סקירה על תולדות המחבר מתוך אתר "מעלה":
הרב יהודה לייב פישמן-מימון נולד בסרביה אז תחת שלטון האימפריה הרוסית, מ-1900 שימש כ"מגיד" בעיר-מולדתו, ובשנים 1905 - 1913 רב באונגן, בסרביה.
אביו היה הרב אברהם אלימלך פישמן-מימון, תלמיד של המלבי"ם ממשפחה של מתנגדים. האב הוא זה שהוסיף לשם פישמן את השם מימון, על פי ייחוסו לרמב"ם הידוע בכינויו "מימוני". אחותו הצעירה של יהודה הייתה עדה מימון שכיהנה בכנסת הראשונה והשנייה מטעם מפא"י. פישמן-מימון גדל בתחילה בסביבה של חסידים, דבר שהשפיע לאחר מכן על כתיבתו הספרותית ועל סקירת התקופה בספריו "שרי המאה" משתי הבחינות הן מצד החסידים (עליהם כתב בהרחבה בחלק ג' משרי המאה) והן מצד הליטאים.
פישמן-מימון למד בתחילה בישיבות ליטא ותקופה מסוימת הגיע לוילנה, עקב הערצתו הגדולה לגר"א עליה כתב בתחילת ספרו "תולדות הגר"א".
עוד בצעירותו התקרב פישמן-מימון לתנועת חובבי ציון, וניהל תעמולה ציונית בערי דרום רוסיה, ואף נעצר על כך. עלה לארץ ב-1913 וישב בתל אביב. במלחמת העולם הראשונה גורש בידי
הטורקים מהארץ, כדין כל הנתינים הרוסיים, עבר לארצות הברית. עם שובו ב-1919 עמד בראש תנועת המזרחי בארץ ישראל וערך את עיתון "התור". משנת 1935 היה פישמן-מימון חבר בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא התנגד לשלטון הבריטי, ולדיכוי האצ"ל על ידי ההגנה. ב-1936 ייסד פישמן-מימון את "מוסד הרב קוק".
פישמן-מימון נעצר בשבת השחורה על ידי הבריטים, ושהה כשבועיים במעצר במחנה המעצר בלטרון. במהלך מעצרו הוא פתח בשביתת רעב. מעצרו עורר סערה עולמית בשל גילו המתקדם והיותו רב.
בהכרזת העצמאות ישב פישמן-מימון לצדו של דוד בן-גוריון, ובסיום ההקראה ברך בקול ברכת שהחיינו. לאחר קום המדינה שימש כשר הדתות הראשון בממשלת ישראל הראשונה. התפטר מהממשלה על רקע משבר בנושא החינוך במחנות העולים, בעיקר בנושא זרם החינוך אליו ישוייכו עולי תימן ובכך הביא לבחירות חדשות.
נפטר בט' בתמוז תשכ"ב (1962) ונקבר בבית הקברות סנהדריה.
