זכור ימות עולם

ההיסטוריה של ההווי האנושי בקהילה הדתית מהתקופה שלפני השואה

  פעם היה אחרת...

ביקורת ספרים של פעם: איזו שפה ואילו נתונים !! וללא משוא פנים.

דרשות מהרי"ח

יכלכל דרושים בהלכה ואגדה, למועדים ולימים נוראים, ולשבות השנה

חובר מאתי ישראל חיים דייכעס, החונה בק"ק ליעדז.

ירחון שערי ציון

הכותב: מזה

מקצוע הדרוש בניגוד למקצוע החידוש הוא יותר סוביקטיבי, סגולותיה העצמיות של המחבר, רשמי חייו, והשקפת עולמו הם מניעים מכריעים במחות חבורו, בשגם כי כאן אין למחבר עסק עם ענין אוביקטיבי מדעי, אלא משתדל הוא לתת פתרון לשאלות החיים וההויה, שרמזו עליהם חכז"ל באופן אללעגורי, מסיבה זו רבים וכן גדולים במקצוע ההלכותי לא מצאו ידם ורגלם במקצוע הדרוש, כי את החיים לא ידעו, ושאלת היקום לא התבוננו, ודרכם בדרוש היה רק להרכיב באפן מלאכותי מאמר נפלא אחד במשנהו, לעיל פילא בקופא דמחטא, ולהפוך שני עקובים למישור אחד, והתוצאות היו כנודע כי תחת אשר במקצוע החדוש עשו פרי הלולים, הנה במקצוע הדרוש לא עשו אף פרחים מרהיבי עין.

לא כן הגרי"ח דייכעס שליט"א. הודות להוקרת רבנן באופן מצוין של חותנו הגביר ר' משה ז"ל מווילנא, והעזר והסיוע שנתנה לו רעיתו הרבנית המצוינת, גם הים באהבת התורה, לא ידע מחסור ושטן על דרכו דרך התורה בימי העלי' שלו, וצרר בכנפיו בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים ז"ל עוד ביותו סמוך על שולחן חותנו, ואין כל פלא איפוא כי כל העתידות שחזו לו גדולי הרבנים מדור העבר קמו ויאתיו, והמעולה שבאפיו העשיר, השקיע הרב המחבר בספר הדרשות המונח לפנינו,

הנעימה המיוחדה המצינת ספר הדרשות הזה היא האופק הרחב והטון השלו של אדם גדול פכח השוקט על שמריו באהלה של תורה, ובשעה זו עצמה שמתעוררת אצלו תמיהה ופלא במאמר חז"ל האומר דרשוני, שיא דמיונו העשיר יגביה עוף למצוא אח תאומים לו בשאלת החיים, ושאלת היום ושיחות קדומים של חז"ל מתאימות יחדיו באופן טבעי ללמוד מן הסתום על המפורש ומן המפורש על הסתום. נסיון החיים, ודרך החיים האגדי, משמשות אצלו בעת ובעונה אחת, וזהו לדעתי, הרז של חבורו המצוין. נקח לדוגמא את המאמר הידוע, (ביצה ל"ח) כי סליק ר"א אמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. הביאו הרב המחבר ב"פתח דבר" של ספרו, ופי' כי כשסליק לא"י במקום שאין מכירין ערכו הנעלה, התפלל שיתיחסו אל דבריו בכבד ראש הראוי כדי להשיג כונתו הנכונה, ולבלי להוציא משפט מעוקל על תורתו עפ"י משפט נמהר ושטחי.

בצד מ"ה בדברי הספרי (ברכה) על הפסוק וימת שם משה, דאמרו ז"ל "מחילה יוצאה מקבורתו של משה לקבורתן של אבות", שנדחקו בזה רבים, ופי' מחילה רוחנית. כלומר שמה שהתחילו האבות והחזיקו בעבודת השם באמצעות הגיונים שכליים לבד, בא משה אחריהם והשלים מלאכת הקודש באותות ומופתים כקריעת ים סוף ומן, וכדומה, ושוב בצד ס"ג על מאמרם. ז"ל (סנהדרין ק"ט). ההיא דביתא דחוה קא מפקא רפתא לעניא בהצבא אגלאי מילתא שפיוה דובשא אקמוה על איגר שורא, אתא זיבורי ואכלוה. שהאיר את המאמר הקדום הזה באור זמננו אנו, ששונאנו ומנדינו בכל מדינה מפצחים בקול: "מדינה ומדינה לבניה, ואל לזרים חלק בה"! וזה הראו באופן אליגורי. לכאורה מה איכפת לה להתיא דביתא אם הדבורים מלקקים הדבש מעל בשרה? אבל באמת הדבורים כשהם מוצצים את הדבש, בעונה זו עצמה מנפש עד בשר הם מכלים את ה"דביתא" עצמה, וזה אמרו: הוא גורל המדינה מהדבורים הזרים המהגרים ללקק דבש הארץ, לא רק את הדבש הם מלקקים אלא שמביאים גם דימורליזציה בהמדינה עצמה.

ועשירות הרוח שאנו מוצאים בה"אגדתא" אנו פוגשים גם בה"שמעתתא" שלו, סברותיו העמוקות כשהן מסתיעות על ידו בבקיאותו הגדולה, הם דומים ממש "לתפוחי זהב במשכיות כסף", הזיווג של ה"לשיטתו" שלו עולה בדרך נוח וטבעי: