הרב המקובל רבי יהודנה פתיה נולד בב' שבט ה'תרי"ט בבגדד (עירק).
בילדותו למד ב"מדרש תלמוד תורה" ולאחר שעבר ל"מדרש בית זילכה" נודע כבקי עצום בש"ס. נטה לפרישות ולמד את חכמת הקבלה בסתר, כאשר אביו גילה את הדבר החל ללמוד עמו "זוהר" וכתבי האר"י עד שידע אותם בעל פה.
ניכר במידותיו הנעלות ובאהבת ישראל גדולה, התרחק משררה והנאות שונות והסתפק במועט. בגיל 17 נתבקש לעבור לפני התיבה בבית המדרש של ר' עבדאללה סומך ולאחר שאחד הנוכחים טען כי צעיר שלא נתמלא זקנו לא ממנים כשליח ציבור קם ר' עבדאללה סומך ממקומו וסמך אותו כרב ומורה הוראה.
נשא לאישה את בתם של ר' אליהו וסימא חיים [הורי בעל ה"בן איש חי"].
בגיל 25 נודע בבקיאותו בתורת הנגלה ובתורת הנסתר וכתב את חיבורו הראשון על-פי תורת הנסתר ["יין הרקח"]. נהג להתפלל בבית הכנסת "יצחק חיים" בבגדד וכונה "חכם יהודה"
[ללא הזכרת שם משפחתו], שימש כראש ישיבה ב"מדרש בית זילכה" ובשנת ה'תרפ"ה הרחיב את הישיבה ולימד קבוצת תלמידי חכמים את תורת הנסתר למרות הנוהג ללמוד תורה זו בהסתר ובפרטיות. השתדל להסתיר את ידיעותיו בקבלה אך בעקבות מנהג שנתפשט בין נשות בגדד ומקורו מן הגויים פרסם שכל מי שיש לה חולה בביתה ותקבל על עצמה לחדול מהמנהג הנ"ל, תבוא אליו והוא יתפלל על החולה שיבריא. רבים עשו כדבריו, זאת לאחר שכל רבני בגדד ניסו ללא הועיל להפסיק ולאסור את המנהג הנ"ל, כאשר ראו כי החולים מייד מבריאים התפרסם כפועל ישועות.
פעמיים עלה לירושלים אך היות ומזג האוויר לא התאים לבריאותו שב לבגדד. בשנת ה'תרצ"ד עלה לארץ ישראל בפעם השלישית והתיישב בשכונת "מחנה יהודה" שבירושלים, שקד על לימוד
הקבלה וכונה בפי חלק מהמקובלים "הארי מבבל". נודע בבקיאותו בפתרון חלומות, כתיבת קמעות ועריכת "תיקונים", הוציא רוחות שנכנסו באנשים, כתב פיוטים וחיבורים על-פי הקבלה ורבים
נהרו לקבל את עצתו וברכתו.
בתקופת מלחמת העולם השנייה פעל לעצירת התקדמות הנאצים לארץ ישראל. ארגן קבוצות של מקובלים שיתפללו בקברי צדיקים ברחבי ארץ ישראל, ערך תפילות מיוחדות יחד עם קובץ מקובלים ושכר כלי טיס שהקיף את ארץ ישראל פעמים אחדות במהלכן ערך כפרות יחד עם מקובלים נוספים ששהו עמו במטוס.
בז' שבט ה'תרצ"ז חלה ואושפז בבית הרפואה "שערי צדק" בירושלים. לאחר שמצבו החמיר המקובל רבי סלמן מוצפי התפלל לרפואתו בציון רחל אמנו אך הרגיש כי לא נפתחו שערי רחמים לתפילתו, על כן ערך "ייחודים" ואמר כי הוא מעניק מרצונו במתנה גמורה 5 שנים משנות חייו למורו ורבו. בשובו לבית הרפואה נוכח כי מצב בריאותו הוטב ובכ"ז שבט הבריא ושב לביתו.
כעבור 5 שנים, ביום שני שנת ה'תש"ב השיב את נשמתו ליוצרה
