מילכה אחותי (מילי כפי שכולם מכנים אותה ושינתה רישמית לאחרונה במשרד הפנים) ניצלה בנס בפיגוע ברח´ הנביאים. להזכירכם מחבל מתאבד זוהה ע"י חיילי מג"ב ותוך כדי מנוסה פוצץ עצמו יחד עם חייל שנפגע אנושות וברך נס ניצל. הדבר אירע מול עיניה של אחותי.
כעבור זמן מה האוטובוס שמדי יום היתה לוקחת ובאותו יום אחרה, נפגע בגבעה הצרפתית ע"י מחבל שהחל לירות לכל עבר. ולסיום (אני מקווה) במדרחוב בירושלים, מוצ"ש, הפיגוע המשולש... אחותי הגיעה בדיוק מקרן הרחוב מיד לאחר הפיצוץ הראשון, היא הרגישה את ההדף בלבד והחלה בורחת לכיוון כיכר ציון בהקיפה את הבניין מסביב. ואז היה הפיצוץ השני. היא המשיכה במנוסתה לכיוון רח´ יפו ואז התפוצצה מכונית התופת. אחותי הגיעה לביתי בהיסטריה ובהלם מוחלט, שכן אני גר כחמש דקות משם. אני ניצלתי בשניות מהפיגוע במחנה יהודה ומהפיגוע השני ליד מסעדת סברו בירושלים. בלילות שלאחרי הארועים הללו לא הצלחתי להירדם וכל מה שעבר לי בראש היתה זעקה אילמת ולילה אחד קמתי וכתבתי:

אבינו שבשמיים, למה?
למה? זוהי השאלה שחוזרת ללא הפסק במוחי.
למה? אם אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו, למה כל הכאב הזה?
מדוע כל התלאות? היש סיבה?

דיברת אל אבותינו פנים מול פנים, היום אתה שותק.
אבל זכותי לדבר, לזעוק ולשאול: למה?
מדוע לקחת את תהילה אחותי?

למה אחותי מילכה שנותרה צריכה להיות עדה לזוועות הפיגוע ברחוב הנביאים,
ולזוועות הפיגועים ברחוב בן יהודה ירושלים?
מה אתה מנסה לומר?

ואולי... לא נותר לך מה לומר?

כאלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור...
אולי ריבון העולמים יועיל בטובו לרדת לרגע קט בעיניך לארצנו הזועקת?
אולי כבודו מלא עולם יביט דרך עינינו ולו לשניה אחת,
דרך עיני הפצועים, פיזית ונפשית,
הסובלים כל רגע כנצח?

דרך הנביאים אמרת שאתה: ארך אפיים ורב חסד, מה דעתך על שלנו?
בארך אפיים שרדנו שלושה גלויות שנמשכו שעות,
ימים, חודשים, שנים, דורות, יובלות במושגי הזמן שלנו!
נצח של זמן חיינו על אדמות זרים,
מפורדים ומפוזרים בין עמים אשר לא נבין לשונם.
שם גורשנו, נרדפנו, נהרגנו, נהרגים בפוגרומים, שואה.
דיינו! זה הספיק! היינו זמן רב בעלי ארך אפיים.

מתוך ייאוש כמעט הלכנו לאוגנדה אבל חזרנו לארצנו - ארץ ישראל.
סמכנו על ההבטחות, סוף המסעות,
חזרנו לארץ המובטחת.

במקום ארץ זבת חלב ודבש מצאנו ארץ הרס, חורבן, מבודדת, מלאה ביצות ומחלות.
על מנת להגשים את ההבטחה, שינסנו מותניים
וככתוב בזיעת אפיך תאכל לחם,
הפרחנו שממה ומדבר הפך לחממות פרחים
והשמות ישראל, יפו, כרמל נמצאים על רוב שווקי העולם.
בנינו כוורות, גידלנו את מיטב פרות העולם לתוצרת חלב.
גדולי תורה וגדולי עבודה יצאו מארצנו
ושלא ישמע שחצני אבל גם מיטב ההמצאות הטכנולוגיות בעולם
יצאו מזיעת הנוירונים במוחנו.

מה עוד הנך מצפה ? זו לא השתדלות?
שמך ידוע בכל העמים, על שטרות, שגור בפי כולם.
אבינו שבשמיים, אנו משתדלים להיות ראויים,
אולי הגיע הזמן שתראה לעולם שהנך ראוי להיות גם אבינו שבארץ?

ראוי, מזווית עיני הארצית והמוגבלת, אתה ממש לא משתדל.
"ממך מצפים ליותר" כמו שהמורים היו אומרים לי, כך אני אומר לך היום:
ממך, ריבונו של עולם, מצפים ליותר.

