|
ספרות
ירחון דגלנו תרפ"א
הכותב נ. גנן
בכל אדם פרטי יש דבר מה נצחי, העורג ורעב תמיד , לעולם חסר לו מה – וזה שואף , מבקש ומקווה.
השאיפה היא רק עדה על המחסור ובאמרינו שהשאיפה היא החיים אז הפירוש שהמחסור הוא החיים, כי בעיקר הדבר אלה הם תמיד בבחינת פרוזדור , שתכליתם האחרונה הוא הכניסה המקווה תוך הטרקלין ודומים לבצל זה המלא קליפות שכל מה שמרבים לקלף כן תבצבץ קליפה חדשה תחת המוסרה, בלי למצוא את הפרי , כך הם המתקימים בעיקר בכוח המציר שבנו – המחסור והשאיפה מנסרים שלובים בחללם ובאמת הם הכח הדוחף היחיד באדם למעשה לחיים ...
ומפני שכל פרט מרגיש את המחסור הזה באופן מיוחד , המיוחד לו לפי המעלות והמורדות הרוחניות ותנאי החיים אשר היא נתון בהם , מגוונת גם השאיפה באלפי מגמות והיא מתבטות בבן כשרון ביצירה , וביומי , בחלום כי אלה בהוכחם שאין לממש, למלאות את המחסור הזה בהחלט או בהווה , מפנים אז את כמיהתם אל העבר עתיד או אל החלום – בהווה.
והנה המחסור הזה הוא הנמוק היחיד לחלוקי הטעם והדעה באנושית. וזו כמו שהיא מתפצלת לפרטים בודדים כן היא גם מתחלקת לרבויים בודדים, הינו קבוץ של פרטים שנתקרבו חד לחד אם ע"י תנאי חוץ, מדיניים או ע"י איזו מגמה רוחנית שאחדתם- לעם , ואלה הווה בו איזו קורבה – הדדית אשר על ידה נעשו לגומי הדמיה בהרגשת מחסורו , שאיפתו הגדולה של אותו העם.
והשאיפה הגדולה הזו כשהיא מתבארת ע"י בעלי הכשרו שבאותו העם ביצירה ספרותית נושאת בחבה פרוד ואחוד כאחד, ולפיכך שונים הם בוטאיה ,כי כל אחד בא רק להטעים את אותו הצד, את אלה המוהנטים המורגשים לו ולסביבתו ביותר, אבל מכיון שהיא נובעת מלב כלל אחד משתוים הם בנקודה אחת, תהי גם הכי זעירה, וזו מגשפנקת את זו היצירה שהעם מבקש בה תנחומים למחסורו באפיו המיוחד- וכך יוצר לו כל עם את ספרותו הוא המשמשת לזה הראי המלוטש אשר בו משתקפים כל הרגשותיו שאיפותיו וחייו של אותו העם.
והנה , נשמת העם , הוויתו, מתגלמת בספרותו. וכל מה שהנשמה הזו מגדילה למרגיש את מחסורה, באותה המידה היא מתעמקת ביצירת ספרותה.
לפי זה יפותר לנו זה החזיון ההיסטורי המתמיה שרבים כבר נתקשו בו המוכיח שדוקא את מירב היצירות יצר לו כל עם בעת מורד – אשרו, היינו אחרו שנוצח במלחמה או תנאים אחרים השפילוהו וגם מפותר לנו זו השאלה שעוד לא קמו לה פותרים – מספיקים :מדוע אחרי דור של גאון או גאוני היצירה המופיע בעם , קם רק דור של דלי – היצירה של פעוטים והולכי- נמושות?
