פרק 1חלק 2 ~~~~~~~~ קטאי... "תודה לאל... אתה חי..." נשפתי בהקלה, וחיבקתי את אחי. כשהתעייפתי כבר מרוב ניסיון להחיות אותו- סם הכריח אותי לישון. לא הצלחתי להתנגד. החושך, חוסר השעות בשינה ופרוותו הרכה ונהימותיו העדינות לחצו עליי ונאלצתי להיכנע לשינה. כשהתעוררתי- מצאתי את הארו יושב ואוכל פרי, מלטף את פרוותו של סם- שישב לצידו, ושניהם הביטו אל האופק מחוץ ליער. סם השיב לי חיבוק. "מסתבר שבתור זאב יש לו גם ידע בריפוי" אמר הארו בחיוך ולא ניתק את חיבוקו. הרגשתי את גופי מתחיל לרעוד ואת הדמעות החמות מאיימות לפרוץ. הארו ליטף את גבי. "פחדתי ש..." ייבבתי ופתחתי בבכי. "גם אני פחדתי שאמות." אמר בקול מרגיע, וסם בא בשקט מהצד השני שלי וליקק את לחיי. הארו התנתק מהחיבוק שלי, ואני ליטפתי את פרוותו של סם, שבינתיים ליקק בהיסוס את דמעותיי. "תודה, סם." לחשתי...
סם... לאחר שקטאי נרדמה- הייתה לי הזדמנות פז לטפל בבן האנוש השני. טיפלתי בו כשלחצי שלם ממני אין מושג מה אני עושה. זה הרגיש כאילו אני לא אני. כאילו אני לא באמת זאב... יש בי משהו שגורם לי להזדהות עם בני האנוש ועם מעשיהם המוזרים... למה?...
קטאי... "זהו? התאוששת?" שאל הארו בעדינות ותפס את סנטרי- מכוון אותו כך שעיניי יינעצו בעיניו. "אל- תעז- לעשות את זה שוב" לחשתי. "לא." השיב הארו. "לא אעשה את זה. לפחות לא בזמן הקרוב." הוסיף. "אני עדיין לא מבין איך לא מתתי. נפילה כזו הייתה אמורה להרוג אותי בלי לחשוב פעמיים" אמר בפליאה. אמירתו גרמה לי להביט באופן אוטומתי על ידיי. זוהר אפור- כחלחל קלוש אפף אותן. "את-" התנשף הארו. חיוך עלה על פניי והבטתי ישירות לעיניו. והוא ידע הכל.
סם... הנחתי לקטאי ולבן האנוש השני להתאחד מחדש- ויצאתי לטיול זאבי. טיילתי בשקט כזה בין העצים- שקט שלא חשבתי שאני בכלל מסוגל אליו. כל מה שאכלתי עד עכשיו היה רק פירות. רציתי שינוי. שיניי רטטו ברצון להשתתף בהשגת האוכל- וזה בדיוק מה שהלכתי לעשות עכשיו. הלכתי להשיג אוכל. לא היה לי מושג מאיפה או איך ואיזה? אבל המשכתי בדרכי- מדשדש בין העצים ביער, סורק את דרכי ומשנן את ריחם של בני האנוש, שמשום מה- הצד שלי שהצליח להזדהות איתם- רצה לחזור אליהם אחרי שאשיג אוכל...
