זכור ימות עולם

ההיסטוריה של ההווי האנושי בקהילה הדתית מהתקופה שלפני השואה

  פעם היה אחרת...

בחזירתם

(שרטוטים מחיי הישיבה)

נכתב ע"י

אפרים בורדיאנסקי

א.

חזון יומיומי הוא עתה בואו של בחור מארצות המערב לישיבה, ומתיחסים לזה כבר כלדבר שבטבע ומחיב המציאות אף שמכירים בהרבה מהם שטופחו על דרכי תרבות זרה ובסביבה רחוקה מהלך החיים שלנו מרחק רב. הם מהוים כיום חלק ניכר בישיבה , תו עקרי בדמות דיוקנה. אולם אני זוכר עוד את הראשונים ואת הסקרנות הרבה שגירו בהופעתם טרם עירפל עוד ההרגל את העין לבל תשתדל בחדור בתוך כבשונם של דברים. ותופעה ניסית זו , שיבתם של אותם שיירי הטמיעה למקורותי' המפכים של היהדות עוררה תסיסה בלב וסאנה את הרגש. זוכרני את התפתחותם המהירה שאנחנו בני הישיבה היינו משתאים עלי' היאך עלה בידם במשך זמן קצר לפי ערך להתאחז כה באווירה המיוחדת של הישבה, להתאקלם באורח חייה ובהלך רוחה המיוחדים. הי' זה פלא שניסינו לפענחו בכדי – אעפ"י שהיינו עוקבים במתיחות רבה את צעדיהם – ומחטטים בחביונם שהוא לכאורה כה שקוף ואי אתה יכול מכל מקום לעמוד על טיבו.

*

ד"ר חיים (ווקיטור, לשעבר) רוסטקיר , או כפי שקוראים לו היום ה"שטרסבורגער" – מנהג היא בישיבה על שם העיר- הוא אחד הטיפוסים הכי אהודים שבין חבריו ה"חוצלארצים". רזה, גבה -קומה , קלסתר פניו שייך לאותם בני אדם הנדמים לכל אחד כמכר או מודע שלו. מבט-תום  וגילוי לב . גלגוליו הרבים לא הותירו בפניו שום רושם, תנועותיו רבות חן , יש בהן מהנימוסיות המעודנת של בן טרקלין ומאצילות הטבעית של בן תורה. לא התלמד לדבר עדיין "אידיש" כהוגן, אף שרצונו אדיר להפסיק מחצת הלשון שבינו לבין יתר חבריו בישיבה. ומעורר הוא גיחוך בהברתו שהיא בבחינת "גוי המדבר יהודית" הוא בא עוד לפני מהפכת היטלר . מבני מדינתו האשכנזים לא היו אז בישיבה רק כמנין איש . בעקביותו הנמרצה, בכשרונו להתחקות על אשיות ושרשי כל סביבה ולהסתכל אלי',  ברצינותו יפת הטעם ובהליכתו בנימוס עם הבריות השתלב היטב בישיבה ללא סימן כל שהוא של חטיבה מיוחדת .

אני נתידדתי אתו מכבר ושען שהיה עוד בבחינת טירון. המשיכה אותי ה"טריות" שבו , עירנתו הפכחית לכל דבר, רגשנותו חדת התגובה- כל אלה הסימנים של "תום ילדות" . עכשיו נפגשים אנו מפעם לפעם ושוחחים ארוכות וקצרות.

אחת מאותן השיחות שהשאירו עלי רושם כביר אני מוסר כאן.

ב.

השעה, שעה שבין מנחה למעריב. המדרגות הצרות , שברחוב הישיבה מתמלאות המון תלמידים היוצאים להנפש ולשאוף אויר צח. צפופים עוברים בסך אל המרחב שמחוץ לעירה . הרחוב השקט שהאזין כל היום בהקשבה מתוחה אל הדי הקולות – צלילי דורות הנישאים מהיכל הישבה, אל אותם הניגונים ספוגי נועם עליון, או אל מילים כשביבים קודחים , הניתזים מחברים מתנגחים בהלכה, חדווה מיוחדת במינה מתגלמת בפניהם של הצורבי מרבנן. יש בה ממתיקותה של מנוחת העובד ומזחיחות הדעת של מי שעשה דבר טוב ונפשו שלימה עליו. עליזות עלומים כבושה במתינותם של תלמידי חכמים מיושבים, מבין כל ההמון נקראתי אני ללכת "אתו". עפ"י  הצעתי מתבדלים אנו לצד אחר. דרך סמטה עקמומה אנו מפנים צעדינו אל אחת הגבעות שנעשית חביבה עלינו מכבר.

