פרק 4חלק 3 ~~~~~~~ "אתה יודע?" פתחתי כשהרגשתי את אחי מתעורר ומתיישב בדיוק בתנוחה שלי, רק מאחוריי. "מה?" שאל. "סם... הוא מזכיר לי את רידה." שתיקה ארוכה השתררה עכשיו. "א-את כועסת עליי?" שאל הארו, מתעלם לגמרי מהשאלה שלי. לא ידעתי איך לענות. כעסתי עליו, כן, אבל לא רציתי שהוא ירגיש רע. "אנחנו אחים" הייתה התשובה שלי. עוד שתיקה ארוכה. אחריה אחי קם והבריש את החול מבגדיו. "אני הולך למצוא לנו אוכל" אמר, ופנה לאחור- לכיוון היער, שמעליו התנשא ההר האינסופי. הוא התרחק ונעלם בין רשרוש העלים. קמתי, הסתובבתי והלכתי אחריו. העצים היו גבוהים, וענפיהם העבים לא הגיעו לגובה שלנו. אחי חיבק את אחד העצים והתחיל לטפס. הוא נפל אחרי שני נסיונות טיפוס. עזרתי לו כשהכנתי לו 'סולם גנבים', והרפצתי אותו גבוה. הוא הצליח להיאחז בשוליי ענף, והרים את עצמו בקלילות עליו. הוא קטף כמה מהפירות שהיו עליו, וזרק לי אותם בשתיקה. הכל נעשה בשתיקה. תפסתי את הפירות, והנחתי אותם על העדמה בעדינות. הם היו יותר קטנים מתפוחים, אך גם יותר גדולים מענבים. הם היו רכים מאוד. לקחתי אחד וחציתי אותו לשניים בידיי. המיץ בתוכות היה נוזלי מאוד, וזלג ממנו כמו מים מכוס. טיפטפתי מעט מן המיץ האדום- סגול על עור גב כף ידי, וחיכיתי מעט. בינתיים אחי ירד מן האץ, וחטף פרי אחד. "אל תאכל" אמרתי. "למה?" שאל. "יכול להיות שהם רעילים. חכה" הוא חיכה. אחרי שהיד שלי לא פיתחה שום תופעה אלרגית למיץ, הרחתי אותו. ריח חריף של אלכוהול. הייתה לי סחרחורת לכמה שניות. 'אדים רעילים.' זרקתי את חצי הפרי על האדמה ונאנחתי בייאוש. "רעיל" קבעתי. אחי חצה את הפרי שבידו וריחרח מעט. מיד הוא שמט את הפרי והחזיק את ראשו בין ידיו כדי לייצב אותו. "מה עושים?" שאל. "רוצה שננסה את המים?" שאלתי. ראיתי את הזיק בעינו. גם הוא מפחד מהים. "לא ניכנס רחוק. רק עד לברך" הבטחתי. "אני לא יודע... אני לא רוה לקחת את הסיכון. ואם יש שם תנינים? או פיראנות? או כרישים או...-" "אתה דואג יותר מידיי" קטעתי אותו. נאבקתי שקולי יישאר רגוע. פחדתי פחד מוות מהמים, אבל אני לא מוכנה לקחת את הסיכון שהם מתוקים ולא ניסינו אותם. "אבל המלח מלוח. אין סיכוי שהמים מתוקים." קבע אחי. הוא באמת פחד. "כרצונך." אמרתי. "נמשיך ללכת על החוף או ננסה לטפס על ההר? הוא גבוה מספיק כדי שיהיה עליו שלג. שלג הוא מתוק" אמרתי. שתיקה. "טוב. בואי ננסה." אמר אחי, והמשכנו ללכת לכיוון ההר. הצמרות האדירות הסתירו כמעט לגמרי את השמיים, אבל אור הירח המועט שחדר בין העלים אפשר לנו לראות איפה אנחנו דורכים, בנוסף למיומנות ראיית הלילה שלנו. שעה עברה, ועמדנו לרגלי ההר. "הגענו" אמר אחי. "הגענו." אישרתי.
