השלום לבית
לימוד זה להבנה ולידיעה כללית ,לקיים הלכה למעשה חייבים שאלת רב
מאת הרב : יעקב אליהו שליט"א
איש ואישה בנויים בטבעם בצורה שונה שכל מול רגש, לכן אחד האתגרים הקשים בתקשורת הוא ההתמודדות עם הבדלי דעות והשקפה.כאשר זוגות חולקים על דבר מה, השיחה עלולה להפוך לוויכוח, למריבה קשה ולדו קרב של ממש.פוגעים זה בזו מטיחים אשמות ושופכים את דמו/ה רחמנא ליצלן. כפי שתקשורת היא היסוד החשוב ביותר למערכת יחסים תקינה, כן עלולים הוויכוחים להיות יסוד הרסני ביותר למערכת היחסים. ומובן ככל שאנו קרובים יותר זה לזו מבחינה רגשית, קל יותר לפגוע ברגשות האחר ולהיפגע ממעשיו ודיבוריו. לעומת זאת- כאשר אנו לא מעורבים מבחינה רגשית, קל לנו לנהל משא ומתן באופן שקט ורגוע .אולם- ניתן לנהל משא ומתן, להיות כנים ופתוחים ולתת ביטוי לרגשות השליליים מבלי להתווכח ולריב, בתנאי שנלמד להגיש את הדברים בצורה רגועה ומכובדת.
וכן קל לנו לקבל ביקורת דעות והשקפות נוגדות מהשני, כאשר הוא יודע להעביר לנו זאת בצורה שקטה ומכובדת, כי לא מה שהוא אומר זה מרגיז ומכעיס אותנו, אלא הצורה והאופן שבה הגיש את הדברים. ישנם זוגות שרבים תמיד וכתוצאה מכך אהבתם גוועת אט אט, עד למצב של איבוד רגשות. לעומת זאת- ישנם זוגות שמדכאים את רגשותיהם האמתיים במטרה למנוע ריבים, ויכוחים ועימותים.אולם- כתוצאה מדיכוי רגשותיהם הם מאבדים את הקשר עם רגשות אהבה זה לזו. יוצא- אלו שרבים ומתווכחים תמיד, מנהלים קרבות של אש ואלו שמדכאים את רגשותיהם כדי להימנע ממלחמות וריבים, מנהלים מלחמה פנימית קרה. קו האמצע הוא, ע"י שכל אחד ידע לכבד את המין השני, את תכונתו ואופיו המיוחד שניחן בו, יגיש לו/ה את דבריו בצורה מכובדת, יהיה ניתן לצמצם פערים ולהשוות דעות מבלי לדכא רגשות שליליים או ללחום כדי להשתיק דעות ורצונות מנוגדים.
הכלל הראשון- בכיבוד בן/ת זוגנו הוא, שנלמד להקשיב לו/ה בלי לחשוב איך לתקנו/ה ובלי נתינת עצות ופתרונות. יש לזכור- בזה שאנו מקשיבים ומזדהים בכאבו/ה, זה לא אומר שהוא/היא צודק/ת או שאנו מסכימים עמו/ה. אלא מעבירים לו/ה מסר יקר שמכבדים אותו כפי שהנו. כי זה לא משנה מה אנו חושבים או אומרים, אלא הדרך שבה אנו מגישים את הדברים, וזה עיקר בעיית הבעיות בכל המחלוקות והריבים וכולנו נכשלים בזה כידוע.