הרגשתי בבן שיחי שהוא נפעם משום מה. כבר ידועה לי ארשת פניו בשעה שההתלהבות אחזתו. ודאי  עברו איזה "רעיון" ששמע או שנתחדש לו. אני שואלו לסבת הדבר והוא מתחיל לספר לי. מספר ומודה שאעפ"י שכל היום היה עסוק באיזה סוגיא עמוקה שאינו יכול להולמה ולא רצה להפסיק מתלמודו ולהתמסר לרעיון שנבט בו, מכל מקום עתה רצינו לבררו. אגב דברי ספורו הוא משתקע מעת לעת בהרהוריו . בשעה זו הוא נראה כמדבר לעצמו כמהרהר בקול רם:

"כבר נדברו פעם על אודות ערכם הרב של אותן "שיחות חולין" מגדולי ישראל הנפלטות בדברינו  אגב שיחה ובסעודת מרעים כמין "אמרי אנשי" . והרי לפעמים האין אנו יורדים לסוף הדברים , אין אנו עומדים על הרכוש הרב הספון בם. כמה פניני מחשבה והסתכלות חודרת לעומקם של חלד ונפש נשקעו  בהפתגמים המחוכמים הללו.

חרכים המה להציף דרכם להשקפת עולמם של יסודי עולם אלו, על כבשונה של נפש , פיצולי ופיתולי הדק דקים שפוני תופעות חיים ומאווי בן בשר .

יש בלימודם והבנתם מ"שימושה של תורה".

הוא ממשיך את דבריו ואני נישא על דכיי-דבריו , נאחז בסבך הרהורים, סרעפים שונים הולכים ונרקמים בי. זה שממולי בן להורים מתבוללים הוא, נצר משפחה יהודית שנקלעה ע"י מקרים בעלי ערך היסטורי הרחק ממחנינו, חניך האוניברסיטה שגמרה בהצטיינות. והיאך מצאה שה תועה זו-בתוך חשרת הסביבה שאפפתו , את המסילה לשוב לנחלת אבי אבותיו!

מה משונים המה המשעולים הבודדים אל בית הישיבה, נעו מעגלותיהם לא תדע!

יודע אני את נפש עמיתי ואת נפתולי',   כמה יגיעות יגע , מחסום קיר הפסיק בינו לבין היהדות. מעורה הי' בתרבות זרה ונכזב אח"כ בהשליותי'. פרשת הסוסים ופקפוקים , תעיה במקום צילובי דרכים. ועדין לא נתאחו הקרעים שבלב. הפצעים עוד לא העלו קרום . אין פלא  , לא זכה בילדותו להסתופף בצל ה"חדר" מה שחסרונו כה מורגש עתה . אמנם בשביל יסורי מירוק אלו חינן תחושה מיוחדת ובמין צמאון וביקוש שלא זכה מי מאתנו בדוגמתו, ולא בכדי נעמה אתו השיחה . מה שהועם בלבך והעלה אצלך יושן – בדברך אתו מזדהר ומתחדש. מבהיק ומתחיל קורן והדברים מאירים ושמחין כנתינתן.

כה נגשים אנו אל אותה הגבעה ותופסים את מקומנו , קול המונה של העירה בוקע לתוך חשכת הלילה הערטילאית, שביבי אור מהבהבים ממרחק . סהר הוזה ומתגעגע הליט פניו בעננים המציפים עליו גלים ... דומה ונתרחקנו מרחק רב מישובה של חלד , הכל נתלש ממקום וזמן ובקושי אתה נאחז בסנסני המציאות שאין , באמת , להכיר מהותה על בוריה... והדמיון הנטוע באדם מתחיל לרקום הזיות משונות כדרכו בערבי קיץ עם דמדומים .