אמרת שאינך זקוק לקורבנות,
מדוע דם ילדיך נשפכים כמים ברחובות ירושלים, תל אביב, חיפה, עפולה, חדרה וכו...
ובכל צדי הדרכים?
ומה עם ילדיך בכל העולם שמתים במלחמות, רעב, מחלות?

כיצד הנך שומר דלתות ישראל
כאשר דרך אותה דלת נכנסים מחבלים שהורגים בנו באוטובוסים, דיסקוטקים, מסעדות?
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל,
כאן צריך להגיד אמן,
אבל אני זועק איפה השלום הזה שאנו מתפללים וכמהים אליו מזה זמן כה רב?

"יתגדל ויתקדש שמיה רבה"
עד מתי נגדל ונקדש שמך רק מול קברים טריים של ילדינו,
אחינו שלא הספיקו לחיות?

כיצד אפשר לומר "אדוני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"
כאשר פי נפתח בבכי תמרורים,
והתהילה היחידה שיוצאת מפי היא תהילה אחותי?
אייה תהילתך?
למה?

חנוכה מתקרב, חג האורים, נדליק נרות ונברך
"שעשית נסים לאבותינו בימים ההם, בזמן הזה"
אני, העני ממעש, דורש ממש היום, כאן ועכשיו, עשה נסים גלויים בזמן הזה!

משה כבר אמר לך: למה יחרה אפך בעמך..
.למה יאמרו מצריים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים לכלותם מעל פני האדמה.
אז אני שואל, מתחנן וזועק למה?

למה יאמרו הגויים ברעה הוציאם מהגלות
להרוג אותם ולכלותם מעל פני האדמה בארצם המובטחת?

עד מתי רשעים יעלוזו, על הגגות,
ברחובות למשמע צעקות הפצועים וזעקות השבר של המשפחות השכולות?

ואולי ריבונו של עולם,
הגיע הזמן לזמן אותך לדין על אי מניעת פשע וגרימת מוות ברשלנות?

ברית כרתת עם אבותינו
"וארבה את זרעכם כחול אשר על שפת הים וככוכבים אין ספור"
בינתיים, החול הוא קברינו,
ויקירנו נמצאים אי שם מעבר לכוכבים,
לא לפרשנות הזאת קיווינו.

"אתה הראת לדעת כי אדוני הוא האלוהים אין עוד מלבדו.
יהי אדוני אלוהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו
אל יעזבנו ואל יטשינו.
הושיעה את עמך!"

ראה איזה שם אני נושא: אוריאל מעוז.
האור שלך בשמי ועוזך בשם משפחתי
כיצד ניתן לשאת שם כזה כאשר לא רואים
לא את אורך ולא את עוזך?


כאשר כתבתי זאת, במוחי היה רק דבר אחד: זעקה.
זעקה אילמת, זעקה כואבת.

הרגשתי צורך לפרוק את הזעקה הזו בכתב מופנה לבורא העולם
ולא חשבתי לרגע שזה יעורר כל כך הרבה מנציגיו עלי אדמות.

אוריאל מעוז הנכבד
אילו הייתי המוציא והמביא של אבינו שבשמיים הייתי מתרגש מאוד מן ההזמנה לדין שאתה מזמן לו.
ככה או ככה, אפשר למות רק מלקרוא את זה. אבל אתה יודע, בחיים יש פרוצדורה.
קודם כל, אתה לא מהבראנז´ה שלו:
אתה לא חסיד מאמין, נראה שאתה לא מקיים תרי"ג מצוות,
וכמו שמקובל, תמיד כל מי שלא בעסק,
דווקא הוא בא אליו בטענות הכי גדולות, כאילו שהוא חייב למישהו משהו.
אם היית חבר במועדון, היית מבין אותו מצויין:
" היילודים למות, והמתים לחיות, והחיים לידון: לידע ולהודיע להיוודע שהוא היוצר, והוא הבורא, והוא המבין, והוא הדיין, והוא עד, והוא בעל דין, והוא עתיד לדון; שאין לפניו לא עוולה, ולא שכחה, ולא משוא פנים, ולא מקח שוחד- שהכול שלו. ודע, שהכול בא לחשבון. ואל יבטיחך יצרך, שבשאול בית מנוס- שעל כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
(מסכת אבות פרק ד´, בעיניין רבי אליעזר)
לכן, עם כל הכאב והצער, כל כמה שלא היינו רוצים להגיע לזה, אני מפנה אותך לבית הדין בהאג, או בבלגיה או בהולנד או בכל מקום זר אחר. שם תצטרך להתמודד עם עוד כמה עובדות שלא עובדות לטובתנו.
משתתף איתך בצער האמיתי על האובדן. כל השאר זה כסף קטן.
ככה גם מה שאני אומר כאן:

לעיניין התרי"ג: לא בא אלא כמליצה להדגיש שאינך כה חרד ומקפיד כמוכרים לנו, החרדים. המאמינים באמונה שלמה, עפ"י דרכם ומוראם . בעיקר הכוונה שאנשים מנכסים להם את האלוהים איך שמתחשק להם. כשמתאים להם, הם לא מקיימים מצוות, ואומרים, אנחנו כבר נסתדר. כשכואב להם, הם מנדנדים לאלוהים עם קלוצ´קשעאס שכל שמש , אפילו כל רבנית היתה יודעת לסנן ולא להביא לדיון
אצל הרב. כל חבר בכל ארגון יודע שיש כללים וחוקים ומטלות שאותם חייבים לקיים ולמלא. לא קיימת את הפרוצדורה - הלך עליך.
כל אחד יודע שטריק ראשון בתלונה מוצלחת זה טראפיק נכון לתלונה. אף אחד לא יכול לבוא לשער ארגון אמהות עובדות ולהתלונן שמה על ליקוי הנדסי שמצא בתחנת רכבת. מי שלא מקבל על עצמו את הכללים של הסוכנים של אלוהים, שלא יבלבל לו את המוח. אלוהים לא אבא של כל אחד, ולא כל אחד שיש לו תלונה לאבא יבוא לאלוהים. וגם תלונה לאבא ביולוגי טובה כשהבן באמת בן שהוא בן בסדר עם האבא ולא בן סורר לא יוצלח יתלונן אצל אבא שלו שהוא לא רוצה לתת לו את הב.מ.וו שלו להשוויץ איתה מול הפיצוציה של השכן שלו עם האאודי. מספיק שאבא שלו עושה את זה.

תהייה בסדר, יהיו איתך בסדר.ויש דברים לא טובים שרק בעלי אמונה חזקה מאוד בהבלים הללו של הסוכנים הממולחים הללו , יכולים להצדיק בניסים ונפלאות ולחיות איתם בשלום.
פלוני


עומד נפעם מול כוחות הנפש האדירים שיש לו. כאח שכול, כאזרח הארץ, ארץ-אוכלת-יושביה, להישאר אדם מאמין בריבונו של עולם ולפנות אליו בתפילה.
שבת שלום.
אלמוני


משפחת השכול מכה בכל.
יש שאומרים ברוך דיין אמת.
יש השואלים, ברוך דיין אמת?
מהיכן תעצומות הנפש להמשיך ולהאמין בבורא עולם
עם כל ה"טענות" שהעלית כלפיו?
זעקתך נגעה לליבי, אך קשה לי להבין
את העוז והכח
שיש לך להמשיך
ולהאמין בו, בדורש כ"כ הרבה קורבנות תמימים וזכים.
לפני כ20 שנה חלתה אחות של חבר טוב בסרטן ונפטרה בהיותה בת 19. בהספד אמר/קבע הרב הסופד: את שליחת הציבור לפני כסא הכבוד ללמד זכות עלינו.
האומנם לא מספיק שליחים כבר שלחנו?
פלוני


דבריו של אוריאל נאמרים מעומק הלב ומראים על רצון להתחבר למקור שממנו נובע הידע. הרצון שלנו הוא לגלות את התכלית בעולמינו אך כמאמרי החסידות אנו מבינים ששיא הידיעה היא ההבנה שלא נוכל להגיע לידיעה . לכן כנראה שהתכלית היא הדרך שהיא חלק מהפיתרון הגברת המודעות הגברת ההתבוננות פנימה אל האלוקי הפנימי שיש בכל אחד מאיתנו והתקוה שכל המצב הכיאוטי הזה יחלוף כהרף עין ונייחל שהזעקה העצומה שנשמעת ממך תפתח שערי שמיים ותהיה זאת עת רצון דוקא מהעם שמרגיש שאין היום הנהגה שתושיע וכל אחד ירגיש שהעולם כולו מונח על כתיפיו ותפילתו ובקשותיו הם הם שיעבירו את עמינו אל השלווה ואל הנחלה.
אלמוני

מתוך דברים של הרב עמיטל שאני מתחברת אליהם:
" לצד הנסיונות שהזכרנו, ונסיונות אחרים, להתמודדות עם שאלת הפשר התאולוגי של השואה ועם שאלת הצדקת האל בכלל, מצויה עמידת האלם לנוכח מה שלא ניתן להתקרב אליו. זו התנסחה בביטוי שאין לאחריו עוד שתיקה: "וידום אהרון" (ויקרא,י´,ג). לא "אלם" נטול מילים, לא "שתיקה" שלאחר המילים, אלא "וידום", פועל ללא פעולה, ולאחריו דממה. השלמה עם כך ש"להבין אחרי כל אלה את ההשגחה העליונה לא ניתן...לא נותר לך אלא להשלים עם הבלתי מובן, עם הבלתי נגלה"