כמו כן- כאשר חסרה לנו הבנה בסיסית בשוני של המין האנושי, קל לנו להיגרר לוויכוחים ולפגוע זה בזו ולמעשה אנו פוגעים בעצמנו. לכן סוד ההימנעות מוויכוחים וריבים טמון בתקשורת המבוססת על רחישת כבוד ואהבה הדדיים. נקודה חשובה- מטבע המציאות לכל הזוגות יש מדי פעם הבדלי השקפות וחילוקי דעות. ההבדלים בחילוקי דעות וההשקפות אינם פוגעים בנו כפי שפוגע בנו האופן והדרך שבה תקשרנו,לכן אם נתבונן היטב, נגלה שרוב הפגיעות, הוויכוחים והמחלוקות, הם על הדרך והאופן שבה תקשרנו והתנהלנו, ולא על מה שאמרנו זה לזו.מה שיכל להיות ויכוח מועיל ובלתי מזיק, הבא על פתרונו מתוך הבנה הדדית והסכמה לקבל את ההבדלים בין השניים, מגיע למלחמה ולדו קרב מפאת התנהגותם השלילית וגישתם הפוגעת זה בזו.יתרה מכך- כאשר בן/ת זוגנו מזלזלים בנו ואינם מתייחסים אלינו בהערכה וכבוד, מטבע הדברים הערכתנו העצמית נפגעת, אנו נחסמים ולא מסוגלים לקבל את דעותיו והשקפתו.לכן- אפילו אם אנו מסכימים באופן עקרוני עם נקודת הראות שלו/ה וכ'ו, מעתה יהיה לנו קשה לשמוע אותו/ה ,לקבל את דעתו/ה ונמשיך בעקשנות להתווכח עמו/ה, מחמת הערכתנו וביטחוננו שנפגעו. על מנת למנוע ריבים וכ'ו, עלינו לזכור, שבן/ת זוגנו אינם מתנגדים למה שאנו אומרים, אלא על אופן אמירתם.כידוע- דרושים שנים למריבה, אולם די באחד להפסקתו. הדרך הטובה לשים קץ לוויכוח וכ'ו היא, להפסיקו מיד בתחילתו. מוטל עלינו לזהות מהרגע שבו הופכת שיחה לוויכוח ומריבה, להפסיק מיד, לקחת פסק זמן, להבין מה בהתנהגותנו גרם לדרדור המצב ולחזור לתקשר בצורה מכובדת בלי לחזור על אותה שגיאה וגישה מוטעית.התנצלות- על משפט או דרך לא נאותה ודאי מועילה כדי להתחיל לתקשר בצורה יותר רגועה ומכובדת. בדרך כלל- כשגברים מנסים לתקשר ומקבלים יחס מזלזל ,בלתי אוהב ותומך, הם עוברים לעמדת מתקפה, איומים והפחדות כדי להחזיר להם את ההערכה העצמית והכבוד שנפגע. הם כועסים, צועקים, מטיחים האשמות, בקורת ,פגיעות, השפלות ומנסים להוכיח לנשיהן שאינן שוות כלל.מכיוון- שהמניע הנפשי שלהם מעוניין שנשיהן יאהבו אותם ויתמכו בהם כעת יותר מכל זמן אחר. כאשר נשיהן חוזרות בהן ומשנות גישה, הם סבורים שניצחו אותן, אולם ההיפך הוא הנכון, כי הם המפסידים היחידים. גישה- זו של הפחדות ואיומים כדי לקבל תמיכה ואהבה, אולי מבטיחה רווח והצלחה לזמן קצר, אולם לטווח הרחוק מניבה תוצאות הפוכות לרצויות כידוע וחבל. ההפחדה- לעולם פוגעת באמון, באהבה ובחיבור המושקע במערכת היחסים.
גברים אחרים מעדיפים לחדול לריב ולהתווכח, נכנסים למערותיהם במטרה למנוע מחלוקות וריבים. דרכם לנסות להשיג את מבוקשם ע"י כך שמונעים את אהבתם מבת זוגן. אין הם מתנפלים עליהן ופוגעים בהן באופן ישיר כמו המקרה הקודם ,אולם הם פוגעים בהן בעקיפין ע"י הענשה של התעלמות, מניעת אהבה וצמצום היקף נתינותיהם הרגשית והגשמית.הרווח שלהם להשגת שקט, שלווה והרמוניה לבד, גם כאן הוא לטווח קצר, כי אם לא מלבנים ופוטרים בעיות, ומביעים רגשות בצורה מכובדת, מתחילות התרעומות להצטבר ובטווח הרחוק מאבדים רגשות אהבה זה לזו. ועוד- לצורך הקהיית רגשותיהם השליליים בורחים לחברה, לתעסוקת יתר מחוץ לבית, בריחה לתאוות,התמכרויות שונות וכ'ו.בעניין- האיומים וההפחדות קיים בימינו גם אצל הנשים. לכן יש לזכור שדרך זו לקראת השגת שליטה ויעדים, בפרט ע"י כך שאנו מציגים את בן/ת הזוג כטועה ובלתי צודק/ת, היא הדרך הבטוחה לכישלון במערכת הזוגית, רק שאלה של זמן כידוע.ועוד- כאשר מערכת היחסים בנויה על איומים והפחדות, בני הזוג מאבדים את יכולתם לפתור בעיות ובהדרגה את יכולתם להיות פתוחים להיחשף זה לזו. נשים מפסיקות לדבר כאמצעי התגוננות ושמירה על השקט והגברים נכנסים למערותיהם, נעשים מסוגרים וחדלים לחוש אכפתיות באותה מידה שחשו קודם לכן ואף יותר. התוצאה- בני הזוג מאבדים בהדרגה כל אינטימיות וחיבור שהיה בתחילת הקשר.לעומת זאת- ישנן נשים שמעמידות פנים שהכול כשורה על מנת למנוע וויכוחים וריבים מיותרים. כלפי חוץ החיוך שפוך בדרך קבע ונראות שלמות ומאושרות.