בן שיחי חש במצב הרוח הדמיוני שהשתלט בנו ובכדי להפיגו הוא מתחיל הוא מתחיל לתנות איפוזודות מענינות מקורות חייו מתובלות בהלצות שנונת. בת צחוק מרחפת על שפתיו המוסיפות הטעמה מיוחדת לגמר דיבורו . (דומה כאילו לא הספיק להתבטא כל צרכו)

אולם אני מסתכל בפניו מפיקי התסיסה וחדור ירגש-סואן ומיד ,אני חש את הרגשנות שהוא אומר לרסנה, איך היא בוקעת ועולה מכל מלה ומלה . הטון וההטעמה ההולכים ומתדרגים עד שמתפרצים ומתחילים למתלקח. הוא קם ממקומו ועומד עמידה מאוששת, מעשה נואם . מזיח משקפיו כלפי מעלה, שריר פניו מבליטים התאמצות , מרץ המציפים על כל גדותיהם . אישוניו הפכו שביבים . קולו נעשה יותר מצלצל ודבריו כאילו כל מילה הנפלטת מפיו הולמת את האופק השקט הרובץ לו במנוחה ומתכוונת לפולחו. הוא נראה כולו מורתח עד היסוד. בפאתוס מיוחד הוא מתחיל להרעים , (ודאי שכח שאינו משמיע דבריו לפני אלפים ) "בספרי הרהבים שעל ברכם חונכתי למדתי לראות בדורות הקודמים מין גלומי בני אדם ואת ההיסטוריה כמסילה העולה ממקום משכן חיתו טרף למושבם של בני איש . בהרבה עמל עלה בידי להכיר את הזיוף שב"לגנדת תרבות והתפתחות" הלזו . יודעת היא הקלטורה האירופית בהשתובבותה הפראולזולגית ובשחצנות יתרה שבה לכסות על מערומי' ולהאחיז את העינים . הישגי הציביליזציא מזכירים אותי את המשל הידוע של מי שהיה צריך לאפר ושרף לשם זה את היכלו. אבותינו היו רוכבים על חמורים והיו לאנשים – אנו מעופפים באווירונים ודומים לחמורים . קלושי השכל ושטופי התאוות משוללי כל מצפון ואיתנות של דעת היש לך ירידה למצולה גדולה מזו.

והוא ממשיך : " אלא שנתקשו עלי שטחיות הפשט של כמה מקראות שאין גדלתם של הראשונים מתגעה ומתבלטה בם  עד שעל ידי "בד חה" מעין אותם שהזכרתי עמדתי על ביאורם . ומשעה שנתגלו לי הדברים – ברקים המה . יורדים חדרי לבבי ונוקבים ומקדחים עד תהומה של נפש."

ג.

הסכת ושמע!

אומרים בשם הגאון רי"ס זצ"ל אשר יתכן כי יבא מישהו לגרש אשתו בשביל חתיכת דג. הא כיצד? בהיותו עוד סמוך על שלחן חותנו נתנה אשתו לחמיו ז"א לאביה חתיכה יותר חשובה מזו שנתנה לו . ובשביל קנאה של הבל זו שנזרקה בסעודה ניטל מביתם השלום ולא מותדר להא. ע"כ דבר גדול הורה הגאון ז"ל זה שידע לצלול בנבכי הנפש ובתסבוכותי' יש וננעץ בים זה "קנה" ענין  פעוט וזעיר . הערך שמעלה אח"כ שרטון ועליו נבנים מגדלים מגרדי שחקים . ודאי נצנצו אח"כ אמתלאות מאמתלאות שונות שיש בידי כל אחת מהן להוכיח שהצדק את וכי מוכרח הוא להתגרש. אולם מי יגלה עפר החשבונות הרבים מעל עיניו ויחשוף את האמת הצפונה תחת מפולת הטענות .

ועתה אלמלא ירדנו לתוך עומק הפסיכולוגי שבמאורע זה בלי תפונה היינו אומרים אשר ראובן גרש לאה בשביל חתיכת דג. כאשר היא האמת . ואנו מה לנו ולחשבונות הרבות שאינם אלא פלסתר.

או על דרך זה:

פלוני אלמוני הדיפלומט המפורסם רוחש כל ימיו משטמה למדינה ידועה . מבסס הוא עמדתו בדברים של טעם שיש בהם בכדי לשכנע אחרים ויתכן כי כל זה נצמח מנגיע של הבל.

הגע בעצמך היש לכתוב להתחשב עם התחכמותו וטענותיו מלאות סלף ותרמית לב עקוב- לבם של בני אדם.

עתה ממשיך הוא – אורו עיני בכמה דברים . לדוג' אציע אחדים מהם . מגילת אחשוורוש לא הבנתי מעולם.קשה היה לי לצייר מעשה כזה. שיום אחד ינתן צו להשמיד ולהרג – ומן הסתם היתה פקודה זו מבוארת בטעמים נכוחים – ולמחרתו להתהפך באופן שקוף והרצים יוצאים דחופים והכל שריר וקיים. אתמהה. ברם אילו גלפה התורה מעשים של מישהו אחר והציגתם ערומים לעיני  השמש לא היית יודע להבחין במי הכתוב מדבר, בחכם או בטיפש.