כי אחרי שהקמנו לנו את המחסור לבסיס שעליו נעמוד לשפוט על מהות הספרות מובן הוא כשעם יורד מגדולתו , אשר לחדושה הוא עורג בכל ניד לבבו וחסרונה מורגש לו בכל עורקיו , הוא משקיע את עצמו ביצירת עולמו האבד, כדי לשכח את הממש –החי- הרע בהווה ובונה את עולמו לעתיד ע"י כח העבר התוסס בפנימיות, כמובן הן יצירותיו באתה השעה יותר עמוקות ותכניות מאלה בני עת השלווה המחפשות רק תוכן לתוכן...
הנביאים שלנו שמטיפו מוסר לעם ישראל חיו בעת מורד-האושר של עמינו וייסרוהו שישוב מדרכו הרעה . הם הרגישו את המחסור הנורא בהפראת העם ובהפרעת הדת והמוסר וזה מתפרפרת בלהבות – אש בנבואה הקדושה.
המחסור האיום בחרבן ארצינו ועמינו השתפך מלב כואב של משוררנו הגדול ר' יהודה הלוי ז"ל והתלקחה לשירת אש.
לא נשתומם איפוא אם גאון יוצר אחד מוצא את המילה הנכונה לזה המחסור המציק לעמו, באיזה מקצוע שהוא , ואומר לו מהו חפץ או יותר נכון משהוא אינו רוצה, אז הבא אחריו אינו ר ממלא דבריו, חוזר וכופלם , וממילא נופל הוא מהראשון באותה המידה שיש בין ממציא למשתמש בהמצאה. חסר לשני אות והכח הטמיר, הראשון , המפתיע את השומע....
המחסור הוא מוטיב היצירה, העשייה והחיים. הוא מממש במדה ידועה את במושג "עולם".החולה אסיר המטה מרגיש מה זה טיול בחוץ יותר מהבריא המתהלך והכואב, בעל כרחו מרגיש שהחיים אינם חלום, ומפני זה לא משתומם על אותו הרגש הסמוי המתעורר בנו בשעה שאנו קוראים באיזה ספר ופוגשים האיזה ענין שנוא קרוב לזה המחסור המורגש בנו , מרגישים אנו את המלא ומתרוממים מעל לדלותינו, מרגישים זעזועי נפש שונים כי דיה נקיפה אחת על מיתר טמיר אחד של הלב להרעיד את כל הנשמה שבגוף, שוכחים אנו את המציאות של העולם , החיים ושלנו ועולים באלה האותיות הקטנטנות הלוחשות לנו בזה הלחש שאינו יודע מילים....
זהו כוחה של ספרות אמיתית! היא משכיחה את מציאות כל החיים ע"י מציאות.
למותר מן הראיות על זה , כי מילתא זו בהרגשה תלויה ומי שנשמתו יבשה לא ירגיש את זה לעולם.
יהודי מדוכא יסורים ההולך לבקש את משאלותיו "באמירת תהילים" יכול לפעמים לא מעטות לשכח את משאלותיו הוא ב"אמירה" זו והוא רק משבח ומהלל בלי כל מטרה ותכלית ורק מאמונה ומאהבה.
דכירנא: נכנסתי פעם אחת אל בית המדרש ומצותי שלם יהודי , תלמיד חכם גדול שישב לו כשגמרא פתוחה לפניו ,והוא זה עכשיו שקם מ"שבעה" אחרו בנו יחידו שנפל חלל על שדה הקטל . הוא היה משוקע במחשבות והכרתי בו בז והדהעה שנצצה מדי פעם בפעם בעיניו שהוא נלחם מלחמה פנימית איומה עם צללי המוות ואי אפשר לו להתחיל ללמוד , בית המדרש היה ריק והוא לא הרגיש בי , עמדתי לי בפינה והבטתי על האומלל הזה . בעת שרחמי חנקוני ופתאום התפרץ מלבבו של זה "אמר מר'" והתחיל ללמוד בהתלהבות ובשמחה ופניו נצהבו... לא חפצתי להפריעהו ויצאתי חשאי והניגון הגמרא לוני ומלוני...
