קטע מהספר "אורחות מרן" - פורסם באתר "כיכר השבת":
"ונר אלוקים טרם יכבה"
כארבעה חודשים לפני הסתלקותו של מרן אבא זצ"ל לגנזי מרומים, נפל בביתו ונחבל בגבו. הוא הובהל לבית החולים, ולאחר סדרת בדיקות קבעו הרופאים כי הוא סובל משבר בגבו.במשך כמה שבועות התלבטו הרופאים אם לנתחו או להניח לשבר שיתאחה מאליו, ולאחר שנוכחו לדעת שאבא סובל מכאבים עזים, המעידים על כך שהשבר לא התאחה, החליטו לנתחו. ברם, למרבה הצער
אבא לא התאושש מחוליו, ובמשך כמה חודשים לא יכול היה לשבת על כסא ולעסוק בתורה כדרכו בכל השנים. אף לסיים את ספרו 'חזון עובדיה, על הלכות שבת חלק ששי, לא יכול היה מרוב כאביו ומחמת שנתקשה לשבת.
בכל אותם ימים היה אבא שרוי בצער רב, והיה חוזר ואומר בלי הרף: "בלי תורה אין חיים! מה שווה האדם כשאינו עוסק בתורה"?באותם ימים היה אבא שרוי בצער רב על ענין נוסף: גזירת הגיוס
של תלמידי הישיבות שריחפה מעל לומדי התורה בארץ ישראל לא נתנה לו מנוח, ובכל יום ויום היה מעורר ומדבר על האמצעים שיש לנקוט כנגד גזירה זו. ככל שנקפו הימים המשיך מצבו של מרן אבא זצ"ל להסתבך ולהתדרדר, ואליהם נתלוו ייסורים קשים ונוראים.
משעברו הימים ועדיין לא נראתה ישועה באופק, ומצבו של אבא המשיך להתדרדר, כשהוא על ערש דווי בבית החולים, נחרדתי לשמוע את אבא בוכה ואומר: "רבונו של עולם! כל ימי חיי מיום עומדי על דעתי עסקתי בתורה, והייתי שמח ומאושר בלימוד התורה, וכמו שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב, ועתה אינני יכול עוד, אין חפצי בחיים כאלו! רבונו של עולם קחני אליך"!
לדאבון לבנו נענתה בקשתו, וביום המר והנמהר ג' מרחשון תשע"ד כבה נר המערבי ונסתלק לבית עולמו. סעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות. על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו.
הוא הותיר לנו פרק של מוסר והליכות חיים בהתמסרות ללימוד תורה.