מה מאוס ומפחיד הוא הסבך שבנפש הרע האורב בכל פינה מסותרת ש"בגן המבוכה" הלזה- לאבירינט המידות.

אלמלי ידענו לקרוא שנים מקרא ואחד נפש , כשם שאנו קורים אחד רש"י , אפשר שהיינו מבינים אחרת כמה דברים . ברם  מי כה תכן רוח בני אדם כליותיו ולבו , הבין להגיגי איש ועליות מצעדי גבר, אם לא המה ז"ל בגדר "בא זה ולמד על זה".

הרגשנו שהשעה מאוחרת ועלי כבר ללכת לישיבה . כבר שומה להן לשיחות אלו להפסק באמצען.

מנורות החשמל שבישיבה מבליחים ממרחק (צענקען) ארשת להם כמי שנתגלה לו סוד כמוס שעליו להסתיר מפשוטי בני אדם . דומה והאורה רצונה לחרוג מהישיבה , להציף המחשך הרובץ מסביב אלא שנרתעת אחור , עדין לא הגיעה השעה.

בחצר הישיבה כבר נשמע הניגון המיוחד של המוסר , התובע ומתרפס בבת אחת ומעורר דומית המוות שמסביב , כי מה חובת האדם בעולמו...בעולמו....אייי....אייי..... היייי....

                                                                              פיליטונים

הכותב: יוזיפל ש"ץ בקישינוב.

על יד תיבתי

על התורה ועל העבודה ועל....

לפנים בישראל ,כשהיו השנים כתיקונן ותינוקות של בית רבן מצויין , היה גם תינוק קטן יודע מתורתו של שמעון הצדיק, שהיה אומר : "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". היה יודע כי "תורה" היא מקרא , משנה וגמרא: "עבודה "- עבודת המקדש והקרבנות. ו"גמילות חסדים"-נחום אבלים, בקור חולים ודומיהם.

 ואף על פי, שאין אמרה גדולה זו מדברת מעסקי ממונות , בכל זאת בני ישראל הנהיגו לקרא  בשם "גמילות חסדים" גם מה שאדם מישראל רגיל להלוות לחבירו בשעת דחקו , לשם הרחבת דעתו והספקת צרכיו.

ומשתכפו הצרות ונתרבה הדוחק ואדם מישראל היה מתחיל מביא לחמו בנפשו ובדם תמציתו, הצורך ב"גמילות חסדים" של ממון נעשה הכרח כאויר לנשימה , לא אהיה מגזים כלל , אם אומר , שבמשך יום אחד אדם מישראל  , איש איש לפי מצבו, מבזבז שעות רבות בחיפוש "גמילות חסד"  אצל זה או פלוני , כל חלל האויר של רחובינו היהודי נתמלא  כולו רק מהד קולם של מחפשי "גמילות חסד" ולו הייתי מבעלי חכמת הטבע , שגלו סוד זה לבריות שאויר העולם מורכב ממימן מאזוט ועוד , הייתי אומר להם :

שמעו נו , רבותי, חכמים מומחים, הואילו נא והוסיפו נא לתורתכם  , כי אוירו של רחבינו היהודי עשיר הוא גם ביסוד נוסף אחד ששמו "גמילות חסד" מובטחני שהיו מסכימים לי , בלי כל פקפוק.

אין כל פלא אפוא , אם להד קולו של "גמילות חסד" הכספי נשתתקו כבר שאר פרושי' כתנחומי אבלים , ביקור חולים ועוד. בזמננו אלה , כשישמע אדם מלה זו, כבר לא יהיה מסופק כלל בפירושה. ברמ"ח אבריו כבר ירגיש שבמלווה הכתוב מדבר.

אולם בשנותנו אלה , שנות משבר בעולם , נטמטמו הלבבות , שלשת עמודי עולם אלה התחילו מתמוטטים והולכים : ה"תורה" – אין דורה לה , החדרים חרבו , הישיבות ירדו  ובתי המדרש שוממים. "העבודה"-באלה , נתמעטו מביאי "קרבנות" בישראל , החנויות פתוחות בשבתות וימים טובים : טהרת המשפחה ירדה פלאים , הזהירות ממאכלות אסורות אפסה . ו"גמילות חסדים"- גם זה עבר ובטל  מן העולם : נתאכזרו הלבבות ואין עשיר בוש לומר לעני "אין לי"  ואין עוז – רוח לבלתי להאמין , אחרי שעכשיו הוא שעת המשבר  ורגילה  היא הפרוטה שלא תהיה מצויה .

