זכור ימות עולם

ההיסטוריה של ההווי האנושי בקהילה הדתית מהתקופה שלפני השואה

  פעם היה אחרת...

היחס

ירחון דגלנו תרפ"א

הכותב: נ. גנן  

1.

בשני אופנים כובשת לה החקירה את דרכיה : התאור והנתוח

הראשון מתחיל בשאילת "מה" ו"איך" , שואל הוא מהו הענין הנדון ואיך התפתח. הוא אינו יורד ובודק אם  זה מתקיים בכלל אלא הוא מחליטו כאשר קיומו הוברר לו וחודר רק לדעת כמה השפיעה העת על מהלך התפתחותו ואיך, אם לטוב או לרע . השני  מערער את היסוד , מציג הוא לפניו את השאלה  "למה": למה זה ככה ולא ככה ?הוא יורד עד היסוד , תחת תהומו של היש , ובודק אם הוא משולל או מחויב זכות הקיום.

הפילוסופיה הדתית , חקירתנו אנו , משתמשת בראשון בעוד שהפילוסופיה העולמית משתמשת בשני. והנה ההבדל בין שני אלה אינו רק שיטתי אלא בעיקר הנהו נפשי : תלוי הוא בזו הנפש ההוגה את מחשבותיה,כי  ישנה נפש אשר תכף בגיחה לחלל החיים מכירה את ודאיותה וממילא בסיסה הוא היש,הודאי, וכשהיא מתעמקת באיזה עניין אז תפקידה היא רק לחקור דבר גידולו וטיפוחו. היא, הודאית , יכולה רק להתייחס אל דבר שהוא ודאי ולא לאפס] כי ממש מתאחד רק בממש והודאי מוליד ודאי ואפס אפס....

והנה כמו שהנפש הזו היא ברייה ודאית שאינה בטלה גם באלף ספקות כן יש נפש לעומתה אשר תמיד מלווה אותה הספק . היא , הגם שהוא רואה את הודאי עומד איתן לפניה, חותרת היא תחתיו ושואלת :למה זה ככה? כי , הבסיס שלה היא הספק וכשהיא מתעמקת בדבר היא רק לשם הריסתו, לשם ספק אחר ולעולם לא תבוא לידי בניה לידי ודאי. היא הספקנית , מסתכלת על הכל , על עולם והחיים , כעל ספק אחד גדול ומנתחת הכל כדי לאפס את הכל .

והנה נפש כזו היא אם כל עול , מפני שהיא מחייבת שיבטלו הסדרים הקבועים אחרי שאין אצלה שום קבוע ועומד וממילא נגרר מזה בטול החוקים הן במובן הדתי והן במובן המוסרי. אין אצלה "לאו והן" קבוע אחרי שהכל אצלה מטושטש ומוטל בספק.

היהדות שהסיסמא "מי איכא ספיקא כלפי שמיא" אינה סרה תמיד משפתיה משתמשת במחקרה באופן הראשון, אין היא מסתכלת במה שלפנים ואחור  במה שלמעלה ומטה אלא בסיסה הוא  הודאי, האמונה, ומתעמקת רק להשיג את עומק הודאי , אין היא ספקנית אחרי שהיא עצמה ודאית.

והנה כדי לבאר את העלה שהכריחה את היהדות לבחור באופן הראשון , להיות מה שהיא-יהדות , מוכרח אנכי לנגוע פה במושג אחר – וזהו עיקר חפצי במאמרי הלז – ביחס.

2.

כאשר אנחנו חודרים להסתכל בחיינו – אנו , אז נווכח עד כמה לא צודקים הם "הכינויים " בחיים ועד כמה מוטעת היא זו המילה אינדבידואלית שפירושה עצמיות שאנו מנשאים אתה את כל הנראה לנו לגדול . כי כאשר נלוה את האדם מקבר לקבר רואים אנו שאין הוא חי בו , חיי עצמו , אלא תמיד הוא חי חיי אחרים – חיי יחס. אי אפשריים הם החיים שיהיו עצמיים! הילד חי ביחס אל מינקתו וצעצועיו , העלם ביחס אל מוריו והוריו והגדול ביחס על משפחתו או ביחס אחר בלי נפקותא אם חכמה , עושר או חבורה . תמיד יש איזה "מה" הקובע את חיי האדם.

והנה כעת אם מהשקפה הזו נצא לשפוט על מהותו של האדם יגל לפנינו אופקים חדשים  ועולם הפוך יראה לעיננו . רואים אנחנו עד כמה עלובים וטרגיים הם חיי האדם , כי נשמט הבסיס תחת המושג "חרות" אשר הוא הוא גולת השאיפה בחיים. הלא הפירוש של "בן חורין " הוא זה שיש בכוחו לעשות הכל מה שהוא חפץ בלי שום מפריע וכה מתרבה ומתגדל גם כן ה"מה" שלו יחד עם זה גם השתעבדותו אליו . כי באותה המדה שגדלה היא חרותו באותה המדה מתגדלת גם כן השתעבדותו. משועבד הוא האדם אל ה"מה" הזה שאליו הוא מתייחס בחייו והוא הוא הנוגש האי נראה העומד על גבו ומצליף עליו בשוטו ולא נשתומם איפוא על שנשמתנו מזדעזעת בשעה שאנו שומעים את זו האנחה המתפרצת מכאב לב : כמה כבדים הם החיים מנשוא! מרגישים אנחנו עד כמה ערטילאים הם חיינו – אנו ובושים מרגשי היהירות התוקפים אותנו לא רק לפעמים ... רואים אנחנו שאלה הנדמים לנו לעליונים הם למטה והנדמים לנו לתחתונים הם למעלה, כי מה שהאדם מסתפק בצרכיו וממעט ברכישתם של הבלי העולם הזה במדה כזו קלושה היא השתעבדותו . מעיד הוא בזה שיש בו חרות פנימית ... וזהו שאמרו באבות  "איזהו עשיר השמח בחלקו". ורש"י חודר לתוך עומק הכוונה בחוש היהדות שבו , מפרש"י שיש לו חרות נפש ולב טוב באותו החלק שהקב"ה מזמין לו בין טוב לרע, בין רב למעט , ואינו מצטער להיות רודף ולהוט לאצור ולקנות יותר מחלקו" כי בעיקר הדבר אין הדבר תלוי בכמות הקנין אלא אך ורק באיכותו של בעל הקנין אשר אינו חפץ להשתעבד כל כך אל ה"מה" הגשמי ע"י הגדלתו ומגביל את קנינו הוא שלא להתאוות אל זולתו וגם את זה הוא אינו מחשב כקנינו הוא אלא כמו איזה דבר אשר נתנה לו רק הרשות להנות ממנו.

