זכור ימות עולם

ההיסטוריה של ההווי האנושי בקהילה הדתית מהתקופה שלפני השואה

  פעם היה אחרת...

הפסימיזם בעמנו

עיתון המודיע 1914

הכותב: ישראל זיסל דווארין

מחלה עזה שוררת בעולמנו ופסימיזם שמה: וכל כך השפיעה המחלה עלינו עד שנפלנו במילאנכוליא גדולה, אבדנו את תשוקת החיים, ידינו רפו, עצבינו נחלשו, וסכנה גדולה נשקפה לכל קיומנו.....

...אלא שהרבה אנחנו בעצמנו אשמים בזה. אשמים היינו בעבר ואשמים אנחנו גם בהווה. בעבר כיצד? צריך להכיר כי ההתפרצות של ההשכלה בתחומנו לא באה במקרה, כי אם הוכנה על ידי פרוצים היסתורי ארוך שקדם לה.

התכווצותם של טובי העם רק במקצוע אחד בחלק המעשי שבתורה גרמה כי חלק העיוני של תורת האדם על פי התורה נשכחה מעט מעט. ואם אמנם מעשי התורה המה עיקרים ביהדות, אבל מעשה בלא מחשבה כגוף בלא נשמה , והמחשבה העברית בתקופה ההיא כמעט פסקה, אלה המעטים הוגי דעות-תורה בימים ההם לא הסבירו אותן לבני העם בצורה נוחה רק כסו אותן בצעיף של סודות ומסתורין ולא זכו להבנתן אלא יחידי סגולה.

בעלי  הכשרון שבעם התגעגעו לרעיון חי ורענן ולא מצאו . וכאשר לא נתנו להצעירים את מזונם הרוחני בתוך גבולנו התפרצו מעצמם לשאוב את מימם ממקורות אחרים  מספרי הפלסופי' של אומות העולם. אחרי אשר מצב זה נמשך עשיריות בשנים נקבע בלב הצעירים כי את תורת האדם צריך לבקש בספרות האירופאית ואין להיהדות חלק ונחלה בה.

והנה קמו חבל מטייפים  חדשים והכריזו על הנועם והיופי אשר בהשכלת-אירופא . אהבת החכמה הנטועה בקרב לבבות בני עמנו אשר שמשה תחילה בתור כח עוזר ומסייע להכניס בלבבות רגשי  אהבת-תורה ואור אמונה -את הכח הנאצל הזה אשר לא נמצא בשום עם במדה כבירה כזו כמו בעמנו עשו אמצעי להכניס על ידו רוח זר והשכלה נכרי' . תורתנו העתיקה אשר היתה מורה דרך לעמנו במשך אלפי שנה ובעמקה האין - סופי הספיקה מזון רוחני לכל המוחות והכשרונות בכל דור ודור - התורה הזאת אבדה חנה בעיניהם ואת הצמאון הגדול לחכמה חשבו להשקיט בהשכלה נבובה.

מצב זה מכיון שהתאזרח בהכרח הביא לידי קרע גדול בחיי העם. הצעירים התרחקו יותר ויותר והלכו למקום אשר  משם לא  ישובו עוד והזקנים התכווצו יותר ויותר בפנתם בהרגישם כי שעת מלחמה היא ועליהם להגן על מבצר התורה בעקשנות גדולה. והגיע לידי כך כי בשנים האחרונות לא נתחבר ספר אחד הגון במקצוע העיוני , כי גאון אמתי  בוש הוא לעסוק במקצוע זה והעוסקים בזה המה כמעט מחוסרי כשרון.

את כל התוצאות הרעות האלו צריכים אנחנו לזקוף על חשבון רפיון רוחני ודלות מעשינו אז בשעה שנראו הבקעים הראשונים , זוהי בעבר. בהווה כיצד? על זה כבר רמזנו בראשית מאמרנו הנוכחי. רגילים אנו להביט על מצבנו הרוחני בהוה דרך משקפים כהים ובאם לידי יאוש קודם זמנו, כי ח"ו התורה הולכת ומשתכחת ועוד ועוד , והיאוש הזה מרפה את הידים ומחליש את הרוחות ואין מתעורר ומתעודד למעשה ולפעולה ממשית , ואם אמת הדבר כדבריהם כי הלבבות כבר נקפאו והרגש הדתי מת חלילה , הלא אז אפסה כל תקוה . ומי זה יעמול לשוא להשיב את המת לתחי' ?

ננסה נא להסיר מעינינו את המשקפים השחורים וכו'....