כאשר נהרג לפני שנתיים בתאונה בדרכו למילואים הרב שי אהרון צוף ז"ל ששימש באותה העת רב שכבה של בתי התאספנו בערב בבכי באולם בית הספר.
רב האולפנית הרב שי פירון אמר אז לבנות את "וידום אהרון" ה"וידום" שלנו היה מלא זעקה לא יכולנו למנוע עצמנו מלזעוק ואז ידעתי לא לראשונה אלא כאישור מתמשך לפעמים הכל כך רבות שראיתי את השכול "שלהבין אחרי כל אלה את ההשגחה העליונה לא ניתן .. לא נותר לי אלא להשלים עם הבלתי מובן , עם הבלתי נגלה"

את הזעקה של אוריאל ושלנו איתו אני מעדיפה לראות כפורקן גדול של הכאב והיאוש.
אבל לא יותר מזה.
הפתרון הוא בכל אחד מאיתנו. בעבודה שלנו עם עצמנו ועם הקרובים לנו כל יום ושעה שעה.
והכי חשוב שלא נהיה לבד במקום הזה.
ולכן אנחנו מחבקים את אוריאל ומקווים לנחמה.
פלונית

להודעתה עניתי:

ראשית תודה על החיבוק ואני כולי תקווה שהנחמה אכן תגיע במהרה לעם ולעולם כולו.
רציתי לתקן אותך במשהו קטן.
כתבת שאת רואה את מה שכתבתי כפורקן של כאב ויאוש. ובכן:
כאב כן, יאוש לא.

חכם אחד זקן אמר פעם: כאב זה חוויה, סבל זה השיפוט שלנו על אותה חוויה. וההוכחה: כאב שרופא שיניים או מנתח עושה בנו אנו מקבלים בהבנה רבה יותר מכאב אחר וזאת רק בגלל שאנו שופטים זאת כטובה עלינו.

אכן אני כואב. כואב על ה604 הרוגים מאז ראשית האינתיפאדה הנוכחית, בינהם אחותי תהילה ז"ל. כואב על 4816 הפצועים ובני משפחותיהם ומעגל חבריהם. אני כואב על כל הרוג והרוג בתאונות דרכים, אני כואב על כל אישה מוכה למוות בידי בעלה האכזר, אני כואב על כל עוולות העולם ו...זועק. לעיתים בדממה דקה, לעיתים על גבי פורומים, לעיתים במדבר כשאין איש מלבדי, לעיתים בשיחות עם אנשים.

והיאוש?
הרי הוא רחוק ממני כמרחבי רקיע. הרי כבר נאמר במקורותינו: אל תתיאש אפילו חרב עבות מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים.

לילה אחד חלם אדם. הוא חלם שהוא הולך על שפת הים מטייל עם אלוהיו מולו, בשמיים הבזיקו תמונות מתוך חייו. בכל תמונה שהבזיקה בשמיים הוא הבחין בשני זוגות עקבות שהיו בחול. זוג אחד שלו והשני של אלוהיו. כשהבזיקה תמונת חייו האחרונה מולו, הביט האדם לאחור על העקבות בחול, הוא הבחין כי פעמים רבות יש רק זוג אחד של פסיעות לאורך הדרך. הוא גם הבחין כי דווקא בתמונות האומללות והעצובות של חייו נשתנה הדבר.
פנה האדם לאלוהיו ושאל: "אלוהים, אתה אמרת לי שכאשר אחליט ללכת אחריך, תלך איתי כל הדרך. אך הבחנתי כי בתקופות הקשות של חיי יש עקבות של זוג רגליים אחד, אינני מבין מדוע בתקופות הקשות של חיי צעדתי לבדי ואינני מבין מדוע בזמנים שנזקקתי לך ביותר עזבת אותי?
ענה לו אלוהים: "בני, אוהב אני אותך! ולעולם לא אעזבך. באותן תקופות שבהן כה רב היה סבלך, כאשר אתה רואה רק זוג אחד של עקבות, לא היו אלה עקבותיך. היו אלה עקבותיי שלי כשנשאתי אותך על כפי"...

את הסיפור הזה קראתי שוב ושוב במהלך השבעה על אחותי, כאשר שאלתי את עצמי ואת הסביבה היכן אלוהים בזמנים אלו. ואת התשובה מצאתי שוב ושוב באנשים שהיו סביבי. בתקופה הזו באמת ובתמים לא יכולתי לצעוד. לא היו לי את הכוחות הפיזיים והנפשיים. ואולם בכל יום ויום וגם בפורום שאני מנהל פגשתי את אלוהים הנושא אותי על כפיו בכל אדם ואדם שתמך בי. ואז הבנתי סופית מה פירוש המושג "בצלמו כדמותו". הרי אדם לא מסוגל לראות את אלוהים ולחיות, כמו שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי" אולם אלוהים שולח את צלמו כדמותו דווקא ברגעים הקשים במלוא העוצמה. וכך ראיתי כיצד אלוהים נושא אותי על כפיו.

