ארגון נפגעי הטרור הכין כתב תביעה נגד הרשות הפלסטינית ויאסר ערפאת. מתברר כי בבלגיה ישנו חוק המסמיך את מערכת המשפט הבלגית להעמיד לדין על פשעי מלחמה כל אדם בעולם, בפניו ושלא בפניו, על מעשים שעשה או שלא עשה, בין אם יש להם ובין אם אין להם קשר כלשהו לבלגיה. הארגון החליט לנסות את מזלנו שם בארץ הנכר. וכך לאחר לבטים רבים החלטתי להצטרף לנסיעה. לקחתי תמונה גדולה של אחותי וכתבתי מעל "אני מאשים" את ערפאת ומתחת שהצדק יעשה. כתבתי זאת בצרפתית על מנת שהבלגים יבינו.
והפורום שהיה עמי ברגעיי הקשים שיתפתי כמובן:

3 חודשים ו-7 ימים ו-22 שעות

עברו מאז נרצחה אחותי בפיגוע הנורא במסעדת סבארו בירושלים.
הפצע כואב.
כל יום אני עובר באוטובוס בדרכי לבסיס ליד המסעדה וכך כשאני חוזר.
מבטי מחפש לשווא את אחותי והיא איננה.
בליבי היא נמצאת, אך לא בעולמנו.
ביום חמישי הקרוב ז´ כסלו התשס"ב (22/11/2001)
נוסע אני לבריסל אשר בבלגיה לצורך הגשת תביעה
נגד הרשות הפלסטינית ויאסר עראפת העומד בראשה.

על היותו הריבון בשטח שממנו יצא מוחמד עז-אדין אל מצרי
המחבל שהתפוצץ במסעדת סבארו.

על כך שהרשות הפלסטינית לא עשתה את המוטל עליה
כישות ריבונית למנוע את הפיגוע הנורא
ואף עודדה במישרין ובעקיפין פיגועי טרור.

קשה לי.
קשה לי, כי שום הון שבעולם
לא יחזיר את אחותי אל חיק משפחתנו
ושום הון שבעולם לא יוכל לסכור את המכתש העצום
שנפער בחלל עולמנו בכ´ אב התשס"א (9/8/2001).
עולם ומלואו נחרב.

אני נוסע לבריסל ביום הולדתי (תאריך עברי) ה32,
בגמטריה "לב" עם מטרה להתחבר ללב.
ללב השותת דם,
דם של כאב עצום יחד עם תקווה
שבסופו של תהליך האהבה והחמלה תנצח.

חברי, חברי הפורום.
כל כך הרבה אהבה שלחתם לי בימי האבל על אחותי
ועל כך הודתי לכם ומודה אני שוב ושוב.
אשמח אם תשלחו לי רייקי בתקופה זו שבה אהיה בבלגיה הרחוקה.
אינני יודע אם תהיה לי גישה לאינטרנט שם
אך אם יתאפשר לי דבר ראשון אכנס לפורום לדווח.



אני יוצא יחד עם אימא של אחותי
ועם קבוצה של כ30 איש נפגעי טרור ביום חמישי הקרוב 22/11
וחוזר שבוע אחרי בלילה בין ה28/11 ל29/11 .

תודה מראש
אור וטוב
אוריאל מעוז

וכמובן החברים הווירטאלים לא אכזיבו:

אוריאל , ידידי
אשלח לך רייקי (בלי נדר) בכל יום בין השעות 22:00 עד 22:30
שעון ישראל
נסיעה טובה

ידידי הטוב
אהיה עמך ברוח כל זמן שהותך שם
מרגיש וחש את כאבך הגדול מנשוא,
אף על פי שאיני מכירך, יודע את גודל החור שנוצר בך.
אשלח לך במיוחד בכל ערב בשעה עשר שלך שם, המון תמיכה ואהבה.
אשלח לך מנוחה ומרגוע לנפש כואבת.

מס´ שעות לפני הטיסה שלי לבלגיה, הוספתי וכתבתי:

כבר מס´ לילות שאינני ישן טוב, ההתרגשות - אתם יודעים,
מה יהיה שם?
מה עונים לשאלות הכתבים?
והתסריטים רצים בראש שוב ושוב.
ולטוס! דרך ציריך והחלפת מטוס...
עם כל תאונות המטוסים בזמן האחרון והטרור.
חשבתי שנטוס עם אל על, אבל לא.
אישית אני סומך בעניים עצומות על חברת אל על.
כך הם, החרדות והחששות שלי.
אה... ויש גם את הקור של אירופה, מינוס חמש מעלות ביום!
מה לי ולקור הזה?