עליהן נאמר-"אשת חיל עטרת בעלה". אולם- במשך השנים הן צוברות תרעומות, כעסים ונעשות ממורמרות ,מרירות ונהפכות לנותנות כפייתיות, בעוד שבני זוגן אינם מרגישים צורך לתת דבר בתמורה. התוצאה- אותן תרעומות ורגשות שליליים שלא יצאו, גרמו להן להיחסם ולחסום רגשות אהבה טבעיים, עד שנהפכות לאפתיות כלפי עצמן הבית והסביבה.ישנם- גם גברים שמשתמשים בהתנהגות חיצונית זו של העמדת פנים שהכול כשורה, מחמת שפוחדים לבטא רגשות כאובים.כתוצאה מכך- גם הם נחסמים במשך השנים ואהבתם יורדת וגבעת. אכן- קיים שוני מהותי בין העמדת הפנים של הגבר ביחס לאישה. כאשר גבר אומר-"הכול בסדר, נפלא, וכ'ו", כוונתו-"אני יכול להתמודד בכוחות עצמי ואין לי צורך בעזרה".לעומת זאת- כאשר האישה משתמשת בביטויים מעין אלו, כוונתה על השתדלותה למנוע ריבים וויכוחים מיותרים. יתרה מכך- בהעמדת הפנים במשך השנים, עלולה האישה לרמות את עצמה ולחיות באשליה שאכן הכול בסדר וכ'ו, בשעה שאין זה כך. היא מקריבה את עצמה על גבי המזבח ומתכחשת לרצונותיה, צרכיה ורגשותיה, על מנת למנוע מחלוקות ומריבות חדשות.לעומת זאת- ישנן נשים שמעדיפות במקום להיכנס לעימותים מיותרים, לנקוט בעמדה של- "לטול את האחריות והאשמה עליהן". אכן לטווח קצר הן יוצרות מערכת יחסים שלמראית העין מושתת על אהבה ותמיכה, אולם במשך השנים מאבדות כל רגש כלפי בן הזוג ובסוף את-"העצמי" שלהן. כאותו מעשה- שביקשה ממני אחת הנשים לדחוף ולעודד את בעלה לבא לשיעור בזוגיות.כששאלתי אותו מדוע כבודו לא מגיע לשיעורים?ענה- "שהוא לא צריך, מכיוון שזכה לאישה שעושה לו את כל רצונו". שאלתי-האם גם היא מאושרת? ענה-" זאת הבעיה, מצד אחד היא עושה הכול כדי לרצות אותי ומצד האחר איני מבין מדוע אינה מאושרת". מתברר- שחיה עשרים שנות נישואין בוויתור על עצמה למען בעלה. כששאלו אותה על טיב מערכת היחסים? ענתה- "יש לנו מערכת יחסים נפלאה שבעלי מאוד אוהב, הבעיה היחידה שאני מרגישה עצובה, דיכאונית ומדוכדכת, ואיני יודעת מה הסיבה". לפנינו מקרה- נפוץ על אשה שהתכחשה לעצמה ולרגשותיה, כדי להיות תמיד נחמדה וטובה לבעלה ולילדיה. תופעה זו- קיימת גם אצל הגברים, על מנת להשביע את רצון נשיהן, מקריבים את רגשותיהם, עד לאיבוד "עצמיותם". במשך- השנים רגשות האהבה הולכים ונעלמים ובסוף צוברים תרעומות קשות, אשר כל צורה של דחייה מכאיבה להם במיוחד, מפאת שדחו את עצמם די והותר למען רווחת השני, עד כדי ויתור על-"זהותם העצמית".