אני כולי תקווה שיום יבוא וכל אדם ואדם יתחבר לאלוהים שבו, שבכולנו ואז תבוא גם הנחמה....

אור וטוב
אוריאל מעוז

ועוד תגובות קיבלתי:


שלום אוריאל,
אוריאל, דבריך מלאים כאב...וקראתי את דבריך, הם מלאים בכאב עמוק, יודעת אני כי כל המילים אשר ינסו בני אנוש לנחמך לא יועילו.
לכן אומר רק דבר אחד:
ראיתי בחיי אסונות רבים, קשים ומזוויעים ממקומות אחרים. ונוכחתי לדעת את בורא עולם בדרך ברורה מאד, ודיי פשוטה. ביודעי, כי כל "אסון" שקורה, עלינו לזכור כי היה יכול להיות אסון יותר גדול. כשאני צופה במתרחש, אני רואה את חוסר ההערכה לקדושת החיים. הרג, חורבן, מוות, וכל הנורא שקורה, ואין אני יכולה שלא לשאול את עצמי. כמה לנו, לעם ישראל, יש ערך לקדושת החיים שאנו לא נזמין עלינו את השואה הזו? היכן נהרגים יותר אנשים? בפיגועים?
או בתאונות דרכים? כאשר אנו כבני אנוש, "כעם הנבחר" לא מייחסים את הנכון לקדושת החיים איך נזמין את קדושת החיים אלינו? את אלוקים ארך אפיים ורב חסד, אלוקים, מה עשינו שזה מגיע לנו? אלא יש לשאול אחרת. מה לא עשינו שזה לא יגיע לנו?
ותשובתי היחידה שעולה לה כאן.
לא הערכנו נכונה את קדושת החיים. אנחנו לא חיים. אנחנו הורגים את אחינו ואחיותינו בדרכים אחרות. וראה שעם ישראל ערבים זה בזה, וערבים זה לזה. וכי מחשבה תצא גורלה נחשוב רעה, תבוא רעה. ואין עם ישראל ייגאל אלא אם יגאל את עצמו מרוע על ידי אהבה ואור. ואין לבוא בטענות, כי הטענות היחידות שיכולות להיות לנו הן על עצמנו. אם נבחן את האני הפנימי שלנו בכנות גמורה נגלה כמה רעים אנחנו וכמה נזמין הרעה עלינו אם לא נשנה זאת.
אני מתארת לי כי דבריי יהיו קשים לך אני מתנצלת מראש אך לא יכולתי שלא להגיב לדברים שלך. אני עוקבת מדי פעם אחר הנכתב בפורום ובעיקר אחרי דבריך שלך ואני יודעת שאם...
במקום נטען בפני בורא עולם למה?
נודה על שיש לנו בשפע אם רק נביט וניגע בפני היקום הנפלא הזה ייראו מחייכים לכולם.
בברכת אהבה ואור
פלונית