אתמול ראיינו את אימא של אחותי לערוץ הטלוויזיה הבלגית.
שאלו אותה למה היא עושה את זה?
מה זה יביא לה?
האמת - כלום! זה לא יביא לנו כלום.
זה לא יחזיר את אחותי, זה לא יעמעם את הכאב,
זה לא יסב לנו נחת וכל הכסף שבעולם לא יביא לנו נחמה.
אז למה אנו עושים את זה?

למען כולנו! למען ידע העולם ומנהיגיו,
למי הם לוחצים את היד, מחבקים אותו, מנשקים אותו ונותנים לו כבוד.
ולמען שישמע העולם את קול זעקת הדם השפוך.

אוריאל, מהן הציפיות שלך?
שאלה אותי כתבת קול ישראל בצרפתית.

אין לי!, אין לי ציפיות כלל.
רוב העולם שתק לנוכח השואה, ולנוכח כל מלחמות ישראל והוא ידום גם כעת.
אני הולך ללא ציפיות כי כגודל הציפיות כך גודל האכזבות.

אך את כל הרייקי שאתם תשלחו לי,
אמשיך הלאה והעביר לכל המשפחות השכולות שאיתי
ולמען שלום אמת בעולם כולו.
אור וטוב
אוריאל מעוז

וכך נסעתי, ההתמודדות לא היתה קלה. לחזור על סיפורינו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב... שלום אני אוריאל מעוז אחותי תהילה נהרגה בפיגוע במסעדת סבארו, כמעט בת 19 היתה... ולהראות את תמונתה.... באתי כאן היום על מנת לתבוע צדק מן המערכת המשפט הבלגית... וכו...

לשמוע את סיפורי חברי למשלחת ולהיות בתוך האבל והכאב כל הזמן.
בבית עוד יש את השגרה, העבודה, הבית
ולא בהכרח חושבים על זה כל הזמן.
מבית חברו של שגריר ישראל בבלגיה שאול עמור
שלחתי את ההודעה הזאת:


ד"ש מבלגיה הרחוקה

היום, בשעה 10:30 שעון בריסל הגשנו את התביעה שלנו לבית המשפט הבלגי.
זהו סיום של תחילת מהלך שנועד להביא לדין את יאסר ערפאת
על פשעים נגד האנושות ואחריות ישירה לטרור השורר בארצנו האהובה.

חברה, אני מתגעגע נורא לארץ.
קשה לנו נפשית לחזור על סיפורינו שוב ושוב לקהילה היהודית באנוורפן,
לסניף בני עקיבא המקומי,
לבתי הספר היהודיים,
לעיתונות הכתובה ,
לעיתונות המצולמת הכלל עולמית והארצית.

נמצאים עמי במשלחת:
פרידה סוורי ובנה אלון ששכלה בן, בת וחתן בפיגוע ירי בכביש 443 למודיעין.
אריה שהיה בין התלמידים שנפגעו בפיגוע במעלות בשנות השבעים,
אירנה ששכלה את ביתה היחידה בפיגוע בדולפינריום,
יהודית שחור ששכלה את בנה בפיגוע רצח בואדי קלט,
וישראל שאיבד את אחיו בפיגוע ירי לפני שלוש שנים בעת סיור ביטחוני בישובו.

אני מכאן בבית ישראלים המארחים אותנו שולח לכם המון אור ואהבה,
תודה לכם על הרייקי ששלחתם אנו זקוקים לו מאוד.
אור וטוב
אוריאל מעוז

"טיול שנתי כואב" כך אמרה הכותרת של עיתון "מקור ראשון" שהכתבת שלהם ליוותה את מסענו. הם לא יכלו להמציא שם יותר קולע לעניין.
אכן כואב. והזמן עובר והפיגועים נמשכים ועוד פצועים ועוד משפחות מצטרפות ל"משפחת השכול" ואין מנחם.


