כשיירגעו הרוחות | שירה סטופל

לא רואים עליו, על הספר של שירה סטופל, שהוא ספר ביכורים.

עלילתי ומעניין, מרגש ונוגע, מסתורי ומפתיע במידה, 'כשיירגעו הרוחות' (אפילו השם מוצלח) עושה עבודה טובה, וגם משאיר אותך לחשוב אחרי שאתה הופך את הדף האחרון.

לאה-ליאת היא בחורה שכלתנית וקרירה, חדת לשון ועט, שמחליטה להיענות להצעת עבודה מוזרה ומסתורית. העבודה המתגמלת, אם כי לא מחייבת מדי (שמונה שבועות בלבד, שלוש פעמים בשבוע), מתגלה כזרז לקילוף שכבות הבידוד שהיא עטתה עליה בעקבות חוויה קשה שעברה. לצד העבודה, יש לליאת הסטודנטית גם הורים חמים בבית במושב, חבר ילדות אחד, אח בכור נשוי שמצפה להולדת תינוקו הראשון ואחות צעירה, מתבגרת, עימם היא נפגשת בסופי שבוע. ביומיום הירושלמי שלה, ליאת לומדת  בבית ספר לתקשורת, והיא חלק מכיתה שמנסה ללמוד איך עושים סרט, דוחה את המרצה השכלתן ומתמכרת למרצה הקשובה לרגש.

ויש גם את תילי-תהילה, השותפה של ליאת לדירה, שאיתה הולכת ונרקמת מערכת יחסים עדינה ומעניינת, שגם מציבה מולה מראה שגורמת לה לחזור ולבדוק האם השינויים שכפתה על עצמה הם טובים ונכונים.

עם גמיאת עמודי הספר מתגלה לנו גם ליאת הקודמת, שנפתחה באיטיות, במאמץ ובאומץ, כמו פרח רך. אירוע חד וכואב גרם לה להיסגר ולקבל על עצמה שוב כמו שריון את אדנותו של השכל, המגן והקר, המרחיק אותה מכל מה שעלול להביא אותה לקרבה ולרגש. ליאת עוברת תהליך. היא לומדת להאזין לזולת ולעצמה, להקשיב לרגשות וקולות פנימיים, ואט אט מכירה במה שהיה בדרך להתמודדות והשלמה.

העברית של שירה סטופל יפה, התיאורים מחולקים במידה והחוץ המשרת את הרגשות הפנימיים גם הוא במקומו.

בקיצור, ספר מעניין וטוב, כזה שתשמחו להגיע בגללו לעבודה עם עיניים אדומות כי נסחפתם בקריאה.