פלונית היקרה
אכן דברי נכתבו מתוך כאב עמוק וזעקתי האילמת זועקת מתוך כל נוירון אפשרי הפעיל במוחי.
ואולם הרהורים רבים עלו מתוך הודעתך ואשתף אותך בהם.
כל אסון שקורה יכול היה להיות גרוע יותר, כתבת. אכן נכון, אימי והמסטר לרייקי שלי עמדו להיכנס למסעדה להגיד שלום לתהילה אולם מפאת העומס הרב במסעדה הם לא נכנסו וכעבור שתי דקות וחמש שניות (מדוד) ארע הפיצוץ. גם אחותי השניה מילי עבדה במסעדת סברו אולם באותו יום היא נסעה לבקר את אחינו בגוש קטיף, תהילה לא מצאה מחליף לכן נשארה לעבוד. אולם לחיות על בסיס "אם" אינו נכון ואינו אמיתי. "אם" אחותי לא היתה צריכה לצאת לעבוד בגיל 16 על מנת לפרנס את עצמה... "אם" היה לנו יותר כסף... "אם"..."אם" ו"אם". אין אם! אם לא קיים. יש עובדה אחת ויחידה - המציאות! והמציאות היא שאחותי תהילה איננה עוד. אחותי תהילה נהרגה בפיגוע ההוא!
לחיות ב"אם" גרוע יותר מנחמה - זוהי נחמת שוטים בדיוק כמו צרת רבים....
היכן נהרגים יותר אנשים בפיגועים או בתאונות דרכים? שאלת. איזו מין שאלה זו? היכן נהרגים יותר במחלות האידס או באפגניסטן? מהם שישה מיליון יהודים שנהרגו בשואה לעומת עשרים ושתיים מיליון שנהרגו במלחמת העולם השניה? הבה נגמד כל דבר ונעשה אותו קטן קטן עד שיעלם באפלת האסונות הגדולים....
סטיסטית נהרגים בתאונות יותר מפגועים אולם אם אדם ינהג לפי חוקי התנועה, יביט ימין ושמאל גם בעת מעבר חציה בירוק, סיכויו להיהרג בתאונה קטנים בהרבה. רוב התאונות נגרמות בגלל קלות ראש ולא מאכילת פיצה או בילוי בדיסקוטק או נסיעה באוטובוס....
"כשם שמברכים על הטובה כך מברכים על הרעה" ולכן באסונות ובעת פטירת מישהו אומרים את ברכת "ברוך דיין האמת". וכך עשיתי, אחותי תהילה נהרגה - ברוך דיין האמת. אינני מבין למה, אך ברוך דיין האמת. וכשם שעמדנו במעמד הר סיני ואמרנו: נעשה ונשמע, כך היום אני מקיים: נעשה - ברוך דיין האמת, נשמע - ריבונו של עולם, למה? בא נשמע! לא מגיע לנו? ועל כך היתה פנייתי אליו!
ועוד כתבת "ואין עם ישראל ייגאל אלא אם יגאל את עצמו" זוהי כפירה בעיקר, כי כבר ראינו בכתובים מה קורה ב"כוחי ועוצם ידי" והחושב שהכל בזכות עצמו. כל עיקר היהדות מושתת על "השתדלות" ו"אם תפתח כחודו של מחט אפתח לפניך עולם ומלואו". ומי קבע שאין לבוא בטענות? אברהם אבינו לא התווכח עם בורא העולם על הרס סדום? וכי יעקב אבינו לא הציב תנאים לפני בורא העולם בבורחו מעשיו אחיו חרנה? וכי משה לא התווכח עם ריבונו של עולם שרצה להשמיד את עם ישראל במידבר ועוד "איים" עליו "אם כך תעשה מחני נא מספרך אשר כתבת"? ודניאל לא שאל את בורא העולם איה גבורתך?
שורה תחתונה, מותר ואף אפשר לשאול את בורא העולם שאלות קשות! מותר לפנות אליו בדרישות וזהו עיקר התפילות ויפה שעה אחת קודם. כי אולי מתוך זעקת הלב האמיתית והפנימית של כל אחד ואחד מאיתנו תבוא גאולה לעולם.
אור וטוב אוריאל מעוז


אוריאל היקר

ואיך תבקש להביא את בורא עולם לדין על הריגה ברשלנות??? אחי היקר, משפט קשה עושה אתה לנשמתך שלך, ושל אחרים גם. לא ביקשתיך לחיות ב"אם". גם לעולם לא אבקשך. "אם היא לא היתה צריכה לפרנס את עצמה מגיל 16" "אם היה לכם מספיק כסף" כל ה"אמים" האלה יכולים לעמוד במבחן המציאות כל אדם לעצמו הוא בלבד. ברדת נשמת האדם לתוך גופו הפיסי המוגדר כאן על פני כדור הארץ, יורדת הנשמה עם תכנית כתובה מראש, על ידה, על פי בחירתה, ושיעורים רבים לה לעבור במשך חייה שניתנו לה. יש ששיעוריהם נוגעים בכסף, יש בטרור, יש במחלות קשות, יש בטרגדיות אחרות, ויש בשפע רב. וכל נשמה ונשמה, עתידה היא, אם השכילה בזמנה כאן לעבור את השיעורים הללו וללכת חזרה לעולמה. וכל נשמה, תלך היא על פי בחירתה שלה. והרי ממש לא חשוב כמה נשאל מה היה קורה "אם"? והרי ממש לא חשוב כמה נשאל למה?