מתוך העיתון "מקור ראשון" 30/11/2001

משפטי בריסל

בשבוע שבו דן בית המשפט הבלגי באפשרות להעמיד את שרון לדין, הגישו משפחות נפגעי הטרור תביעה כנגד ערפאת, האחראי לרצח יקיריהן.
סופיה רון התלוותה אל המשפחות שגם ברחובות בריסל נאלצו לשמוע את קריאת "אללה אכבר"

טיול שנתי כואב

מאוחדים בזיכרון הכואב, עומדים בחוצות בריסל נפגעי הטרור שהכירו זה את זה לקראת המסע המשוטף להגשת התביעה נגד ערפאת. אוריאל מעוז נושא את תמונת אחותו תהילה שנרצחה בסבארו ואומר שהמסע הוא שלה, לא שלו, ואירנה רובין הביאה את תמונת בתה סימונה שנרצחה בדולפינריום, כשהיא ניצבת בין פסלי השאווה של פרס וערפאת. בשבוע הבא ימונה השופט - החוקר שיחליט אם לקיים את המשפט.

סופיה רון - בריסל

בקור הקודר של בריסל, בכיכר העיר, לא הרחק מהארמון המלכותי, התאספו על מדרגות האבן המובילות לבית המשפט הבלגי כ-200 איש שנשאו שלטים בצרפתית: "אנחנו מאשימים". יהודי בריסל באו להביע את תמיכתם בנפגעי הטרור הישראלים שהגיעו לבלגיה על מנת להגיש תביעה נגד יאסר ערפאת באשמת רצח עם, רצח אזרחים חפים מפשע וגרימת חבלות גופניות קשות בנסיבות מחמירות.

את התביעה הגישו יו"ר ארגון "עורכי דין ללא גבולות" עו"ד ויליאם גולדנבל, שנחשב לכוכב עולה בקרב עורכי הדין באירופה, עו"ד יעקב רובין שכיהן בתחילת שנות ה-90 כראש לשכת עורכי הדין בארץ, עו"ד יהודית שחור ועורך הדין הבלגי ייווס אושינסקי. רשימת התובעים מקיפה יותר משלושים איש (והיד עדיין נטויה, ניתן להצטרף לתביעה גם אחרי שהוגשה), אך לבריסל יצאו שמונה.היו שם בין השאר אריה בונזה, מדריך טיולים מצפת (כעת כמעט חסר עבודה) שניצל מהטבח במעלות, ישראל ליבמן שאחיו שלמה נרצח ביצהר, חנה ואוריאל מעוז - אמה ואחיה של תהילה מעוז בת ה-19 שנרצחה בפיגוע בסבארו, אירנה רובין, עולה ותירה מליטא ששכלה את ביתה היחידה סימונה בפיגוע בדולפינריום לפני חצי שנה, ופרידה סווירי שבנה, ביתה וחתנה נרצחו בפיגוע ירי בכביש מודיעין באוגוסט השנה, כשחזרו בלילה הביתה, לישוב עופרים. כשהחלו היריות הגנה ביתה של פרידה, שרון, בגופה על שתי בנותיה התינוקות. הגדולה, בת שנה ו-10 חודשים נפצעה אף היא אך נשארה בחיים. את הבנות מגדלת גיסתה של שרון, שגרה אף היא עם משפחתה בעופרים.עו"ד יהודית שחור, שבנה אורי נרצח לפני שש שנים בוואדי קלט, למדה משפטים אחרי שבנה נרצח והיא הרוח החיה של מטה נפגעי הטרור.

לראשונה פגשתי אותה כשהפגינה באחוזת וואי בדרישה לא לוותר על הכללת סעיף בדבר הסגרת רוצחים. רוצחי בנה נתפסו, נידונו במשפט בזק של הרשות הפלסטינית לשבע שנות מאסר על הפרת הסדר הציבורי ויצאו בשיטת הדלת המסתובבת.היתה זו עבורי התנסות לא קלה להימצא שישה ימים בעיצומו של השכול, להיות מיעוט מאושר בקבוצה ששותפות הגורל מאחדת אותה - פקידת בנק בכירה מגוש דן וגננת מירושלים, ילידי ליטא וצפת, פאריס ומרוקו. האובדן והכאב היו נושא של כל שיחה, גם כשדיברו על סידורי הבטחון בבית ספר יהודי בבריסל או על הפקקים שבכבישי בלגיה.


