שעורי הרב הנזיר בספר אורות הקודש

הרב דוד כהן 'הנזיר'

איש מיוחד, פלאי, היה הרב דוד כהן זצ"ל. בעל כשרונות גדולים עם רצון של ברזל. רוחו לא ידעה פשרות, הוא שאף לאמת המוחלטת, להבנה הגבוהה העמוקה והנסתרת ביותר, והיה מוכן למען כך למסור את כל ישותו. כבן למשפחת רבנים מדורי דורות התגדל תחילה בתורה, אך עדיין לא שקטה נפשו, והמשיך ללמוד ולחקור ביסודיות את כל השיטות הפילוסופיות המקובלות בעולם.

לשם כך למד שפות זרות ולמד את כתבי הפילוסופים הגדולים ממקורם, ועם זאת המשיך לעסוק בתורה ובמצוות, ונזהר בקלה כבחמורה. כל רעיו כיבדוהו כאיש אציל, תלמיד חכם ובקיא בחכמות, אך הוא חיפש אמת גדולה יותר: הוא ביקש גאולה, רוח הקודש ונבואה. הוא עסק בלימוד מחשבת ישראל, התחיל להתעמק בקבלה, בדק וחקר את השיטות הפילוסופיות של חכמי אומות העולם, ועדיין לא מצא מנוחה לנפשו. השאלות נותרו ללא מענה.

עד שפגש את מרן הרב קוק זצ"ל, ונעשה לתלמידו המובהק.

פגישתו עם הרב

במבוא ל'אורות הקודש' מספר הנזיר על פגישתו הראשונה עם הרב: "לפני כ"ז שנה (בהיותו כבן עשרים ושמונה), ואני בשווייץ בבאזל, עסוק בלימודי הדעות והפילוסופיות לתקופותיהן, מלא צימאון ושקיקה לאמת, בייחוד האמת הישראלית, הגיעה אלי השמועה מהרב, שנמצא אז בארץ זו מזרחה. פניתי במכתב, ובקבלי תשובה, החלטתי לנסוע אליו.

"אחרי טבילה במימי הרהיין, מצויד ב'שערי קדושה' (ספר מוסר עפ"י הקבלה), מלא ספק וחיכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול (תרע"ה) באתי אליו, מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. (בעקבות הגעתו) נסבה שיחה על חכמה יוונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם.

"על משכבי לא שכב לבי. גורל חיי היו על כפות המאזנים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה, בשיר וניגון עליון, 'משמי שמי קדם', ו'זכור לנו אהבת הקדמונים', ואקשיב, והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחרי התפילה מיהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פיללתי מצאתי - מצאתי לי רב!".

בהמשך לימודו אצל הרב, הכיר לדעת כי בתורתו של מרן הרב זצ"ל ישנן תשובות עמוקות לשאלות הקשות שהתקופה המודרנית הציבה בפני האנושות ובפני האומה הישראלית.

פרידה

במשך שהייתם המשותפת בשוויץ הספיק הרב דוד ללמוד אצל הרב, לשאול שאלות ולשמוע שיעורים. אולם לאחר שנה נקרא הרב לשמש כרב בלונדון, כאשר הוא מתנה עם קהילתו שבשעה שאפשר יהיה לחזור לארץ ישראל, תיפסק התחייבותו כלפיהם, ויוכל לשוב מיד לארץ. ואכן, כעבור שנתיים נסתיימה מלחמת העולם הראשונה, והרב חזר לארץ ונתמנה לרבה של ירושלים.

ובינתיים רבי דוד נשאר בשוויץ, כשכולו געגועים להסתופף בצלו של הרב. בראשית שנת תרפ"ב קיבל רבי דוד אשרה לעלות לארץ, ומיד יצא לדרכו, כאשר מגמתו להצטרף ליסודה של 'הישיבה המרכזית' ברוחו של מרן הרב.

פגישתו המחודשת עם הרב בארץ

וכה כתב הנזיר בזכרונותיו על הגעתו לירושלים: "סרתי למלון ורשבסקי. תכף ומייד התכוונתי לצאת אל בית הרב, משוש נפשי וחיי רוחי זה כמה שנים.