לסיכום:
הדרך הרצויה-שבני הזוג ימצאו את האיזון הנכון בין שתי הקצוות, ע"י שנזכור שבני הזוג בעלי אופי שונה, נלמד לכבדו,נרכוש מיומנות תקשורת נאותה ולאפשר לבן/ת זוג-
לשחרר רגשות כאובים בצורה מכובדת. ע"י כך נמנע מוויכוחים מבלי לדכא רגשות שליליים, דעות ורצונות מנוגדים ובסוף
נצטרך לשלם מחיר יקר יותר כמבואר!!!
מעלת האישה לפני הילדים לשמיעה לחץ כאן
ישנה מעלה גדולה מאוד במה שמקדים הבעל ומחשיב את מעלת האישה לפני מעלת הילדים.וכן תועלת גדולה בחינוך הילדים שאבא ואימא הם אחד כאמור לעלון הקודם.כי זו הוכחה גדולה לכך שהיא חשובה לו באמת ובמקום הראשון אצלו ולא מן השפה ולחוץ.שהרי היא יודעת היטב את אהבת הבעל לילדים ואם הוא מחשיב אותה לפניהם,זו מחמאה ושמחה גדולה בעבורה וזה בעיקר מודד האהבה שלו בעבורה,ובזה הוא נבחן תמיד.על כן בעיקר בזמנים שהאישה מענישה וצועקת על הילדים, זו הזדמנות נפלאה לבעל לגבות אותה בנכחותם, ולא להעיר או לפגוע בה חלילה כי בזה היא שמחה ביותר.לא מדובר במכות אכזריות או בפיקוח נפש חלילה,כי על כך חייב לגוננן ולהגן עליהם,וכך תעשה גם האשה כמובן!!אולם כל ענין נידון לגופו ובמקרים הללו צריך לערב סמכות מקצועית, שהיא תקבע אם זה פיקוח נפש או לא, ולא ע"פ שקולנו.
חשוב לדעת-
שעיקר כעסה של האישה על הילדים זה מחוסר שלוותה,בגלל שרואה את הילדים שהם בסדר העדיפות הראשונה אצלו (הבעל).
בעיקר אם הילדים שלו מהנישואין הקודמים.דבר זה אינו בשליטתה כלל ולכן עיקר העבודה מוטלת על הבעל להיות תמיד לצידה ולטובתה, עד שתשתכנע באמת שהיא במקום הראשון אצלו,וזה מה שיכול להרגיע אותה באמת ולא דיבורים בעלמה.את עיקר חינוך הילדים מוטב להשאיר לזמן אחר כאשר האישה רגועה והבית רגוע יותר.וכן יש לדבר עם הילדים בנחת ובאהבה , בעיקר אודות האימא.
כמה צריך להעריך את מה שאימא עושה וכ'ו,וכן לדאוג לה שלא יצערו אותה.כמו כן-ירבה בשיחה בעניין זה עם הילדים ,ירד איתם לפרטים ופרטי פרטים כדי שילמדו להעריך ולהכיר טובה לאימא וכך גם האישה תעשה.כל המרבה בעניין זה הרי זה משובח,הן לחינוך הילדים כדי שלא יגדלו כפויי טובה,והן לזוגיות.
וכן להחדיר להם שאימא ואבא לא חייבים להם מאומה,כדי להרגילם להודות ולהכיר טובה,וששום דבר לא מובן מאליו.
אם הבעל לא יפנים את הדברים שכתבנו בעלון זה והקודמים בעומק לבו,אזי במקרים אלו או אחרים תתגלה האמת שהכול היה הצגה אחת גדולה,בפרט אם יגונן על ילדיו בזמן שהאישה כועסת,מקללת ומכה אותם, אזי יתגלה פרצופו האמיתי,וכן כך תעשה גם האישה.צריך לזכור-אלו הם המבחנים העיקריים שבהם יצטרך לעמוד בהצלחה ,ולא אזי תתגלה האמת לאמיתה שהכול היה שקר ומהשפה ולחוץ.הנזק פעמים בלתי הפיך, לרפאות את הפצעים פעמים רבות זה יכול לקחת שנים, וגם זה לעולם לא חוזר לקדמותו כפי שהיה.איני רוצה לייאש חלילה,אלא להבליט את חומרת העניין,
"למזהיר ולנזהר ירבה שלומים כנהר".