אירנה רובין, אשה צעירה ומטופחת, לבושה על פי צו האופנה. "אני לא רוצה להיראות שבורה ומסכנה. אני רוצה להיראות כאחת מהם, שיבינו שגם להם זה יכול לקרות", הסבירה לי כאשר החלפנו חוויות בטיסה לילית מייגעת. אירנה, פקידה בכירה בבנק הפועלים, הספיקה כבר לבקר באירופה ובאמריקה ואף בספארי בקניה. רק לקראת הנחיתה בציריך המושלגת התבוננה אירנה בחלון ואמרה בקול שקט: כאן, בשוויץ, ביקרתי לפני שנתיים עם הילדה שלי שהיתה אז בחיים. לעולם כבר לא אוכל לטוס איתה לשום מקום. והיא דיברה - על סימונה שטרם מלאו לה 18. על הבגדים שאהבה, על המבחנים שעברה, על זכרונות העבר והתוכניות לעתיד שלא יתגשמו, על הכל.

אזרחים בלגים מצטרפים לתביעה

לתביעת נפגעי הטרור הישראלים הצטרפו בתחילת השבוע שני אזרחים בלגים. הראשון, אוסקר גודליבר, יליד בריסל, נורה בשתי רגליו בראש השנה התשמ"ג בצאתו מבית הכנסת הגדול שבעיר כשמחבל ערבי פתח באש על המתפללים שבחצר בית הכנסת. חודשיים לפני כן התנדב גודליבר עם קבוצה נוספת של יהודי בלגיה וצרפת לסייע לישראל במלחמה שניהלה נגד הטרור האש"פי בדרום לבנון. הוא הוביל תחמושת מישראל לחזית שבלבנון ויצא ללא פגע ואילו כאן, בבריסל, השיגו אותו כדורי המחבל.

העותר השני ביקש להשאר בעילום שם. הוא חושש מנקמתם של מוסלמים שהשתכנו בשנים האחרונות בבלגיה. אחיו של העותר, דיפלומט בלגי, נרצח בפיגוע טרור בחרטום כשהגיע לקבלת פנים בשגרירות האמריקנית. זה קרה ב-1976 ואש"ף נטל אחריות.

עו"ד ויליאם גולדנבל, שדחף את התביעה, מייחס חשיבות רבה להצתרפותם של אזרחים בלגים לתביעה. כפי שהסביר עו"ד יעקב רובין, על אף החוק שהתקבל בבלגיה ב-1993 ואשר מאפשר לאזרח כל מדינה שהיא להגיש תביעה גם בגין פשע שבוצע בארץ אחרת, נוטים בתי המשפט להעניק לחוק פירוש מצומצם ולדחות תביעות שאין להן שום זיקה לבלגיה. כעת מדובר בשינ אזרחים בלגים שנפגעו, אחד מהם בארוע שהתרחש בבריסל, והדבר מגביר את הסיכוי שהתביעה לא תידחה.

בנתיים מחכים לשבוע הבא - אז יתמנה השופט החוקר שיקבל את ההחלטה.

הן בבלגיה והן בארץ הצביעו באופן מיידי על הזיקה שבין הגשת תביעה נגד ערפאת לבין הדיון בהמשך משפטו של שרון בבריסל. ההחלטה בעיניין התביעה נגד שרון היתה אמורה להתקבל ביום רביעי, יום אחרי הגשת תביעתם של נפגעי הטרור, אך השופט החוקר הבלגי הודיע ביום רביעי על דחיית הדיון בחודשיים "מסיבות טכניות".

התובעים לא קיבלו סיוע ישיר מהרשויות הישראליות. היועץ המשפטי לממשלה אפשר להם אומנם לגשת לארכיונים על מנת להשיג הוכחות לזיקתו הישירה של ערפאת למעשי טרור, והשגרירות גילתה מאחורי הקלעים התענינות רבה במהלך. יחד עם זאת, בלשכת ראש הממשלה ובשגרירות כלל לא סבורים שהתביעה נגד ערפאת מסייעת בידיו של ראש הממשלה - כפי שהסביר שגריר ישראל בבריסל - שאול עמור.

עמור ערך למשלחת נפגעי הטרור קבלת פנים בביתו הפרברי המפואר של דניאל שאמר מהקהילה היהודית של בריסל (רעיתו של עמור, סוזן, נסעה לישראל לרגל גיוס בנם לצה"ל). עמור, שהתמנה כשגריר בבלגיה אחרי שנכשל במירוץ לנשיאות, הגיע לבירה אירופאית שקטה ומצא את עצמו פתאום בעין הסערה. בסביבתו של ראש הממשלה, הוא הסביר, חששו פן תתפרש הגשת התביעה נגד ערפאת כמתן לגיטימציה לבית המשפט הבלגי הטוען לסמכות כלל עולמית, כך שהדבר עלול דווקא לפגוע בשרון. הפרלמנט הבלגי, הוסיף, שוקל לבטל את החוק שנתקבל ב-1993, שכן בלגיה עלולה להסתבך עם השלכותיו הבין לאומיות. כך למשל חוששים כאן מהשדולה המוסלמית החזקה שנוצרה בבלגיה תגלגל תביעה נגד ולדימיר פוטין, ראש ממשלת רוסיה, בגין הנעשה בצ´צ´ניה.

מאיר אינדור, יו"ר מטה נפגעי הטרור, יודע היטב שלהגשת התביעה נגד ערפאת יש ערך הסברתי יותר מאשר משפטי. המטרה היתה להפנות את תשומת לבה של דעת הקהל הבלגית לסכנת הטרור הערבי והאסלמי ולגבש את הקהילה היהודית על מנת שתסייע לגייס תמיכה למדינת ישראל.

בלגיה: אנטישמיות ביוזמה ערבית

החוק הבלגי מעניק לעובד זר את הזכות לקבל אזרחות אחרי ששהה במדינה שלוש שנים. את ההזדמנות הזו מנצלים מוסלמים רבים, שמהווים כיום שליש מאוכלוסיית בריסל ומספרם במדינה כולה מגיע ל- 400 אלף. כשהגענו לבריסל בצהרי יום שישי ועברנו במרכז העיר, יצאו מן המסגד המפואר שבכיכר גברים בכאפיות ונשים ברעלות לבנות, ממש כמו במזרח ירושלים. הקהילה היהודית בבלגיה, לעומת זאת, מונה כ- 40 אלף איש, להם יש להוסיף כ- 5000 ישראלים שעובדים חלקם בשליחות חברות היי-טק ישראליות וחלקם כנהוג, ללא רישיון. באנטוורפן נמצאת קהילה יהודית עשירה ומושרשת, דתית וחרדית בחלקה, שרבים מחבריה מתפרנסים מעסקי יהלומים ונדל"ן.

כעת, אומרים היהודים בבלגיה, חוזרות על עצמן ההאשמות של פעם. בהפגנה ליד בית המשפט הבלגי ביום שלישי משך את תשומת ליבי יהודי מבוגר שענד על בגדיו טלאי צהוב. ג´יימס טננבוים, כך הציג את עצמו, נולד בבריסל בסוף מלחמת העולם השניה. סבו וסבתו נספו בשואה, ואת ההורים החביאו בלגים שהצילו אז יהודים רבים. הבלגים אינם אנטישמים מטבעם, הוא אומר, אבל המוסלמים מסיתים אותם ועכשיו מתחילים הדיבורים על היהודים שתפסו עמדות מפתח ומקומות עבודה ולכן הוא עונד טלאי צהוב.

טננבוים חי 25 שנה בארץ וחזר לבריסל. הוא מפגין כאן היום, הוא אומר, גם בשם קרובת משפחתו מיכל דנין בת 24 שנפצעה קשה לפני שנה בפיגוע בחדרה ושתי רגליה נקטעו.

מפגינה אחרת, סלמה ישראלי, פסיכולוגית שנולדה בקונגו כשזו היתה מושבה בלגית ושמתגוררת כעת בבריסל, אומרת שלאחרונה התחזקו כאן המגמות האנטישמיות, בעיקר מצדם של הערבים שצועקים לעבר היהודים ברחובות "יהודי מלוכלך". הבלגים מתירנים כלפיהם, היא אומרת, הנושא הפלסטיני באופנה כאן בחוגי השמאל כפי שהיה נושא וייטנאם בשנות ה-60. עם זאת, לדבריה, אחרי 11 בספטמבר השתנתה האווירה משום שהבלגים החלו לחשוש אף הם מהטרור האיסלאמי, ודעת הקהל מגלה פחות אהדה כלפי הנושא הפלסטיני, הממשלה, מטעמים פוליטיים, לא נותנת לכך ביטוי, בדומה לפער שקיים בארה"ב בין דעת הקהל לעמדת הסטייט דיפרטמנט.

שני ערבים מתקרבים למפגינים בצעקות "אללה אכבר". המשטרה מרחיקה אותם. בנתיים מגיעות הידיעות על הפיגוע בעפולה. שגרת הדמים נמשכת.
השלום של שלושת אחרוני ידידינו

אחרי הגשת התביעה וארוחת צהריים בבית הספר "גננו" בבריסל, הנמצא תחת שמירה קפדנית, מגיעים חברי המשלחת לפגישה עם חברי הפרלמנט האירופי. את הפגישה סייעו לארגן אנשי חב"ד, שהקימו בית חב"ד בבניין הפרלמנט ופועלים כאן להקמת שדולה יהודית על מנת לתת מענה לשדולה הערבית בעלת ההשפעה הגוברת. "אנחנו רוצים להיות האיפא"ק המקומי", מסביר לנו מתוסוב, חב"דניק צעיר שמופקד כאן על העיניינים. לפגישה מגיעים רק שלושה חברי פרלמנט. אוהדי ישראל במיעוט מזהיר בפרלמנט האירופי. גם השלושה שהגיעו מסבירים עד כמה מקשה עליהם עמידתם האיתנה לצדה של ישראל. שניים מהם נציגי בלגיה והשלישי, אוללה שמידט, הוא נציג המפלגה השוודית הליברלית בפרלמנט האירופי.

ישראל כלל לא מיוצגת כאן בתקשורת, אומרת הנציגה הבלגית. "גם כשמופיעים כאן באמצעי התקשורת נציגים ישראליים, מדובר בקבוצות מיעוט". כוונת לנציגי ארגוני השמאל. "אבל אתם הרי מסבסדים את הארגונים הלא - מייצגים האלה" שאלתי את שמידט. נכון, הוא אמר. שאלתי עם מי מהפוליטיקאים הישראלים הוא נמצא בקשר. עם מיכאל מלכיאור, הא השיב, שהיה קודם הרב בנורבגיה. כעת, הוסיף, חשוב להדגיש שלישראל יש זכות קיום, זה הוויכוח.

אבל הרשות הפלסטינית, אמרתי לו, היא האיום הקיומי על ישראל.

תראי, השיב, זאת בעיה. אם נאמר שהסכם אוסלו היה טעות, אז היתה טעות להביא את ערפאת מטוניס.

בוודאי, אמרתי, הרי כל האנשים שאתה רואה כאן איבדו את קרוביהם כתוצאה מהסכמי אוסלו.

זה לא פשוט, השיב שמידט. את שמעון פרס שיזם את אוסלו, מכבדים מאוד באירופה. אני יודע שבארץ הוא לא נבחר, אני גם את שרון לא הייתי בוחר, אבל זה עיניין שלכם.

על הנחיצות והנכונות של הסכמי אוסלו איש לא מערער היום במערב אירופה. מבחינתם, אנחנו מנהלים בארץ מאבק שעבר זמנו. השיחה עם אוהדי ישראל בפרלמנט האירופי היתה דו שיח של חרשים. העיקר זה שלום, אמרו חברי הפרלמנט וציינו בגאווה שהאיחוד האירופי צימצם במקצת את ההקצבות המיועדות לבתי ספר ברשות הפלסטינית בגלל ההסתה שבספרי הלימוד. השלום הזה שלכם הורג אותנו, השיבו חברי המשלחת, הרי מדובר ברוצח שעומד בראש מנגנון שאתם מסבסדים. לא הייתי מודע, אומר לי מאיר אינדור, עד כמה ערפאת נתפס פה כמדינאי שאיש אינו מאשים אותו במעשי רצח.

תהילה מטיילת כאן, לא אני

"עשינו עבודת נמלים במשך שלושה חודשים", אומר מאיר אינדור, "והנה נפרצה הדרך. כמו שנאמר "פיתחו לי פתח כפתחו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של עולם"". אינדור מאמין שנפתח פתח בחומת האטימות של דעת הקהל באירופה.