ואני, יוזיפל ש"ץ , ביחד עם כל שלומי אמוני ישראל עומד משמים ושואל בלבי: רבונו של עולם , כנסת ישראל מה יהא עליה ? אם עמודי עולם נפלו , התוסיף קום בתולת ישראל?

לפיכך כשבאו ומרו לי: דרך כוכב מטשרנוביץ לקישינוב ור' ברוך שמו, חוטר מגזע יוחסין , והוא יקהיל קהילות ויתעסק ב"תורה ועבודה" נתנה שמחה בלבי. כלום דבר קטן הוא? "תורה ועבודה" ! שני עמודים שעולמנו בנוי עליהם!...

אחדים ממפונקי דעת התחילו לערער " "גמילות חסד"  היכן היא? דרשת יגהם כמין חוהר: "גמילות חסד " דבר הוא התלוי בממון , וכל עוד שלא עבר המשבר אין בידינו לפתרו, ומה עושה קהל בלי אתרוג?אבל תורה ועבודה בידינו הן , ואין לך דבר העומד בפני הרצון.

גמרתי אפוא בלבי לעלות ולשמוע מה ידבר ר' ברוך.

לא חקרתי , כדרך הנקרנים , אחר מדותיו ומפלגותיו של ר' ברוך. צדק מאד , לפי שיטתו אות הסוציאליסטון שהיה אומר  "אין עמים בעולם אלא שנים" "עניים ועשירים" . גם אני יוזיפל ש"ץ עונה בעקבותיו ואומר:"אין מפלגות בישראל אלא שתים :"חרדים וחופשיים" . ומכיוון ששמעת ישעל עסקי "תורה ועבודה"  למה לא ינאום ר' ברוך בבית המדרש? ומדוע זה באולם הציונים? דבר זה בלבד כבר עורר בי חשד קטן , אבל ניסיתי להניח את דעתי – אם לפנים  בימי "הבטלנים"  אמרו "יפיפתהו של יפת באהלי שם" –עכשיו בימי ה"חכמים" הניחו "התרפסותו של שם באהלי יפת".

לא באו הרבה אנשים כנהוג אצל החפשים . מלבד זה ראיתי , כי כל המזכירים של הלשכות השונות חפשיים  לגמרי , כשראו שאנחנו מתאספים , עמדו ממקומותיהם , הפסיקו את מלאכתם והלכו להם . לא חסו על כבוד האוח ולא רצו לשומעו.

דבר זה הפיס את דעתי לגמרי , כבר היה לבי סמוך ובטוח , כי באסיפה של חרדים אני נמצא.

עליתי וישבתי לי בשורה הראשונה , כמנהג מאז, בשעה שאינני רוצה לאבד אף מילה אחת היוצאת מפורש מפי נואם גדול .

 "פתחו את הש---- כמליצת העיתונאים , נאמו דברנים שונים איש איש לפי מליצתו ולפי כח חנופתו , לא הבהילוני , אומנותי בנגינה ולא בחנופה, התכוונתי ביחוד לשמוע על דבר "תורה ועבודה".

עלה נואם צעיר , לפנים תלמיד ישיבה בקישינוב ועכשיו, "אידיאולוג" ב"תורה ועבודה" . שמחתי עליו, הלא תלמיד ישיבה הוא ויודע הוא פרק ב"תורה ועבודה" . דבר עברית במבטא הספרדי . האמת אגיד, התחלתי להטיל בו חשד. לא היה באולם אף אחד מאחינו הספרדים. ולשם מי ההתיפות הזאת.

הטיתי אזני , עשיתיה כאפרכסת לקלוט כל מילה ומילה –או כל ניצוץ וניצוץ- מפיו של "כוכב חדש" זה.

רצוני היה בדרך אגב, לראות בפירותיה של הישיבה שבעירנו, שבשבילה הרבו להפיל עולמות ולהקריב קרבנות כל טובי עירינו ועסקניה, על ישיבה זו  שמנו עינינו כל הימים שממנה יצאו לנו לוחמים בעד לימוד התורה וקיום מצוותיה.

