והמלכות תהפך למינות, בית הועד יהיה לזנות, והגליל יחרב,

והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו,

חכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת,

נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים,

בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו,

פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתביש מאביו,

ועל מי יש לנו להישען- על אבינו שבשמיים" (סיום מס' סוטה).

"הנגב עוד יהיה פורח"- אוהבים לצטט את הזקן. מאות שנים לפניו אמרו חז"ל: הגולן עוד יהיה שממה. חכמי המשנה הורו לנו סימנים מרחוק , כדי לזהות את הגאולה, כמו חפץ שנאבד ומוחזר על פי סימנים: "עד דרוש אחיך אותו"- דרשהו בסימנים. גם גאולתנו, שאבדה מזה אלפיים שנה, נדרשת בסימניה.

למרבה ההפתעה, אחד הסימנים הוא: "הגבלן ישום", ובמפרשים: הגבלן הוא הגולן. (ע' קהתי)

הנה עולם הפוך רואה אני: את הנגב (ואף השפלה), מקום יובש ומדבר- מפריחים, ואילו הגולן- "ארץ נחלי מים עיינות ותהומות" - מועד להיות שממה ביד זולתנו מן האומות.

אכן, סימנים מוזרים קיבלנו על גאולתנו.

א. הסימנים

בבואנו להדרש לכלל הסימנים המזהים את גאולתנו, רואים אנו כי בריח התיכון של כל הסימנים הוא ללא ספק - החוצפה. החוצפה היא שפותחת את הסימנים - "חוצפא יסגא", ומסיימת אותם - "פני הדור כפני הכלב", ואף שאר הסימנים הם בטויים שונים של החוצפה.

לצערנו, הסימנים הללו מזוהים בוודאות בדורנו- "סימנים מובהקים". אם היינו נדרשים לבטא את רעת הדור ותחלואיו במילה יחידה, נדמה לי, שאין מושג שמיטיב להגדירו מ"חוצפה": סמל ה"צבר", "הישראלי החוצפן"...

ברור מהותה של החוצפה הרבה, יש בכחה לעמוד מקרוב על שורש החוצפה, מניעיה ומרכיביה, כך שבס"ד, ניתן יהיה לפתח את הגישה הישירה והכנה, אל עומק הבעיה, ומשם להעלות לה רפואה. בבחינת: "וראה הכהן… וטהר את הנגע".

ב. "עקבתא דמשיחא"

המושג חוצפה יכול לבוא בהקשרים רבים, לפיכך, כדי למקד את הברור על החוצפה, נחזור אל הנושא בו החוצפה מתגלה- "עקבות המשיח".

מה הם אותם עקבותיו של המשיח?

יש מפרשים: עקבות הנראות בחול- סימנים, ואינם עדיין המשיח עצמו, רק ההליכה בעקבותיו.

יש הטוענים כנגדם, שהגאולה בשלב מתקדם יותר, והעקבות אינם רק סימנים, אלא העקב של המשיח עצמו, בתחתיתו.

בין כך ובין כך, העקב הוא המקום התחתון ביותר באדם, בעזרתו יש לראש האדם מגע עם הקרקע- עם תחתיות הארץ, ושם הנחש מועד לעולם: "ואתה תשופנו עקב" ,"עוון עקבי יסובני".

וכך מתחילה היא הגאולה קמעא קמעא מן העקב העקובה עד למישור, בעזה"י: והיה העקוב למישור". (בחינת יעקב וישראל כידוע).

ג. סיום המשיח

באור חדש, אני מבקש להציע, למונח "עקבתא דמשיחא", שמתוכו, יתבהר ביתר שאת, התוכן הקשה שמושג זה נושא בתוכו: החוצפה, כאמור.

עקב המשיח משמעו סוף המשיח. שכן עקב פרושו סוף- כמו שהעקב הוא סוף האדם המתחיל מראשו.

לכאורה יפלא: אם כל הסימנים האלו מופיעים בסיומו של משיח, וכל שכן אם נטען שאנו בעיצומה של תקופה זו- האם זהו גמר המשיח המיוחל ?!

ד. "שני אלפים משיח"

הברייתא הנ"ל מובאת (בשנוי סגנון), בסנהדרין צז. בסמוך נכתב שם דבר ידוע:

"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים משיח. ובעוונותינו שרבו יצא מהם מה שיצאו.."