"הרגשתי שעשינו משהו בעבור הנשמות שלהם", מוסיפה פרידה סווירי. "צעקנו וזה מה שאנחנו יכולים לעשות". פעילת תנועת נוצרים אוהדי ישראל שעומדת לצדה של פרידה מחבקת אותה בחום כשבעיניה דמעות. אתם צריכים להיות גאים שאתם ישראלים, היא אומרת. הייתי רוצה להיות ישראלית. אני לא גאה להיות אירופאית.

פרידה הביאה איתה את בנה אלון בן ה-15. רציתי שיסיח קצת את דעתו, היא מסבירה. "כל יום הוא הולך לקבר אחיו בהר הרצל. אני אומרת לו, אי אפשר ככה, צריך להמשיך, צריך ללכת לבית - הספר. כאן בכל זאת יראה דברים חדשים, קצת ירגע". תחושה מוזרה, היא מסכמת כשאנו עומדים בברנדפלץ, הכיכר העתיקה המפוארת של בריסל. טיול שנתי, אבל טיול שנתי כואב.

את הכאב נושאים איתם איתם חברי המשלחת בכל רגע נתון. "קודם תהילה לא היתה איתי כל הזמן", כך אומר אוריאל מעוז על אחותו בת ה-19, "הלכתי לעבודה וידעתי שאראה אותה אחר כך. עכשיו היא כל הזמן איתי, כל הזמן". בכניסה לביניין הפרלמנט האירופי הוא מצמיד לתמונתה את תג המבקר. היא מטיילת כאן, הוא מעיר בחיוך מר. לא אני.

ברכב הטרנזיט בדרך חזרה מתבוננת אירנה רובין בתמונת בתה סימונה בת ה-12 בטיול בת-מצווה בלונדון. סימונה, לבושה בשמלת קיץ קצרה, עומדת במוזיאון מדאם טוסו בין פסליהם של פרס וערפאת. תמונה מחרידה. "כשהגענו לארץ", היא נזכרת, "נפגשנו עם פרס שהיה אז ראש הממשלה בתערוכה של פרוייקט הלביא. הוא ליטף את סימונה בת ה-3 בראשה ואמר: איזה ילדים יפים מגיעים אלינו מאיפה שנולדתי. כעת הייתי רוצה להסתכל לו בעיניים ולשאול איך הוא עוד יכול להמשיך ולהפגש עם ערפאת, ללחוץ את ידו?"

הדיווחים מישראל ממשיכים בינתיים לזרום. בעפולה שני הרוגים. הרוגה בפיגוע ירי בגוש קטיף. בין אם יפתח המשפט בבריסל ובין אם לאו, החשבון עם ערפאת רחוק מלהסגר.

כשחזרתי ישבנו, אשתי ואני ושוחחנו על המושג "להתגבר".
להתגבר על כעסים,
להתגבר על אובדן,
האם אפשר להתגבר בכלל?
ובכלל - על המושג "להתגבר".

להתגבר פירושו לגבור על משהו ולהכניעו, לנצחו בכל מחיר עד שייפול שדוד לרגלינו.
להתגבר בא משורש ג.ב.ר., כלומר שעלינו להיות "גברים" על מנת לעבור "מכשול" מסוים.

האומנם?
מי אמר שגבר מייצג את יכולת ההכנעה של האחר?
ומה עם הנשים?
האם נשים אינן יכולות "להתגבר" על...?
ומה הקטע הזה של שליטה?
מישהי/ו עדיין חושב/ת שהיא/הוא שולט/ת על משהו?

בנינו (וכאן אני פונה לגברים), מי יכול "להתגבר" על כאבי הלידה למשל, ועוד לרצות לחזור על כך שוב ושוב... הרי שאם יכולת הלידה הייתה מצויה בידי הזכרים הרי שהיה נולד ילד אחד במשפחה (במקרה הטוב) ואולי אפילו ילד אחד בדור. כי המציאות הייתה מתנהלת בערך כך:
"אחי! איך הייתה הלידה?" שואל אחד את חברו מיד לאחר שילד את ילדו הראשון....
חברו היה פותח עיניים מעורפלות מבעד למסכת החמצן, בוהה לעבר מס´ אינפוזיות ומכשירי מדידה רבים המחוברים כמעט לכל גופו ולוחש: "אני הולך למות"....
ואם בכל זאת היה מתאושש מן העניין היה אומר: "אחי... עזוב! אל תנסה אפילו.... ניסית להשתין גלעין אבוקדו?"

