זכור ימות עולם

ההיסטוריה של ההווי האנושי בקהילה הדתית מהתקופה שלפני השואה

  פעם היה אחרת...

המילה

ירחון דגלנו תרפ"א

הכותב  נ. גנן

ת"ר "אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחילה לאיברים" (כתובות ה').

הליבוט בנושא הזה לא יתמיה אם רק נחפוץ לשהות רגע קט אחד ולקלוט לתוך אוזננו את שפעת הדיבור המקפתנו. ואז דומני , שכל כני ירגיש את זו השאלה האי מפותרה : הזמזום הזה למה?

ואם נוסיף לשהות שעה קלה וגם נתעמל לחדור לתוך זמזום הדיבור הזה אז גם ניווכח שלא רק שאין העסק בנושא הזה תמוה, אלא שזה עוד מתגלגל עלינו, ואיזה  "מה" טמיר נפשי שבנשמותינו אנו, תובע מאתנו את עלבונו-עלבון המילה . מעולם לא הגיעה המילה לידי חלול נוקר עיניים כמו בעת הזו שאנו "זכינו" לחיות בה. עתנו אנו, זו ,ענית-הטוב ועשירת הרע, נתעשרה יחד עם עושר מאורעותיה ברכוש מילים בנות לא – תוכן אשר כלפיהן ננס הוא גם הלקסיקון הכי מכיל. גיבוב מילים מפעפע על כל לשון המדבר, ואותה זה האחרון שולח על פני החיים בפקודה "מלמלי!" וזו הלשון ממלמלת ומתחרה את חברתה- לשון אדם אחר בחשרת מילים. והנה טרגיקומיקה ! המנצחת נעשית לקברניטה שבחבורה ...

והמטרונית הזו מכיוון שנתעלתה מתחלת בעצמה וחושבת באמת , שבדבריה חבוי איזה רעיון עמוק ושזה רק "נעשה" באופן מלאכותי.היינו, מעקמים ומסרסים את הניבים .... והנה היא מתחילה להמציא מילים "מחדש-אפויות" או משתמשת באלה , שבעיקר מובנן מוזר לה לגמרי ואם לפעמים יפגוש בפטפטנית זו איזה אדם , שעדיין לא נסתבך בלהטי מילים האלה ולפי תומו ישאלנה : מה היא חפצה? אז תנעץ עליו זו הנשאלת שתי עיניים רחמניות האומרות : האדם הזה הוא נאיבי ביותר, אי מקולטר. וכשזה "האי מקולטר" אינו בוש למתלמד מכל ברנש ויסרב בה להסביר לו את "הסודיות" שבחצאי מליה אז תענהו: הנני אכספרסיוניסטית או פוטוריסטית וחסל! – תשובה אכספוסיוניטית.

התמונה המלוטשה  הזו מספיקה גם בלי תוספת באור להראות לנו עד כמה נחוצה פה במילה, תעופת עין חודרת, ועיון מחשבתי: עיון מפרה, אשר ירוששנו בביטוי שפתים ולעומת זה יעשירנו ברחש הלב ובתוכן המוח. וככה עשינו איפוא את המילה למושג.

דרכי רוח שונות נמצאים בעולם המושגים.

מהן סלולות , המובילות את ההלך הבודד ישר לתוך האכסניא הדרושה לו – אל המטרה הנכונה. בדרך המלך הזה אין פרשת דרכים , והוא דרך תורתינו הקדושה , והוא ישר אל הטוב והאושר הנצחי – אל האמת.

מהן , ההולכות ונסללות, נסללות הן מאלה בני אדם אשר דרך החיים של תורתנו הקדושה היא אצלם בסיס מוצק, אבל הם חושבים לקצר או להאריך ומחפשים להם שבילי צד המובילים סוף כל סוף אחרי הרפתקאות שונות אל הדרך הראשון – בדרך הזה עלולה היא כבר הטעות.

ומהן, העקובות והפתלתלות, אשר עליהן מטיל ההגיון העולמי המודרני.

קלה היא הכניסה שמה אבל מאד קשה , או יותר נכון , אי אפשר היא היציאה בלי שישארו ביוצא, בשב, רשמים אי-נמחים , פצעים עדי עד - -פצעי הנפש...

מליוני אדם תועים בדרכים הללו מחפשים הם איזו מטרה לחיים, חייהם הם גומא וחת , אש תשבר את צמאונן – אבל אין! הכוחות הפיזיים והפסיכיים מצטנמים ומתדלדלים , המוחות מסתבכים ורק הרצון לרע משגשג ועולה ועושה פירות... לחלוחית הנשמה והחיים הולכת ומתיבשת ! ואלה האומללים איהם מכירים בתעותם ומוסיפים לתעות וכל מה שהם מקדימים בדרכם מתעה זה , הם מתרחקים מדרך החיים – האמת . כעין פאטה מורגנה מרחפת לפניהם ומתעה אותם ... שם תמצאו מים! אומרת להם תמונת שוא זו. והם אצים בדרכם ומוצאים – מעין רעל וארס החיים ושותים הם את המים הדלוחים והמלוחים האלה וצמאונם מתגבר עליהם עד מחנק הנפש ... חיים להם אלה התועים חיי ליליה 0 כי יראים הם את השמש, את היום הבהיר... חיי תיאטרון , חיים משועממים , חיי מותרות ורק לא חיים רעננים. אין להם אחיזה בהם והאדמה מתמוטטת  תחת רגליהם . מטיילים הם אצל החיים ולא בחיים ... דרכם חשכה ורק הנאות חטא  הן הברקים שבחייהם הם. ואחרי  העלמת הברק חוזר עולמם לחושך משנה. בדרך הזו גדלים פרחים יפים אבל הם אינם נותנים ריח--- הם פרחי השטן .. פה צץ הזדון  ופוח השקר והמילה הריקה החללה שולטת פה שלטון אי מוגבל !ככה מושכים אלה האומללים את חייהם הם כנטל כבד עד שירית חץ בטבע טו סתימת הגולל שלא בטבע שמות קץ לטרגדית החיים האלה.