"אם יש לך למה, למענו תחיה, כי רק כך תוכל להתמודד עם כל איך". אילו היית יודע כמה למה שאלתי בחיי... כמה "אם" היה לי. אילו נשארתי חיה בהם עד יומי זה, בעצב רב הייתי נפרדת מהעולם הזה.
כי אין טעם בחיים אם לא חיים אותם. ראה אחי היקר בני אנוש שהופכים לקורבנות כאלה או אחרים, סבלם קשה מנשוא לכל המביט מהצד. ילדות שנאנסות בגיל צעיר, ילדות שלעולם לא יהיו ילדות, ילדות שנאלצו להיות נשים בעל כורחן, ילדים שנאלמו דום למשך חייהם בשל אלימות קשה.
על זה כתבתי את שכתבתי אח יקר, אדם שהלך לעולמו, הלך הוא, ולא משנה הדרך בה הלך, אם בפיגוע טרור, או תאונת דרכים, או סתם החלקה על קליפת בננה, הכאב הרי היה אותו כאב.
כי היא עדיין תהייה תהילה מעוז יהי זכרה ברוך אחותך היקרה שאיננה אתך עוד.
"וטוב יום המוות מיום היוולדו" ואילו יהודי היה מפגע בה? ואילו יהודי היה מבצע את הטרור הקיים? האם השאלות היו אותן שאלות? האם הלמה היה אותו למה? האם גם אז היית מבקש את בורא עולם לבוא לדין על הריגה ברשלנות? מדוע על התעללות בילדים לא? מדוע על מקרי אונס שמתקיימים כל יום לא? מדוע על משה שרצח את חנה לא?
כל השאלות האלה נשאלות מתוך ייאוש של הרגשת השנאה כלפינו בכל מקום בעולם.
ועל זה כתבתי את שכתבתי.
ואסונות אחי היקר ימשיכו להתקיים כי אנחנו ערבים זה לזה וערבים זה בזה.
אחי היקר
יודעת אני עומקו של כאב. חוויתי את הכאב מכל כיוון אפשרי. ואני רוצה לספר לך, (ולא נחמת שוטים היא זו-אלא מציאות חיים שלמים) רק כשהבנתי את שיעור החיים הזה, לחיות למען הלמה, כדי להתמודד עם כל איך, נעלם הכאב מחיי. את הלמה היחיד שיש לשאול הוא את עצמנו. כי רק לנו יש את התשובות. והרי בחרנו אנחנו, ומי ידע את הנכון לבחירתנו שלנו?
אני בהחלט מבינה את כאב ההיעלמות של נשמה יקרה שהיתה ואיננה עוד. אני יודעת עד כמה יכול להיות הכאב עמוק. אני יודעת שזעקות חיים שלמים עוד יעלו ורק רציתי לתת לך עוד כיוון למחשבה, כשדיברתי על הערכת קדושת החיים, לזה בדיוק התכוונתי. והרי, יצר האדם רע מנעוריו אח יקר. ברגע שנעלים את הרוע מעצמנו, ייעלם הרוע מסביבנו. ברגע שנעריך את קדושת החיים
לא תהייה למוות ממשלה. ואין האדם אלא יציר כפיו של עצם בחירתו ועצם הוויתו כאן. ולעולם לא נדע מדוע בחר להיעלם מאיתנו בדרך זו או אחרת. החובה האנושית שלנו היא להתעמק כל אחד בעצמו, ולהבין את בחירתו שלו, וללמוד את השיעורים שלו. ולא להתעמק בלנסות להבין שיעורים של נשמות אחרות.
אלוקים, כן.
הוא ארך אפיים ורב חסד. הוא רחום וחנון. ראה אנשים החוטאים בחייהם חיים שלמים ועדיין מקבלים עוד צ´אנס. הם מקבלים סטירה, ועוד אחת, ועוד שמונה, לבסוף, כשאין ברירה, הוא לוקח את הקרדיט שנתן. שאין אנו נביאו לדין משמעת אלא את עצמנו בלבד כי יצר האדם רע מנעוריו ולעולם אינך יכול לדעת, כמה רוע שכן באותה נשמה יקרה שנעלמה.
אני משתתפת בצערך, מאז שהקמת את האתר לזכרה של תהילה מעוז ז"ל אפילו הדלקתי שם נר לזכרה. הכאב לא ייעלם ואין נחמה יש אמת אחת והיא ובחרת בחיים. והכוונה לחיים של ממש.

מחבקת באהבה

פלונית היקרה

בעמדנו בהר סיני אמרנו "נעשה ונשמע" ולכן חשוב ה"נשמע" ועל כן שואל אני למה?
זכותי לשאול את כל השאלות הקשות ביותר בפני בורא העולם כי רק לו התשובה. וכן חשוב ה"למה" כי סופה של שאלה לקבל תשובה שנאמר (שמות פרק ב´ פסוקים כג´ - כד´) ויהי....ויזעקו ותעל שוועתם אל האלו-הים. וישמע אלו-הים את...
אני חי, וכל עוד נשמה באפי אשאל למה ואזעק את זעקת האדם, עד תעלה שוועתי אליו וישמע...
אולי ביום שבני האנוש יפסיקו להאשים רק את עצמם ויפסיקו לחיות בהרגשה שתמיד היו קורבנות, תמיד היה צער וצריך "להתגבר" ולהמשיך ויחליטו להרים זעקתם לבורא עולם, אולי אז, תבוא הישועה והתשובות.


