוב. בסדר."
למחרת, ג'יימס נאלץ לכתוב לאביו ואמו את כל הנסיבות שבגללן לא ענה למכתבים. הם, שלחו לו צרחן מעצבן. הוא גם ענה למכתב של לילי. לילי, כמובן שמחה מאוד. התקרבה חופשת חג המולד. ג'יימס רצה לחזור הביתה. הסכימו לו, אך בתנאים מיוחדים, שהוא לא היה בטוח שהוא ימלא אותם...
10 תגובות, ואני ממשיכה!
| 