והנה הנכנסים לפרדס המושגים צריכים מאד להזהר , שלא יטשטשו את הגבולים הנמתחים בין שלש הדרכים האלה ואת אלה הגשרים המפרידים שבין מושג למושג ... כי טשטוש הגבולים חטר נורא הוא!!!

מן טשטוש הגבולים בעולם המושגים נשרצה זו המילה בת תוכן ריק . כי נמחה ההבדל היסודי בין המילה הממלאת איזו כחובה ובין זו המילה הממלאת איזה תפקיד ונתהוה איזה "בין השמשות " ארך, שבו אור וחשך משתמשים בערבוביה ונחלפה לה המילה הנכונה במילה הבדויה. חובה מוסרית היא על כן לפזר את העננים המעבים את שמי ההכרה ולהעמיד כל אחת במקומה היא לחתם תחומין.

הנני מרשה לעצמי לחתם ואחלק את המילה לשלשה סוגים:

מילת החובה      מילת התפקיד     ומילת הפטפוט

הראשונה ממלאת  בהוצאתה עם הבל הפה לחלל העולם איזו חובה ודרישה פנימית . יותר ברור: ישנם בני אדם או ישנם מומנטים בחייהם ואלה הן דוקא הכי מעטים שרגש יכול למלאות את לבם עד לידי הפקעה, הרגישים הם זעזועי נפש נוראיים , והנה המילה המתפרצת מהם אז , היינו מהנתלשת מלבבם ושעולה בצינור ההכרה כשהיא מתבטאת בפה , משחררתם קמעה משפעת  וממלאת  חובה כלפי אומריה, מרגיש האדם אחרי שבטרה כעין הקלה פנימית . המילה הזו אינה מצויה בכל אתר ואתר והנה תמיד אמת וקדושה כי בעיקר הדבר היא משועבדת קר לאחד מן אלה השנים או לשניהם ביחד והם הלב והמח. הלוגיקה מעונה בקרומי המוח וההרגשה בטרפשא דלבא וביניהן ישנה המילה, והיא קדושה. קדושתה נסתרת היא בחבין שמת בעל הרגש ממרגיש שמחה או כאב , או נכנסה ברוחו של החוקר האמית י הכואב בספק והעלו בודאי, כי מה שאצל הראשון כאב ושמחה הוא אצל השני ספק וודאי ... אין לך הנאה כמו מתרת ספקות אומר הרמבם ז"ל

פה, במלת החובה הזו , מושם ההבדל היסודי שבין אדם וסופר אדם. וזוהי השקפתי המסוימת על מהות הסופרים . הסופר זה היצור האומלל או מאושר , הוא גדול בעיני מיתר בני אדם  באותה המידה והמדרגה שהאדם עולה על החיה. בזאת האחרונה אין כח הדבור בעד שהאדם יכול לבטא את רגשותיו היא, נותן לאלה צורת המילה והסופר הוא אדם ,כלפי אדם- החיה. הוא יודע למצוא את זו המילה הנכונה של אלה ההרגשות הסמויות , אלה המתות טרם הוולדן ויודע לכנות בשם את כל אלה פרכוסי הלב וזעזועי  הנפש , אלה בני הרגע, שההמון יכול רק להרגישם , וזה באופן מטושטש , אבל לא לבטאם  ומפני זה חודרת  לפעמים מילה אחת הנפלטת מאדם מעולה כזה לתוך נבכי נשמתינו עמוק עמוק.

השניה ממלאת היא רק את הריקות שבלב, איזה תפקיד בחיים , תפקיד הדבור. לסוג זה שייכים רוב המדברים . חושבים אלה קצרי הדעת שהפה נוצר רק לדבר. ובשבילם העולם הוא רק תיאטרון גדול אשר לכל אדם שיש איזה תפקיד ידוע. לפעמים הם מתרגשים ומתלהבים , אבל רגשם זה הוא מעין נ"ט בר נ"ט והתלהבותם הוא רק להב קש.. רגש כזה מצווח מרעיש את כל התבל כמו איסטרא בלגינא

השלישית אינה צריכה ביאור.

בה גם אין נט בר נט אלא- פטפוט.

הסך העולה מחל מאמרי הוא שמחויב כל אדם טרם שיבטא את המילה להעבירה קודם לפני כס המשפט שבפנימיותו הוא , לפני ה"אני מעריך"שבו ואחרי כן לפצות פה ולבטאה . ואז קווני שכל פה יפיק מרגליות...