ואילו יהודי היה פוגע בתהילה? ואילו יהודי היה מבצע את הטרור? האם השאלות היו אותן שאלות? האם הלמה היה אותו למה? התשובה לשאלותיך הם כן! השאלות היו אותן שאלות! דרישתי לתשובות היו אותן דרישות!
מדוע על התעללות, אונס, רצח לא? מי אמר? אני אומר כן! הגיע הזמן שכל בר אנוש ידרוש את האלו-הים ויבקש, יזעק, יצעק, ילחש, ידרוש, יתפלל, יתחנן, יבכה, עד שתעלה זעקתנו, וישמע...

"וטוב המוות מיום היוולדו"? אני לא חושב, קדושת החיים מעל הכל. אני אוהב את החיים, נהנה מהם, וברוך השם אני מאושר בחיי למרות הכאב ולמרות השאלות. ואם לרגע הייתי חושב ש"טוב המוות מיום היוולדו" מזמן הייתי עושה משהו בנדון, אך לא! התחתנתי עם אישה נפלאה, עברתי דירה, אני גם מבלה, ואני חי וטוב לי עם חיי ועם כל הצער והכאב אני לא מחליף את חיי עם אף אחד.

ועוד דבר מה, להרהור... כתבת "הלמה היחיד שיש לשאול הוא את עצמנו...ואין האדם אלא יציר כפיו של עצם בחירתו" ושוב לדעתי זוהי כפירה באל וניסיון לחשוב כי "כוחי ועוצם ידי" וזו דעה מוטעת. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת - מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך - למקום עפר, רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. אומנם יש לנו שיעורים, יעוד, תפקיד אך בורא העולם נתן לנו אותם ולא אנחנו, זכותנו וחובתנו לבקש הנחיות מהשולח - זוהי מהות התפילה. וכל מה שכתבתי היתה תפילה במילים שלי ולא ציטוט מהכתובים. את כל מה שכתבתי כתבו לפני בשפה שונה ובמילים אחרות "אין חדש תחת השמש"

אור וטוב
אוריאל מעוז


אוריאל היקר.
כפי שכתבתי בתחילה, לא להקשות עליך היתה כוונתי, ולא להכאיב יותר. וכפי שציינתי, אני עוקבת אחר כתביך, טרם ראיתי זעקת כאב כמו זו על אסונות אחרים. ואסונות רבים קורים פה, מתחת לאפינו, ובעולם כולו, לאחינו ואחיותינו בשדות זרים. לצערי, דבריי לא היו בהירים לך, לכן נשארת באותו מקום. ואולי, לא השכלתי אני לנסח הדברים בשפתך שלך. תפילה אינה טענה!!!
תפילה אינה הוכחה!!! תפילה אינה יכולה לכלול בתוכה להביא את בורא עולם יתברך שמו לדין על הריגה ברשלנות!!! תפילה היא הודיה. על מה שיש, ועל מה שהוא עוד ייתן אם מגיע. תפילה היא בקשה, תחינה רחמים. אכן, כל אדם, כפי שבחר את חייו על פני האדמה, בחר גם את שפתו שלו. ולא את כולם יבין ולא את כולם יפגוש. ולא מכולם יקבל ולא לכולם ייתן וגם זו בחירה כתובה מראש.
אושר?בית? אישה? בילויים? אוטו? האם בזה נמדד אושר לעומת מלותיך המונצחות כאן?
אם כן, אח יקר...אושרך הוא זה, ואני מאחלת לך כי לא תאבדו לרגע. אין קשר אח יקר בין אחריות למה שקורה, לבין כוחי ועוצם ידי. גם אין קשר בין כוחי ועוצם ידי לבין הרגשת אשמה למה שקורה. ראה בלבול מה בדבריך הכואבים שמא כאב רב זה, לוקח מעט מן הריכוז....
נכון להיום, לא נדון יותר בנושא זה, מאחר ואיננו מבינים אותה שפה. ואני יודעת אחי היקר,
כי הרי נפגשנו כאן, ויש סיבה. ויבוא היום, ונלמד האחד את שפתו של השני, ודברים יתבהרו.
אולי הקדמתי מעט את המאוחר, או איחרתי את המקדים, ואולי... יבוא היום ושנינו נבין...
"מי שחושב שכל הפירות מבשילות בעת ובעונה אחת עם תות השדה, אינו יודע כלום על אודות הענבים" חכמת אלוהה שבעים שפות. והרי אם אנחנו עוד כאן, עוד יכולים ללמוד.
מחבקת באהבה

בהודעתה זו סגרה היא את הדו שיח...
חבל יכולתי להביא הרבה דוגמאות של תפילות אינן רק הודיה
אלא גם בקשות ומהן בהחלט טענות, הוכחות...

ואולי צודקת היא?
ואולי אני אכן סתם מבולבל ולא מבין את שפתה...
אני בהחלט לא יודע כלום אודות ענבים, חוץ מהידיעה שהם טעימים...
(גם תות שדה - בעיקר עם קצפת(

אך היו גם תגובות אחרות:

המשך יבוא....