הרבה הרבה דבר הנואם הצעיר הזה . מבטאו הספרדי הפתיע אותי ביחוד "נתפעלו" סוחר הבולבוסין שישב לשמאלי  וסוחר הפוזמקאות שישב לימיני. שני הזקנים הללו נתבלבלה דעתם עד הקצה האחרון . הראשון עלתה נשמתו לגנזי עיניו ונשארה קפויה שם. והשני נרדם מכל וכל כאדם בשעתו.

מכל פטפוטיו העליתי רק דבר אחד: תורה- זהו היושר האנושי ומוסר הנביאים . ועבודה- פירושה : טיפוס חדש של יהודי על אדמת ארצינו הלאומית.

לא הבינותי אף מילה מפירוש חדש זה. בטלן אני בדבר . אבל הרגשתי שאין הדבר חלק.

בינתים עלה נואם חדש. דבר יהודית פשוטה . מובנת לכל. אבל גם הוא התחיל מטפס ועולה , יורד ומבלבל , ואי אפשר היה לרדת לסוף דעתו.

בקירוב אמר כך:

שמעו נא רבותי! בשנות המילנצקי , כשישבנו בסן – רימו וסדרנו בריתו של שפינוזה, נכנסו זשבוטינסקי ותרומלדור ובנעליו של הרב פישמן נשקו לבלפור בהצהרתו , אז התפרץ המן בן המדתא במבול גדול ובפרדוקסים של מכס נורדוי הוליד על הרי אררט את ה"קפיטל" של גנדי , ועליו נבנה כרך גדול של "תורה ועבודה" ומשם יצא הטיפוס חדש של יהודי...

שוב טיפוס חדש... נדהמתי...קפצתי ממקומי ואמרתי:

-הואילה נא ר' ברוך ! הלא לכבודך באתי לכאן, הואילה נא בטובך לבאר לי :מה זה טיפוס חדש של יהודי? כל ימינו הננו נלחמים , באש ובמים שנהיה יהודים שומרי תורה ומצוות , יהודים כפשוטם וכמשמעם. ומה זה הללו באים פתאם וזמירות חדשות בפיהם: "יהודי בן טיפוס חדש"? אנא באר לי היטב היטב.

קם ר' ברוך על רגליו, סלק ידו לגבי מעלה ואמר:

ה"אגודה" – אם לא ארצה לומר עליה מלה גסה ששקר במעשיה – אומר עליה בשפה נוחה, כי איננה עקבנית ביותר. בתחילה לא רצתה להשתתף עם ה"פושעים" בבנין הארץ ועכשיו הלכה לבחירות ועד העיר בירושלים עם בעלי ה"הסתדרות" ומכאן פרשה שלמה של חטאיה ופשעיה של ההאגודה...

חרה לי היטב , לא הזכרתי אף מילה מעניני המפלגות . לא שאלתי כי אם שאלת תם  "מה זאת" ! ומה זו תשובה לכאן . חסתי על כבוד ה"אגודה" הסתדרות של גאוני ישראל וצדיקיו , איך אפשר לומר עליה ששקר במעשיה?

חפצתי להשיב , אבל מדרכי הנימוס דחיתי את הדבר לגמר נאומו . בינתים התחיל להטיח דברים נגד ההסתדרות , היו באולם עזי- פנים שלא הניחו לו לדבר . הפסיקוהו בכל מאמר ומאמר , בקושי עלה לו לגמר.

נאומו עשה "רושם" .הראה כחו בתורת המפלגות , שואל באינשטיין ומשיב במארקס. אינו שוכח גם כן- להבדיל את משה רבינו . לפי דעתו היה מתבולל (עפרא לפומיא) שכן נתגדל בבית פרעה ולא שב לעמו אלא לאחר שראה "איש מצרי מכה איש עברי" וכל כך גדול הוא בעיניו עד שהוא מפשיטו לגמרי ומעמידו בעולם שכולו שכל והרגש.

פקעה סבלנותי, עליתי על הבימה שלא ברצון חכמי הנשיאות ואמרתי:

שמעו נא רבותי רברנים פקחים! כ"גמילות חסדים" שבזמן הזה – כך היא "תורתכם" ו"עבודתכם" .

"שמים רחבים ומכנסים קצרים " –יאמר הפתגם על אלה שרצונם גדול ושכלם פעוט.

האם גם עליכם נאמר פסוק זה?

ירדתי מעל הבימה והלכתי לי.

חבל על איבוד זמן!