מחמת שנושא זה הוא כל כך יסודי, עמוק ורחב ומקיף נושאים כה רבים,לכן צריך ללמוד את הנושאים הללו, להתפלל הרבה על כל פרט ופרט בעניין זה, ולבקש מה' שיעזור לבני הזוג לבטל את גאוותם ואנוכיותם,וישימו את טובת הבית והילדים מול עיניהם ולא לחפש להיות צודקים ,להאשים זה את זו,אלא להיות חכמים ולוותר בעיקר כשמרגישים פגועים וצודקים מבחינת-"חכם עניו בראשו",סבלנות מנצחת וסוף הכבוד לבא כידוע !!
כמו כן- להתפלל זה על זו, שלא יכשלו בלפגוע זה בזו ליד הילדים,כי פעמים הנזק והחורבן לילדים הרבה יותר חמור מהנזק שיכול להיגרם להם ואפילו מחינוך קלוקל!!
נחזור-בעניין נתינת- "חשיבות ומקום ראשון" לאישה,שיאמין באמונה שלמה בכל לבו, שרצון ה' שאשתו תהיה במקום הראשון,ושידע לתת לה את"ההרגשה" שהיא לפני הכול ומעל הכול.וכן חשוב לא להעביר לה "הרגשה"שעושים משהוא בעבורה בלי רצון ומחוסר ברירה.
כי בזה היא מרגישה מיד וזה פגיעה ישירה בכבודה ומהותה ואי אפשר להסתיר זאת ממנה.למרות הקושי שבדבר, זה לא פותר אותנו מלהשקיע ולתת לה תמיד את- "הרגשת החשיבות והמקום הראשון" שהיא זקוקה לו,
ו"מתוך שלא לשמה בה לשמה",
ואחר המעשים נמשכים הלבבות ,עם תפילה כנה ואמיתית "לסיעתא דשמיא",זוכים וודאי!!.צריך לזכור-
שבמקום הצדק אין שלום.
במקרים רבים היצר מפתה אותנו לעשות ריבים ומחלוקות, בטענה שצריכים להעמיד זה את זו במקום, כדי למנוע הידרדרות המצב.בעיקר כאשר הבעל חושב שצריך להעמיד את האישה במקומה,וכן לחנך אותה לקבלת אחריות, ולגדור אותה כדי שהמצב לא ידרדר ויחמיר.יש לדעת-שכל הטענות הצודקות הללו, הם עצת היצר ותחבולותיו, ומקורן נובעות ממידת הגאווה ,אנוכיות ומידת הניצחון,עד לכפירה של-
"כחי ועוצם ידי",רחמנא לצלן.
לפיכך-"חכם עניו בראשו",
כלומר- לדעת איך לוותר ,להיות חכם ולא צודק,כי בזה לא מרווחים מאומה,חוץ מריבים,מחלוקות וכ'ו,וזה מחייב את שני בני הזוג כאמור!!עוד נכתוב בס"ד ,נביא דוגמאות והמחשות מהחיים,וניתן עצות כיצד להתמודד
"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא
אף על פי שמצוות תוכחה היא דבר גדול ומוטל על כל איש מישראל להוכיח כשרואה דבר שאינו כשורה בחברו ככתוב-"הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא", אולם כבר צווח רבי עקיבא בדורו- "תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח". אם רבי עקיבא אמר זאת בדורו כל שכן בדור כזה חלש ויתום.
מודה ומתוודה- שזה אחד הנושאים הסבוכים, המורכבים והכאובים ביותר וקשה לתת כללים קבועים ומוגדרים משום שהם משתנים ממקרה למשנהו וכל מקרה נידון לגופו.כשם שפרצופיהם אינם דומים, דעותיהם אינם שוות,תכונותיהם אינם זהות לכן אין לעשות השוואות מאחד למשנהו כי אין שום מקרה שיכול להעיד על האחר.
עצתי-היא להתייעץ עם סמכות תורנית מקצועית שיש לה ידע וניסיון בתחום זה וכן מכירה ויודעת את הנפשות הפועלות על מנת לתת עצה טובה ומתאימה, ובידוע כל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל.
בעלון זה והבאים נכתוב בס"ד קוים כלליים עם דוגמאות מעשיות לידע כללי וכמובן לא ללמוד מזה הלכה ולמעשה כי כל נושא נידון לגופו.את שאלת הדילמה הזו אנו חווים כל רגע ורגע בחיים ומדי יום ביומו, מורים עם תלמידיהם, הורים עם ילדיהם, מעבידים עם עובדיהם, עם שכנים, בני המשפחה ובני הזוג בעיקר.
