בעומדו על מכונו, תפס המקדש מקום משמעותי בקשר שבין עם ישראל לבין אלוהיו. עם החורבן, סבר העם שהוא נידון להיות מרוחק ומסולק מעם ה', וכי ניתק קשר הברית בינו לבין אלוהים. עניין זה מתבטא גם במגילת איכה שלאורך הדורות קראו אותה רבים בעיקר כדי לקונן על החורבן של המקדש הראשון, וברבות הדורות גם על חורבנו של הבית השני, ועל הגלות הארוכה הקשה שבאה בעקבותיו. בספר איכה: מייאוש לתפילה טוען חוקר המקרא פרופ' אלי עסיס שמגילת איכה אינה רק קינה ונֶהִי על החורבן אלא היא נועדה גם ובעיקר לתת תקווה לעם בחשכת הגלות, ולהעביר את המקונן מייאוש לתפילה, ולאימוץ התפיסה שמצב החורבן הוא זמני משום שה' לא ניתק את קשר הברית עִם עמו. המגילה מבטאת את הרעיון שגם אם בניית המקדש נדחתה בינתיים, רצונו של העם להרגיש רצוי על ידי ה' אפשרי, וכי הברית עִימו לעולם קיימת. "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". העם המקונן את המגילה אמנם מבטא בכך את כאבו ואת צערו, אבל תוך כדי קריאת המגילה הוא מפנים את התפיסה שה' לא זנח את עמו, ובאמצעות קריאתהּ הוא מקווה לחידוש הקשר בינו לבין אלוהיו. הדרך המתוחכמת שבה עובר הקורא מייאוש לתקווה מודגמת בניתוח של מגילת איכה שלפניכם.
