פרק 8חלק 2 ~~~~~~~~ קטאי... "אוף! איפה לעזאזל אני מוצאת עכשיו בקבוק שעמיד ללחץ?!" מלמלתי והסתובבתי סביבי ב360 מעלות. דשדשתי את דרכי במעלה ההר- בתקווה שמשם אוכל לראות רחוק יותר ואוליי משהו יצוץ בראשי. עליתי למקום גבוה. ראיתי סביבי יער, קטע קטן של קרחת, ששם כנראה הארו וסם שוהים, ועוד הרבה יער. הסתובבתי ב-180 מעלות וראיתי שיש מעין עמק בהמשך. עליתי יותר למעלה. ככל שעליתי האויר נהיה יותר ויותר דליל. כשהגעתי לפסגה כבר נאבקתי לנשום- ולכן הנחתי לעצמי להתגלגל מראש ההר עד לעמק שהיה בערך חמישה עשר מטרים מתחתיי. אבנים חדות דקרו אותי וחוסר האויר חנק אותי. לבסוף מצאתי את עצמי שכובה על האדמה, מתנשפת ומשתעלת, משוועת לאויר. לאחר שהסדרתי את נשימתי הבטתי סביב וצילמתי את הנוף בעיני- שלא אלך לאיבוד. בדקתי את פצעיי ומעטים מהם היו עמוקים דיים כדי לגרום לזיהום. חתכתי מעט בד משולי מכנסיי וכיסיתי אותם. מלפניי היה ההר שהרגע התגלגלתי ממנו. מאחוריי הייתה עלייה חדה- המשך של ההר. הרווח בין השניים היה בסך הכל חמישה מטרים. משני צידיי היה שביל ארוך ומתמשך עד האופק הרחוק, מכוסה שכבה דקה של שלג. ערפל כבד כיסה את האופק. התחלתי ללכת בשביל השמאלי וחיפשתי רמזים שיעזרו לי למצוא את הדרך חזרה. הבטתי קצת לצדדים- ואז הוא הופיע מולי...שוב....
הארו... "טוב, אחי. נרגעת כבר?!" שאלתי. כבר שתי דקות הוא רק מסדיר את הנשימה שלו. "טוב, בתור ענש- תרוץ עכשיו עשרה סיבובים גדולים בגבול של קרחת היער הזו" אמרתי והצבעתי על היער מצד שמאל שלי. יכולתי להרגיש את נשימתו החדה של סם. "תירגע. אני לא מוריד ממך את העיניים. וחסר למי שיתעסק איתי!" אמרתי בקול מעודד ומאיים יחדיו, וחייכתי לעברו בעידוד. "קום אחי. רוץ" אמרתי. הוא רץ.
קטאי... "אתה..." לחשתי אל האיש המוזר במסכה הירוקה. הוא הנהן לעברי. "אתה...- אתה יכול לעזור לי?" לחשתי אליו. בתגובה הוא זרק אליי בדיוק מה שהייתי צריכה. תפסתי את זה וברוב טפשותי ניתקתי את מבטי ממנו. כשחזרתי להביט בעץ שהיה עליו מאית שניה קודם לכן- הוא נעלם. לא בזבזתי זמן. ניערתי את בקבוק הספריי שזרק אלי ולחצתי עליו כשאני מכוונת אותו לאדמה. ריק. אפילו אויר לא יצא. "מצויין" לחשתי כאות תודה לאיש שבמהירות שבה נעלם הדבר היחיד שיכול היה לעשות זה להתחבא מאחורי הגזע, ופתחתי את המיכל הקטן. הכנסתי אליו מעט שלג, וחפרתי עד שהגעתי לאדמה- וגם מעט מאוד ממנה הכנסתי. 'מושלם' חשבתי והמשכתי בדרכי.
הארו... "יופי. עכשיו אני רואה קצת נחישות. אבל שלא אל תבין אותי לא נכון. אני לא רוצה לראות נחישות. אני רוצה לראות רעל! רעל בעיניים!" אמרתי והצבעתי על שתי עיניי- מנסה להפחיד אותו. והצלחתי בקלות. הילד נבהל כל כך שרץ עוד עשרים סיבובים סביבי. לא הורדתי את המבט ממנו. משום מה דאגתי לילד. קטאי צדקה. אנחנו ביחד שורדים כמו מלכים פה. יש כאן כמה חבר'ה שלא ישרדו אפילו יום אחד...
קטאי... 'יש!' חשבתי וסגרתי את המיכל המלא. חזרתי למעלה ההר המחניק. רצתי במורדו כדי לחזור לאויר נורמאלי כמה שיותר מהר. מצאתי את הדרך לקרחת היער. הכנסתי את המיכל לתוך התיק שלי- והתחלתי להתקרב לקראתם... בשקט...
הארו... "זהו זה! לזה אני קורא רעל בעיניים!" מחאתי כפיים וסם הפסיק. הסתובבתי קצת לסרוק את השטח בפעם האחרונה- מתחיל לדאוג לאחותי. זה בא לי בהפתעה. היא הבהילה אותי למוות.
קטאי... מתוך אינסטינקט הוא שלח אגרוף קדימה. התכופפתי ודחפתי אותו מבטנו. הוא נפל על גבו, הביט בי רגע, מבוהל ומופתע, והתחיל לצחוק. אחר כך גם אני צחקתי. מעולם לא הצלחתי להבהיל אותו ככה... "אתה מתחיל להזדקן, הארו..." אמרתי בשאריות צחקוקים. "אני חושש שאת צודקת..." מלמל וחזר לעמידה. "הצלחת?" שאל. "הייתי חוזרת אם לא....?" שאלתי בהרמת גבה- ונדמה היה שסם מחייך. לא מראה מלבב במיוחד, אבל משום מה הוא עודד אותי...