ההופעה הזו כשהיא לעצמה דיה להראות על הכח האיתן , החבוי בזה הלב הספוג מחום האמונה,בספרותינו אנו .
בספרותינו אנו יש דבר מה אשר אינו נותן לה להתמזג עם יתר הספריות. היא יחידה ואינה מתיחדה ועושה את מיחדיה ליחידיה .... כי המגמה אשר אליה שואפת נשמתינו –תפרותינו נלחמת מחמת עם עם יתר המגמות אמות הספריות של עמים אחרים .
היונות שהעמידה את כל מטרת החיים על היופי המרהיב את העין ובת הרומאות שהחיבה את המטרה הזו בכח ושלטן, לא יכלו להתפשר עם תורת היהדות של ""עינא וליבא תרי סרסור' דעבירה נינהו" ושל "אל תסתכל בקנקן" לא היה להם עין פנימית להסתכל בתוך תוכם של החיים לחדור בהם, ורק ראו את הכל בעיני בשר ומפני זה עשו את זה לעיקר שהוא בתורת היהדות טפל . כל העמים לא היו מסוגלים לקבל את התורה הקדושה כי המגמה שבה היא עילאית , הפנים שבתוך , והנשמה שבגוף ומתבטאת בחיים בזו המילה הקטנה "צדק" שבה נכללים אלה המושגים "אמת""וטוב" ומי שמחפש את היופי בדבר אינו מוצא את האמת שבו ומי שזיו החיצוני מעורהו אינו רואה לעולם את הטוב.
והנה פה הוא ההבדל היסודי שבינינו ובין יתר העמים , בין הנפש שלנו ובין הפסיכה שלהם .
בנו מושלת האידאה בעוד שבהם מושל האדם, האישיות, לעולם לא טפלנו באישיותינו אנו , במה שהן אלא אך ורק במה שבהם, בתורתן , ובה היא חשיבותן וערכן ולא להפך . מפני זה לא נתומם שהספרות האבטוביוגרפית כ"כ צנומה היא אצלינו.
תורת היופי והכח בצורתה הקדמונית היא הקוינטאסנציה של כל הספרות העולמית אלא שהיא מתבטאת עם כל תנועה של גלגל העת בבטויים אחרים בנוסחא אחרת, לפי אפיו והרגשת המחסור של כל עם ועם ה"אני ובשרי" עם כל נטיותיו שולט בכל "רוח" העולם אלא שבכל פעם הוא מתגוון בשלל צבעים שונים ותמיד הוא גומר בהובלה לקבר ... בעוד שאנחנו, אסור לנו לתת איזו זכות וההשלה להנטיות שבנו הסימפתיה והאנתיפתיה אינם תפקידים ראשיים בחיינו, מוכרחים אנו להתרומם עליהם ולכוף אותם לציית לצו הצדק הפועם בנו מוכרחים אני לזקק שבעתים את רגשותינו לרגשי צדק.
צדק צדק תרדוף-אל תהדר דל בריבו . מדת הרחמנות שבנו אל תדחה את מדת הישרנות שבנו!כי בעיקר הדבר אין לנו בכל ענין וענין שום יחס א ל"האני הבשרי" אלא אך ורק אל האני "הרוחני" שבנו.
מהאמור יוצא שמוכרחים להגדיר את המושג "ספרות" שאל נכניס בו במזיד או בשוגג רוחות זרים ובאם לא נהיה זהירים בזה אז סכנה כרוכה שלא רק שנטשטש את נשמת העם בספרות אלא מה שיותר אומר –בו בעצמו , כי הספר הוא בבואת החיים ואין לך דבר המרעיל את הנשמה כמו ספר משחת. מחויבים אנו להתייחס אל הנושא הזה בכובד ראשן ולהבדיל לבין זו הספרות שריח בשר נודף ממנה ובין זו הספרות אשר רוח היהדות האמיתית מדברת מתוך גרונה- צדק אמת וטוב.
|
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
