הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל , מגדולי הרבנים בדורות האחרונים, נולד בשנת תרמ"ג (1883) ברוסיה הלבנה. בגיל 18 הוסמך לרבנות על-ידי גאוני דווינסק ר' מאיר שמחה הכהן ור' יוסף רוזין ("הגאון הרוגאצ'ובי") וע"י עוד גדולי ישראל בווילנה, קובנה, סלובודקה ועוד.בגיל 22 נתמנה רבה של קהילה בליטא. ב- 1913 עבר לכהן ברבנות של העיירה גרייבו שבפולין ולאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1920, נתבקש לקבל את משרת הרב הראשי בקהילת אנטוורפן בבלגיה. הוא פעל שם עד לשנת תרצ"ו (1936), כשנבחר לכהן כרבה הראשי של יפו ותל-אביב, תפקיד בו שימש
עד פטירתו בשנת תש"ה (1945).
בכל קהילה שבה כיהן פעל נמרצות לתיקונים בענייני הדת והחברה ויסד מוסדות חינוך, השכלה וישיבות – בהן את "ישיבת היישוב החדש" – בתל-אביב , הקרויה על שמו "ישיבת הרב עמיאל".
הרב עמיאל היה הוגה דעות מעמיק ופורה. הוא חיבר ספרים רבים וביניהם: "דרכי משה", "לנבוכי התקופה", "הצדק הסוציאלי", "דרשות אל עמי" וספרו העיקרי – המידות לחקר ההלכה". כמעט ואין תחום הלכתי שלא עסק בו במסגרת מחקריו. פעולתו הציונית של הרב עמיאל החלה כמעט מראשית התנועה. הוא היה מראשוני הרבנים נושאי רעיון "המזרחי" ובמסע התעמולה על פני פולין עשה נפשות רבות לציונות. השתתף כציר בקונגרסים הציוניים והיה מעמודי התווך של הציונות הדתית.
הרב שם דגש על כך שמלבד המצוות ש"בין אדם למקום" ו"שבין אדם לחברו" יש "מצוות שבין ישראל ועמו, בין ישראל היחיד לאומה הישראלית". במאמרים רבים בעיתונות הוא צידד במצוות
יישוב א"י, השקולה כנגד כל מצוות התורה. הרב עמיאל טען שהציונות, בעידן החדש, היא מפלט בלעדי – "תרופה לפני המכה", ו"תורת ישראל היא לעם ישראל בארץ ישראל". הרב עמיאל , רבה הראשי של תל-אביב, נפטר בעיר העברית הראשונה ונטמן בה.
