פרק 1חלק 1 ~~~~~~~~ הארו... פתחתי את תיקי בסתר והבטתי בקופסא הכסופה שמצאתי לפני שבועיים. אנחנו מהלכים כבר יותר מ-12 ימים, ולמזלנו- אף איש זר לא פגש אותנו בדרכנו. את שני האנשים האכזריים השארנו קשורים מתחת לאחד העצים, לאחר שהדלקנו עבורם מדורה- והכנסנו אליה גם עלים ירוקים בשביל העשן- שימצאו אותם יותר בקלות. כמובן שסם לא היה לידנו כשעשינו את זה. הם היו רואים את צבע פרוותו החדש והיו מספרים למעסיקיהם. הוא נשאר באותה קרחת יער כשעשינו את זה. למזלנו- כשחזרנו הוא נשאר בריא ושלם.
קטאי סיפרה לי על ההמשך של ההר שמצאה כשחיפשה כלי לשים בתוכו את תערובת הצבע המורכבת שלה. החלטנו ללכת לשם. עברנו את העצים והתחלנו לרדת בירידה. השלג כבר נעלם לגמרי ורוח חמימה של ליל קיץ נשבה עלינו. סגרתי חזרה את התיק שלי. "שני פירות" הודעתי- מסווה את העובדה שבחנתי את הקופסא הכסופה שוב. קטאי הנהנה. "אנחנו צריכים לחדש את האספקה שלנו" אמרה את המובן מאליו, והביטה בסם. הוא השיב לה בהנהון ונעצר במקום-מטיל את ראשו לאחור ומרחרח את האויר. הוא הסתובב שני סיבובים סביב עצמו,תוך כדי שרחרח את האויר אחר ריחות הדר. הוא נעצר כשראשו לכיוון שמאל. הוא נשף אויר בחדות והתחיל ללכת לאותו כיוון. הלכנו אחריו- ובמהרה ההליכה שלו הפכה לדהרה, וההליכה המהירה שלנו- לריצה. הוא החל להאט כשקבוצת עצים גדולה הייתה במרחק חמישים צעדים מאיתנו, ונעצר לגמרי מול העץ הראשון. הוא הביט מעלה לצמרתו. העץ היה גבוה וחסר ענפים לגמרי. גובהו היה כחמישה מטרים, ורק בצמרתו נראו עלים גדולים ופירות צהובים, דומים לבננות, מתחתיהם. קטאי הפשילה את הג'קט שלה, אבל אני כבר הקדמתי אותה. ליפפתי את הג'קט סביב העץ, והתחלתי לטפס, נמנע מלהסתכל מבטה הנוקב של קטאי. עובדה מטרידה היא ששנינו נהיינו שקטים והססניים.לא הפסקנו להביט לצדדים כשהלכנו- מפחדים מכל מה שעלול לבוא. רק פעמיים או שלוש הבחנו באיש במסכה, אבל זה רק בגלל שאמר לנו שהדרך בה אנו הולכים ריקה מסכנות. אף פעם לא האמנו לו. ורע שכך. באמת, עד עכשיו לא היו סכנות. המשכתי לטפס, ופחד הגבהים המוכר טשטש אותי שוב. 'למה לעזאזל התנדבתי למשימה הזו? מה אני מנסה להוכיח...?' שאלתי את עצמי בליבי. שום דבר כבר לא קרה במקרה. לכל דבר עכשיו יש סיבה. ועכשיו הבנתי אותה... 'אני מנסה להוכיח לקטאי שהיא יכולה לסמוך עליי...' בזמן האחרון אנחנו מתרחקים מאוד אחד מהשני, למרות הצלחתנו הגדולה- הסוואת סם. בכל צעד של סם אפשר היה להרגיש את הקשיחות שבו- הוא מרגיש אשם בהתרחקות שלנו. אבל הוא טועה. אנחנו לא מתרחקים בגללו, אלא בגלל כל אחד מאיתנו. היא רוצה להישאר בעולם הזר והמוזר הזה, ואני רק חולם לראות שוב את פניו הצעירים של דני. הוא כנראה התבגר עד עכשיו- התגבר על העובדה שאני וקטאי נעלמנו. או שאולי רידה נשבר כבר והסתלק- משאיר את דני מאחור...? 'למה לעזאזל אני מרשה לעצמי לחשוב בצורה הזו על רידה?!' המחשבה ערערה את שיווי משקלי, והתחלתי בצניחה חופשית- מגובה ארבעה מטרים מעל הקרקע...