והנה כמו שהיחיד חי רק חיי יחס כן הוא בחיי  כלל . המוטיב של הגנה מפני השכנה מכריע בכל אומה ואומה יותר מהטובה העצמית. כל עם חי רק ביחס אל עם השני. הוא מפחד ואינו חפץ שהעם השני יגדל ממנו , שיהיה תקיף ממנו . הפחד הזה מפני השני הוא רק תולדה של ה"מה" הטמיר חזה המשעבד את חייו של העם בלי ידיעתו . מרגיש העם שדבר מה מעמיס עליו ואינו יודע מהו . משתוקק הוא להמלט ממנו , מן האויב המסתורי  הזה , והולך וכובש ארצות אחרות ובזה הוא עוד מגדיל את השתעבדותו וכה נעשה המנצח למנוצח...

3.

והנה כעת נגיע בארג מחשבתנו עד לנקודת המוצא אשר ממנה מתפצלים קוים שונים.

בקצה הקו האחד עומדים להם כל  העמים אשר הגיעו אליו אחר השתלשלות והתפלחות ארוכה, והם ממשיכים ומאריכים את קום – הם , מתקדמים בדרכם עם כל אידיאותיהם ותכונות נפשותיהם ומתרחקים בזה מקצה הקו השני אשר עליו עומד זה העם הזקן, עם ישראל, אשר אינו מזדקן לעולם...

לעולם לא יתקרבו שני הקצוות האלה , כי אי אפשרית היא אחדות האידיאה בינהם . מפני שקיומה של האידיאה האחת היא בטולה של השניה וקיומו של זו הוא הוא בטולה של הראשונה. כי כאשר נשים סקירה בראשית התפתחותם של כל העמים אז רואים אנחנו שההשתלמות הגופנית היתה ראשית מגמתם , האידיאל שלהם . גוף חסין בעל שרירים מוצקים שמש בתור סמך וראשית המאויים הסמויים של האדם הקדמון . הרגש הזה היה כה מושרש בלבבם עד שנמצאו עמים אשר הרגו את הילדים החלשים שנולדו להם . כמובן הסתובב עולמם המחשבתי רק על אלה הדברים הגשמיים שהפתיעום בכוחותיהם הכבירים , כי אלו  עוררו באינסטינקטם החיי השתוממות והתבטלות לכל איתן שהופיע לפניהם , כה , עד שאללו כל כוחות הטבע הכבירים וסגדו להם . האליליות היתה רק התרכבות של חסינות אלמנטרית שבה התגלם זה ה"מה" המשעבד הזה בכל תקפו אם גם בצורות שונות . בכל אידיאותיהם הכי נעלות פעפעה תמיד אנתרופומורפסיות גסה, מפני שבכל דבר ודבר הם ראו ורואים ר רק את עצמם היינו את ה"מה" הגשמי המכריחם להשתעבד להתיחס אליו.

והנה, בחפצם להשתחרר מן המעיק הזה, להתעלות ממנו ירט בהכרח מהלך מחשבתם על דרך הספק . הם לא ראו עצה אחרת כדי להשתחרר מההתיחסות ההשתעבדותית הזו אל ה"מה" הגשמי אלא רק על ידי הטלת ספק בו . : מי יודע אם הוא בכלל מתקיים? ומפני שה"מה" הזה אינו מחוצה להם אלא בהם בעצמם הם נופלים מספק אחד אל השני וכן הלאה עד תום השורה בערפל . וכה נולדה שיטת הניתוח המשמשת יסוד  בפילוסופיה העולמית.

לא כן בני ישראל שנעשו לעם רק במעמד הר סיני ואשר שם שעבד את חייהם הם לרוחניות ל"מה" שהוא למעלה משכלינו ואין לנו בו שום תפיסה. במושגנו . . וממילא אין השתעבדותם השתעבדות אחרי שאין שעבוד בעולם הרוח . התיחסותם אל המה הגשמי , אל החומר אינה השתעבדותית מפני שעצמיותם הם התרוממה עליו ואינה תלויה בו ורק מתייחסת אליו בתור שולטת . וזהו שאמר הנביא"אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו" כי כולם הם עבדים המשועבדים אל ה"מה" שלהם . "כי בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" מפני שבזה האדם נעשה לבן חורין אמיתי בזה האדם משתחרר מכל עבדות , מפני שאינו רואה את זו בשום דבר... בסיסו של האדם הזה היא האמונה . מאמין הוא , וממילא התיחסותו היא רק אל הודאי ובמחקרו משתמש הוא באופן התאור  ,כי אין נתוח בודאי.

ההתיחסות החפשית הזו אל העולם והחיים עשתה את האומה הישראלית בצדק למובחרת שבאומות!