עולם הפוך ראיתי | חני ויינרוט

 

חני וינרוט (33) אובחנה לפני שבע שנים, בעיצומם של לימודי התואר השני בפסיכולוגיה, כחולה בסרטן כרוני. שבע שנים חלפו מאז הרגע בו נתנו לה הרופאים שישה חודשים פלוס-מינוס לחיות. "באותו זמן, שנייה לפני שזה קרה, אם היית שואלת אותי מה הייעוד שלי - הייתי עונה לך לגדל את שלושת ילדיי, ללדת עוד כמה ילדים, ברור, לסיים את התואר השני עם שאיפה לדוקטורט - ולעבוד בלעזור לאנשים", מספרת וינרוט בשיחה ל-ynet. "היה לי יעוד רוחני, וגילוי המחלה שבר אותי. כי פתאום הייתי צריכה יעוד חדש".

"על זה היה הבכי שלי, הסצנות, הדרמות, המשברים, הכעסים. מה אני עושה עכשיו? למה אני קמה בבוקר? את הילדים האלה אני לא אוביל לחופה, לתורה ולמעשים טובים. פסיכולוגית אני לא אהיה, אז למה? בתקופה ההיא היתה לי מחשבה קשה כל כך שהטריפה אותי. אמרתי לקב"ה: 'אם גזרת עלי כליה רוחנית, אין לי מה לעשות פה. הגוף הזה יחיה עוד יום או פחות יום. זה כמו התעללות. בשביל מה אתה מחזיק אותי, אם אני לא יכולה להיות באמת חלק מהקיום הזה?'", ממשיכה וינרוט לתאר.

מתוך המשבר, ההלם והכעס מצאה חני את השליחות והייעוד שנתנו לה כוחות להמשיך. אסופת מכתבי פרידה פרטיים שכתבה לילדיה והעלתה לרשת "כדי שלא יילכו לאיבוד", הפך אותה לאדם מאוד לא פרטי, שאינספור נשים, בריאות כחולות, עוקבות אחריה באדיקות ושואבות ממנה כוחות.

"כשגיליתי שאני חולה מאוד, שירה הייתה בת חמש, שלמה היה בן ארבע ונעמי הייתה בת שנתיים וחצי. מאוד רציתי שהם יזכרו אותי... רציתי לתת להם משהו מעבר, משהו שאמא נותנת לילדים שלה. סוג של עצות לחיים, צוואה רוחנית. אז ניסיתי להסריט את עצמי, אבל פשוט כל הזמן הייתי בוכה. כך התחלתי לכתוב, והייתי כותבת בלילות, ומהפחד שזה ייאבד - העליתי את זה לאינטרנט בלי שום כוונה שמישהו יקרא".

אבל אנשים קראו. ועוד איך. חני מספרת כי "בלי להכיר אותי הם התחברו והרגישו שזה נותן להם - דווקא מהמקום של אנשים שמתמודדים עם היומיום, ורוצים את הדיוק הזה שאולי יש רק למי שעומד מאוד קרוב למותו. והתחילה להיווצר איזושהי קהילה של קוראים".

ההוצאה לאור לחצה, ואסופת המכתבים יצאה כספר רב מכר. הספר הראשון "בארץ החיים" יצא כאסופת מכתבים לפני כשלוש שנים, ומוגדר על ידיה כ"ספר על משמעת החיים, אמונה בזמן משבר, תובנות לקחת לדרך ואיך מחשבים כל יום מסלול מחדש בהתחשב בנסיבות החיים".

היום, שלוש שנים לאחר הספר הראשון, משיקה חני את ספרה השני, "עולם הפוך ראיתי" – שחושף גם הוא את נשמתה ואת ההתמודדות האמונית והפנימית שלה עם גזר הדין שנחתך לה לפני שבע שנים.

על שאלת המראיין מה קורה לאישה מאמינה שמגלה כי נותרו לה חודשים ספורים לחיות, משיבה וינרוט כי כבר בילדותה חשבה על כך, כנכדה לסבתא ניצולת אושוויץ: "גם לפני הסרטן לא קיבלתי את התפיסה הזו, שאם את מאמינה, לא יאונה לך כל רע. אל תמכרו לי שליהודי מאמין לא קורה כלום. זה לא בלבל אותי, וזה נורא חשוב, כי אני מכירה אנשים שכאשר קורה להם דבר רע - נעלמת להם האמונה, כי מכרו להם שאמונה זו הגנה".

"ליהדות יש תשובות על מהות המוות", היא אומרת, "מעבר לפחד מהמוות, הייתה שאלה מאוד גדולה: למה זה קרה? מה אני צריכה לעשות עם זה? מה אני צריכה ללמוד מזה? ועל מה להתפלל, להבריא? או להתפלל אולי שאספיק מה שאני רוצה בזמן שנותר לי? ומה אני בכלל רוצה? יש בעצם בחינה מחודשת של עצמך מול השליחות שלך בעולם".

"התחלתי 'לעבוד'. זו עבודה שאני ממליצה לכל אדם לעשות, רק שלי הייתה פריבילגיה לעזוב הכל ולהתחיל לחפש. חיפשתי שנה שלמה. קראתי המון. פגשתי אנשים שהיו צריכים למות, שמתו וחזרו, עם מנהרה, בלי מנהרה; ביליתי לילות בספריות, טיילתי בעולם. ניסיתי להספיק הכל בשישה חודשים".

"רק אחרי הסרטן התחלתי לפגוש אנשים ולשמוע דברים שלא שמעתי לפני. אני פוגשת הרבה אנשים ונשים, מלווה אותם אל מותם - ולצערי זה קורה לי יותר מדי לאחרונה. יש הרבה חולות סרטן חרדיות שמבקשות לפגוש אותי, וזו זכות מאוד גדולה בשבילי להעביר איתן את הימים האחרונים, השעות האחרונות".

הרבה אנשים מקשרים בין מוות לעונש, לכישלון, לזה שעשית משהו לא נכון. "אישה עלולה לשכב בהוספיס", מסבירה וינרוט, "ויותר ממה שכואב לה למות - כואב לה שה' אולי לא אוהב אותה. שאולי מענישים אותה. זה קורה לנשים שמקבלות השכלה מאוד בסיסית".

חני מספרת על התובנות שקיבלה לאחר שנה אותה הקדישה רק ללימוד על נושא המוות. "היום אני מדברת על המוות מתוך ידיעה. פתחתי ספרים, למדתי. היהדות מקבלת מוות, מסתכלת לו בעיניים, לא רואה בו לא עונש ולא כישלון. זה נובע מבורות, מסיפורים מהגן של הספר של הצדיקים מראש השנה. אנחנו חיות באמונה ילדותית שלא תופסת בחיים הבוגרים, וכולנו איפשהו מסתובבות עם הגננת בתוך הראש, בלי שום מבט מעמיק".