בקיצור, שורה תחתונה, אנחנו הגברים אולי מתיימרים להיות "המין החזק" (וכעת פנייה לנשים: תודה רבה לכן על שאתן משאירות אותנו באשליותינו) אולם לא ממש כך הדבר.

ולכן אולי במקום המילה "להתגבר" צריך לשנות ולומר "להתאשה"? להתאשה על כעסים... להתאשה על אובדן...

עוד באותו עניין:

כאשר משתמשים במושג להתגבר פירושו של עניין, לחנוק ולהדחיק רגש מסויים עד שלא יהיה מורגש.
ואז עולה השאלה: אם "התגברתי" על משהו - האם הוא איננו עוד?
כנראה שלא. והדבר האחרון שאנו רוצים, זה רגש מסוים מודחק ונכנע בפני "גבריותינו" כי סופו להתמרד וללחום בנו.

אז מה עושים?

אשתי ואני ניסינו לחפש אלטרנטיבה למילה "להתגבר" וכמטפלים ניסינו למצוא מילה שתהיה ללא שיפוט וללא הכנעה.

בגמרא דנו ארוכות בעניין כוכבים ומזלות, השפעתם עלינו ועל תכונות אנוש. חכמי הגמרא העלו את העניין של אדם הנולד עם השפעת כוכב מאדים דינו שיהיה "שופך דמים".
שאלו חכמי הגמרא: הכיצד? אם הכל רשום בכוכבים היכן יכולת הבחירה?
והתשובה הייתה: חופש בחירה הוא מה לעשות עם תכונות אלו המוטבעות בנו ויכולת האדם להתמיר את ייצרו למעשים טובים. כגון (במקרה של שופך דמים) יכול הוא להיות שוחט או מוהל. בימינו הוא יכול להיום פתולוג, רופא מנתח ועוד מקצועות הקשורים לשפיכת דם אך בכיוון החיובי.

לכן המושג "להתמיר" לעניות דעתנו יכולה להתאים יותר במקום המושג "להתגבר".
שורש המילה "להתמיר" הינו משורש ת.מ.ר.

שורש המילה ת.מ.ר על פי מילון אבן שושן הוא:
תמר = זקף, נשא, העלה, הקטיר.
תמר = עלה למעלה, התנשא, הזדקף.
וכמובן פרי הדקל - התמר

אם כן, התמרה היא לעלות את הדבר המתקבל לדבר ערך, בעל חשיבות. וגם נאמר: צדיק כתמר יפרח...
בספר קהלת פרק ג´ פסוק יט´ נאמר: מותר האדם מן הבהמה אין. כלומר שבין האדם לבהמה אין הבדל: אוכל, שותה, עושה צרכיו, מקיים יחסי מין וישן, למעט יכולת החשיבה והדיבור. לכן כאשר אדם מתמיר רגש מסוים הוא מעלה את עצמו ואת הדבר שהתמיר לדרגה גבוהה יותר של חשיבה ומודעות ולא רק אינסטינקט בהמי.
אחד מעקרונות החיים של הרייקי שאותם לימד דר´ אוסוי לתלמידיו הנו: רק היום ארפה מהכעס.
אנא, על תתגברו עליו, אל תהיו "גברים" ותכניעו את הכעס שבתוככם אלא התמירו אותו. קחו את כעסכם ושילחו אליו אהבה ורייקי. התמירו אותו בצורה חיובית והרפו ממנו. הרפו ממנו כתינוק המואס במשחק ועברו הלאה...
הנכם כועסים על המצב? התמירו אותו. התמירו אותו בסביבתכם הקרובה לדברים חיוביים. שחררו אותו לחופשי ע"י אהבה ללא תנאי.
הבינו את האשליה של ה"גבריות" ויכולת ה"שליטה" ועל כך כבר כתב רבי נחמן מברסלב בספר המידות: וכידוע שורש מידת הכעס הינה הגאווה, שמחמת גאוותו לא מוכן אדם לקבל מציאות שאינה לרוחו, ומשום כך מתעורר בו הכעס. למעשה, כשאדם "נופל" לכעס הרי זה משום נטייתו לראות את עצמו במרכז העולם ומתוך שאיפתו שכל העולם יתנהל כפי הבנתו. כשהמציאות טופחת על פניו ואין הדברים מתרחשים כפי שציפה הרי הוא כועס וידיו רפות