הנה אנו על פתחה של תקופה שמסיימת את האלפיים(…). סיום שנות האלפיים שאנו "חוגגים"-הם אלפיים שנות משיח- השלב האחרון של הגאולה הגדולה. הגאולה לא התחילה לפני 100-200 שנים, זוהי גאולה שנמשכת קרוב לאלפיים שנה, ותחילתה- תחילת הגלות.

ה. "עקב שנים"

אם באנו לחשב את הזמן, בו התבצעו המעברים בשלושת השלבים בהם העולם צועד- רש"י ע"פ הגמרא בע"ז ט' מסייענו:

אלפיים שנות תוהו מסתיימות בזמן אברהם אבינו, כשהיה בן 52. בגיל זה- כך בא בקבלה- עשה את הנפשות בחרן, והתחיל בזה את שנות תורה, שמסתיימות בחורבן הבית.

מוזכר בחז"ל, שהמשיח נולד בעת חורבן המקדש, ומשמע שמאז חורבן הבית נמנים אותם אלפיים שנות משיח. אולם, באופן מפתיע, אי אתה מוצא - במניין השנים המדויק- מאברהם עד החורבן אלא אלפיים שנה פחות קע"ב שנים (ע' רש"י שם).

זהו עקבו של משיח, לע"ד, הנשאר לחתום "שית אלפי שנין".

ו. תוהו תורה ומשיח

המשיח – הוא תיקון התוהו, ע"י התורה.

החל מחורבן הבית, במשך כל הגלות הארוכה, עמ"י ישב ספון בתוך עצמו, אגודות אגודות, וברר לעצמו את דרכו וזהותו הרוחנית, בלא שנתבע מעצמו לצמצם את כישוריו והשגיו למסגרת חיים מדינית מחייבת. האידאה האלוקית שגשגה, וכנגדה- האידאה הלאומית הוזנחה.

העם שהיה (ועדיין) מפוזר בכל העמים, התרגל לחיות את הגודל העולמי. אנשי האמונה והקדש עסקו בתורה יומם וליל, לרחבה ולעומקה, בלא שנתבקשו להיות מוגבלים בעול הלאומיות. אנשי השכלה, להבדיל, עסקו בכל ענפי החכמה הגויית, תרבותה וסדרי חייה.

קרוב לאלפיים שנה עמ"י בונה את המשיח בכל העולם, ומכל העולם. היניקה מאוה"ע, מעורב בה פסולת הרבה על האוכל, ובגמר התיקון, בהגעת הזמן והחפץ האלוקי לייסד את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, לקרקע את כל הסגולה האלוקית שנבנתה באלפיים שנות משיח, ולהתיישב עקב בקרקע- או אז יוצאים מחביונם הסימנים הגלותיים, כמוגלה היוצאת בהבראת פצע מזוהם.

ז. החוצפה

אם כנים הדברים, וה"עקבתא דמשיחא" הינם סיום אלפיים שנות משיח, הרי שהסיום - קשה מכל.

העם שספג לתוכו את כל כלי התיקון, מכלול היכולות והכשרונות, עם שחי את העוצמה העולמית בכללות בלא מצרים, נדרש כעת ליישם את כל האידאה הגדולה הזו בתוך גבולות. במשך הגלות לא הכרנו מהו להגביל את עצמנו, רק אחרים הם שהגבילו אותנו חזור והגבל, אבל אנו לא היינו בעלי הגבול.

ה"עקבתא דמשיחא"- הם לעשות למשיח הזה רגליים עומדות על הארץ, במציאות. היציאה מהרחפנות האין סופית, מהחלום של שיבת ציון - אל פתרון החלום וההגשמה, החזון והיצירה.

החוצפה, היא קשיי ההסתגלות, למציאות זו של גאולה, אי היכולת להיות בעל גבול- בעל עקב חזקה בקרקע, אי היכולת להרגיש כאדם בביתו ובמולדתו, כאדם העושה בתוך שלו.

עדיין שגעון הגדלות של הגלות, מפעפע באומה, להיות שייכים אל הכל, בקרקע, במסחר, במדיניות, בשפה ובתרבות, ובעצם לא להיות שייכים לכלום.

ח. "הגבלן ישום"

לפי ההבנה הזו, חצוף, הוא מי שעובר את הגבול - "חוצפן! עברת כל גבול.." - חוצפה משוממת את הגבולות, מטשטשת את היחודיות, ובנידון דידן הגבול הקרקעי, שעיקר הגבול הוא בצפון - "מצפון תפתח הרעה", מנסים לערער על המציאות שיש גבול ושוני.

החוצפה איננה רשעות, אלא מעבר גבולות. "שלום עכשיו"- כבר עכשיו רוצים לראות כיצד דרך תהליך של שלום עכשווי, מתפשטת ירושלים עד דמשק. כלומר, בעצם המוכנות לוותר ניראה שיש בעומקו איזו אמונה חצופה שיש כאן התפשטות והרחבה מצד השלום.

וכמו שבנגלה מוחקים גבולות, כך החוצפה גם בעניין הזהות היהודית בכלל, אי היכולת להצטמצם אל המסגרות המצוותיות, המגבילות כביכול, ואפילו במסגרות המשפחתיות והמוסריות, המבחינות בין איש לאשתו וכד', נפרצים הגבולות: "בית הועד יהיה לזנות".

ט. אנשי הגבול

אנשי הגבול- המסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו, הנכתב בסמוך לשממון הגבלן, הם (אנו) שמנסים בשארית כוחנו, למזער את פריצת הגבולות, ולנסות להשאיר לפחות חלק מן הגבולות, להחיות את הגבולות, להאבק על הגבלן, ובתנועה סיבובית חוסמת, להגביל את תנועות החופש, ה"קידמה".

"ולא יחוננו"- ואין פלא בכך. אי אפשר למצוא חן בעיני אלוקים ואדם, רק מתוך מאבק על גבול, הצבת הגבולות חייבת להיות מלווה בהצבת יעדים אתגריים, יוזמות ערכיות וחינוכיות, שיוכלו להציג תורה גדולה ורחבה- העונה על התביעה הפנימית של החוצפה, שאיננה מסוגלת להצטמצם בסגולת הגבולות.

ובלשון הרב זצ"ל: "החוצפה דעיקבתא דמשיחא, באה מפני שהעולם הוכשר כבר, עד כדי לתבוע הבנה איך כל הפרטים מקושרים עם הכלל".

"ואנו מוכרחים להשתמש בהתרופה העליונה שהיא הוספת כח בהכשרון הרוחני, עד אשר הדרך איך להבין ולשער את הקישור, של כל עניני הדעות והמעשים התוריים, עם הכלל היותר עליון"

ובמילים פשוטות : מאז ראשית צמיחת גאולתנו, לצערנו, נצרכים אנו להיות אנשי הגבול והסייג - המתנגדים ומפילים ומפגינים ומאיימים, מכשירים או פוסלים. אם יעדנו הוא להיות אנשי משמר וגבול - נעשה את המוטל עלינו באמונה, אך מאמינים אנו, שיש לנו תפקיד בהבאת העם אל עצמיותו האמיתית, מתוך הבנה שאלפיים השנים של המשיח, באמת נושאות בתוכם תוכן עצום, שכאן בא"י, בזמן התחיה, במקום להיות מוגבל ומצומצם- מסוגל הוא להיות מקור הארה והשראה כלל עולמיים, מתוך מדינה ייחודית אלוקית – בלי גבול שבגבול..

י. ואנחנו!?

אף אנו, בית אלון מורה, במלאת לנו כ' שנות נטיעה בט"ו בשבט, צברנו (אם יורשה לי להרגיש חלק לעשייה שקדמה שנים רבות את הכותב) זכויות רבות בתור שומרי חומת הארץ ומגדלה, נחלצנו חושים לפני המחנה לעמוד איתן על זכותנו וחרותנו.

ברצוני לאחל לעצמנו, בגיל משמעותי זה, בו האדם מתחיל לשאת באחריות למעשיו, כידוע, שנמשיך להלך בכוחנו, לפי תמורות התקופה והדור, ומתוך הבנה בשרש החוצפה ועומק מקורה, נזדרז להתייחס אליה בהתאם. לא רק להתנצח במאבק על הגבול, לעמוד בפרץ ולהתנגד, אלא להוביל מהלך של דרך, של ציונות ערכית ורוחנית, המאדירה את האומה בשאיפותיה, להוציא ממסגרתם את הדפוסים העולמיים המיושנים, בחשיבה ישראלית חדשה ופנימית של תורת המשיח המסיימת אלפיים שנה, ומעמידה את המשיח בעקביו לספר תהילות ה'.

"ועל מי יש לנו להישען- על אבינו שבשמיים"