פרק 7חלק 4 ~~~~~~~~ הארו... " אתם!!! אתם באתם כדי לגנוב ממני!!!" איימתי על שני האנשים כשאני מחזיק בידי השמאלית את הסכין שלי וביד הימנית פוקדור ריק. קטאי בהתה בי, וסם סגר את עיניו בחוזקה. התאמצתי שלא לרמוז על מיקומם- וכדי לעשות זאת התרכזתי בתווי פניהם של שני הבחורים. זה עזר. שני הבחורים עמדו בעמידה יציבה להפליא- כל אחד נושא את נשקו ביד אחרת. הבחור המאיים החזיק את השוט שלו ביד ימין, ואילו הבחור המשועמם- שעכשיו נראה מאיים יותר מחברו- החזיק את הסכין בידו השמאלית. כמוני. "ילד. אין לנו מושג מי אתה ומאיפה צצת. עכשיו כדאי לך להתרחק מאיתנו- אחרת תיכנס לצרות צרורות, הבנת?!" איים האיש עם השוט בקול קר ומלא איימה- שהיה מפחיד כל ילד אחר בגילי. כל ילד אחר. אני ספגתי מספיק איומים כדי לדעת להתעלם מהם. "אתה משקר! אם אני אסתובב עכשיו אתם תפצעו אותי ותשדדו אותי. כמו כולם!" אמרתי בקול הכי מאיים שהצלחתי לגייס. ולא הופתעתי כשנשמעתי כמו רידה. כשמדובר במשפחה- אני אעשה הכל כדי להגן עליהם... "ילד- אני מזהיר אותך! תעוף מפה או שתצטער על זה כל שתי השניות שעוד תספיק לחיות!" איים שוב. לא היה לי מושג איך לצאת מזה. אבל לקטאי היה...
קטאי... הקול שבקע מגרונו של אחי (שאליו כל כך התגעגעתי) גרם לי לפעול. כיסיתי את כולי באבקה הלבנה והקפואה, וזחלתי לעבר שני הבחורים- יוצאת ממחבואי. השניים היו כל כך עסוקים באחי (איך אפשר שלא?!) עד שלא שמו לב אליי. סם נשף נשיפה זהירה. סימנתי לו להיות בשקט- ושלחתי לו מבט אחרון- מלא עידוד ככל שיכולתי- לפני שפעלתי.
הארו... "אחותי... את גאון!" התנשפתי. קטאי פעלה כל כך מהר שאפילו אני- זריז העיניים- בקושי עקבתי אחר תנועותיה. הייתרון היחיד שהיה לי הוא החשיבה הדומה לשלה. כמעט ידעתי מה יהיה הצעד הבא שלה. כמעט. היא הפילה את שני הבחורים על הרצפה בלי בעיות- תוך כדי שהיא קופצת על רגליה ומכסה את עיניהם כליל בשלג. אחר כך היא ניתקה את השוט, שעוד היה מחובר לידו של האיש המאיים, ובזריזות לא מפתיעה כלל קשרה את שני הבחורים גב אל גב- וכל זה עוד לפני שהספיקו לעכל את העובדה שהם נפלו- שלא לדבר שזה קרה על ידי נערה בת 14, שהייתה שכובה מתחתיהם. כן. זה דיי קשה לעיכול. "כן.... אני יודעת..." אמרה קטאי בשלווה מפתיעה- מעט מתנשפת. היא נפנתה ללכת לסם, ובינתיים מיהרתי להכניס את הפוקדור לתיק ואת הסכין לנדן, ולקרוע שתי פיסות בד- בהן חסמתי את מיתרי הקול של הבחורים. בספריי הפנטזיה שתמיד אהבתי לקרוא- חסמו לבחורים הרעים את הפה. מה הקטע?! הם יכולים לנהום הרבה יותר חזק מצעקה! אבל הארו לימד אותנו שיטה איך לחסום את רעידת מיתרי הקול בלי לפגוע בכלי הנשימה. מסובך- אבל יעיל! שני החבר'ה בקושי נשמו- שלא לדבר על נהמו או דיברו, והדבר היחיד שחסמתי להם הוא הגרון! אני-טוב!!!
קטאי... "סם... אתה יכול לצאת. הכל בסדר עכשיו. טיפלנו בבעיה" אמרתי ברכות ובחיוך, וחיבקתי את פרוותו של הזאב המבוהל. "אתה תהיה בסדר. נמצא דרך להחזיר אותך למצבך הקודם. עד אז- אנחנו חייבים למצוא דרך להחביא אותך, ויש לי כבר רעיון- אני רק לא יודעת כל כך איך נבצע אותו....." הרהרתי ועזרתי לסם להתאושש. הוא נהם נהמה מלאת הכרת תודה, וליקק את לחיי. אם הוא היה עושה את זה בתור בן אדם- הוא כבר היה מחוסר הכרה...
"יפה, אח... איך לבצע בפעם הראשונה?" שאלתי כשהבטתי בביצועו של אחי. הארו הזהיר אותנו שאם ננסה את השיטה אחד על השני- הוא ישחט אותנו... האמנו לו... "כיף אדיר!" התלהב הארו. "את לא קולטת איזה מהר עשיתי את זה!!" צווח באושר. "אהה... אתה בטוח שהם נושמים...?" שאלתי ועיקמתי את אפי כלפני שני הבחורים שבטנם בקושי נעה. "אה.. לא." הודה אחי. ניגשתי לשני הבחורים וניתקתי את הקשר שביצע אחי. "תנשמו עכשיו רק נשימות ארוכות כי אחר כך לא תהיה לכם הזדמנות" לחשתי באזניהם בבטחון. למרבה הפתעתי- הם נשמו עמוק בלי לנסות לצרוח או לאיים כפי שציפיתי שייקרה. 'הם חכמים...' הרהרתי. חיכיתי 5 שניות שהאויר יחזור מעט לשרירים ולריאות שלהם, וקשרתי את הבד שוב סביב צווריהם- בצורה יותר יעילה. "אני שונא שאת מצליחה יותר ממני" נשף אחי באכזבה. "מצטערת... אני לא מפסיקה לקרוא על איך הגוף שלנו עובד..." משכתי בכתפיי. "אבל היי- עשית את זה דיי טוב! אמנם פגעת גם בדרכי הנשימה- אבל חסמת לגמרי את מיתריי הקול!" קרצתי בעידוד וחייכתי לאחי. "אוי... אני כל כך שונא אותך אחותי!" אמר אחי וחיבק אותי. "גם אני אותך, הארו.... גם אני אותך..." אמרתי, משיבה לו חיבוק...