כל אחד מאיתנו מתמודד בחייו עם השאלה-
האם להגיב או להימנע מתגובה, ואם להגיב באיזו גישה ועד כמה, ואם להתאפק ולהתעלם באיזה אופן ומה הגבול.שאלת האיפוק והתגובה- עולה מדי יום ביומו בעיקר בענייני חינוך הילדים, תקשורת וזוגיות. בכל תקרית או התפתחות אנו שואלים את עצמנו האם להגיב או להתאפק?האם להעניש או להימנע מתגובה ולעשות את עצמנו כאילו לא ראינו ופשוט להתעלם? יתרה מכך-
אם הגבנו במקום שצריך להתאפק אנו עלולים לפתח מערכה חדשה של מלחמה ולהחריף את המצב ופעמים לגרום לנזק בלתי הפיך. וכן אם התאפקנו במקום שצריך להגיב אולי יפרשו זאת כחולשה או הסכמה והמצב רק יחמיר וידרדר.יש לציין-
שנושא האיפוק והתגובה קשורים במספר גורמים חשובים התלויים זה בזה:
א. במידת החשיבות שאנו מיחסים לנושא.
לדוגמא-
אם נגיב בחומרה יתרה על מפה שהתלכלכה כתוצאה משפיכת יין בסעודת שבת או על שבירת כלי יקר, ולעומת זה נעביר תגובה קרה ואדישה על הדלקת אור בשבת או במשחק מוקצה, מחוסר יודעין וללא מתכוון העברנו מסר בחינוך חד וברור- שמפת השולחן או שבירת הכלי חשובים יותר משמירת השבת.
ב. סיכון מול סיכוי, רווח מול הפסד.
כלומר- האם יש תועלת בתגובה או עדיף להתאפק ולא לגרום לאיבוד שליטה ולהחמרת המצב.למשל-תגובה צעקנית מתוך חוסר שליטה, מתפרשת לצד השני כחולשה ואין בה תועלת למרות הצדק שבה.
ג. בדרך כלל זמני התגובה משתנים בהתאם למצב רוחנו.לדוגמא:
אם זה קרה ביום שהרווחנו סכום הגון או נתבשרנו בבשורה משמחת, הסיכויים שנסיים את העניין בשקט גבוהים יותר מאשר אם עבר עלינו יום קשה ואינו מוצלח.יוצא מכאן-שאנו פועלים ומגיבים לפי מצב רוחנו.יתרה מכך-תגובה פזיזה ומהירה פסולה ואין בה תועלת כי באה ממקום רגשי פגוע,[גברים בפרט נכשלים בזה כידוע].
ציינו בעבר את הנזקים מביקורת שלילית ומהערות יתר.
במקרים רבים עדיף להתעלם למרות הקושי הכרוך בכך, אך הוא הכרחי לשלום הבית וחיוני לחינוך ילדנו[לא מדובר בחציית גבולות שקבענו].כדי שילדנו יגדלו בריאים בגופם ובנפשם יש לתת להם את מרווח החיים להתמודד ולבנות את עצמם בלי שנתערב ונעיר ללא הפסקה, וכן בזוגיות בעיקר בשנים הראשונות עד שזוכים להבנות ולהתחבר יחדיו.מובן-שעיקר הזהירות דווקא כשמעירים לאחר מעשה שזו טעות מאוד נפוצה.אולם אם רואה את אשתו עומדת להיכשל בדבר איסור צריך להזהירה וכמובן בצורה עדינה ומתקבלת על מנת להצילה ממכשול.בתחום החינוך במידה שלא נעשה מעשה חריג, במקרים רבים עדיף להעלים עין והדוגמא האישית של בני הזוג זה כלפי זו חשובה יותר. אם החלטנו להעיר,לעשות זאת בפן חיובי-את/ה חכם,מוצלח,לא מתאים לך וכ'ו.עיקר הקושי והניסיון לא להעיר בשעת כעס או מריבה כי כאן היצר מגביר את התגובה ביתר שאת.
עצתי בזמן רגוע לדבר על הכול ולא להשאיר מאומה בבטן,מאחר שאנו צוברים משקעים ובסוף מתפרצים בחוסר פרופורציה ושליטה.
כמו כן לשוחח מתוך רוגע ללא אשמה כמבואר מהעלונים הקודמים, המשך יבא בס'ד!!