אשריני שזכיתי לעלות אל הקודש, במקום הקודש, הוא רוח אפינו (כוונתו לרב) משוש ה'.

אשריני שזכיתי לראותו יושב במקום הגבוה והעליון על כל ישראל (כרבה של ירושלים). ואשריך ישראל, שזכית לרועה שלך..."

עוד כתב הנזיר - שהיה מרבה בשתיקה: "הרב מרבה לדבר, אבל רוחו וחכמתו מלאה. ודרכיו דרכי נועם, בסדר, בפשטות, ברחבות, ובנגלה. ובכל זאת בעומק עומק עד לאין סוף, עד למקור סוד נשמת חיי עולם בחיי ה'" (נזיר אחיו ע' רעד).

אישיותו של הנזיר

לפני צאתו ללימודים באוניברסיטה בגרמניה, ארס רבי דוד את בת דודו לאשה. הם קיוו להתחתן כעבור שנה או שנתיים. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, רבי דוד ברח לשוויץ, ברוסיה התחוללה המהפכה הקומוניסטית, ודרכיהם נפרדו למשך 12 שנה. בינתיים עלה רבי דוד לארץ, ועוד המתין שנתיים וחצי עד אשר קיבלה ארוסתו אשרת עלייה.

באותן השנים קבע רבי דוד את ביתו בירכתי בית מדרשו של מרן הרב, שם ישן ואכל, ושם שקד על תלמודו יומם ולילה. היה מרבה בסיגופים ובתעניות, ופעמים רבות קיבל על עצמו תעניות דיבור. למשל, בכל יום הכיפורים, מכניסתו ועד צאתו, היה נשאר עומד בתפילה ותורה בבית הכנסת.

שאיפותיו הרוחניות היו מופלגות ופלאיות. בשבתות גזר על עצמו שתיקה, כדי לקלוט את הסוד העליון. מתוך רגישות מופלגת לצער בעלי חיים, נמנע מאכילת בשר. מתוך שאיפת קודש קיבל על

עצמו נזירות, לא שתה יין ולא גזז את שערות ראשו.

היה מופלג בחכמת הקבלה וגם בפילוסופיה הכללית. כולו כיסופים להשגות רוחניות, ועם זאת למדן, חקרן ודקדקן, שאף עסק בהשוואת גרסאות ותרגומים באופן המדוקדק ביותר.

דמותו היתה פלאית. שערות נזירותו הארוכות - זהובות, קומתו גבוהה, וכולו אומר אצילות ורוחניות.

הרב מקרב את תלמידו

הרב קוק העריך את תלמידו הגדול, והקשבתו היתה חשובה לו מאוד, באשר הרב דוד כהן ידע לעמוד על סוד הדברים, ומתוך בקיאותו הרבה בחכמת הנסתר ובפילוסופיה הכללית, ידע להעריך כראוי את דברי הרב, שהיו מכוונים באופן שמבאר את כל הקשיים.

וכך כתב הנזיר בזכרונותיו: "הנני כל היום וכל הלילה בבית מדרשו של הרב שליט"א, יושב על התורה ועל העבודה הקדושה, שאליה משתוקקת נפשי, נמשכת אלי על ידי הרב, שיום יום בא אלי

וקרבני בימינו, ואומר, שרצונו, שלא יעבור יום עלינו מבלי התוועדות בשיחות תורניות או עיוניות, ודרכיו נעם וקרבת לב ורוח אלי. קטונתי מכל החסדים. הכיבודים מצד הרב, וממילא מצד הקהל, רודפים אותי, והנני בורח מהם. כמו (למשל), קראוני חתן בראשית, וכו'. בשעת ביקור הנסיך האביסיני (האתיופי), וכן מושל העיר סטורס, קראני הרב ויציגני לפניהם" (נזיר אחיו ע' רעה-ו).

לשון הקודש

הרב היה רגיל ללמד בכל יום אחר תפילת שחרית שיעור משניות לבעלי בתים, וגם תלמידי חכמים מופלגים שהיו שומעים לעיתים את שיעוריו, אמרו שבהסבריו הפשוטים נתבארו כל שיטות הראשונים והאחרונים. גם הנזיר היה משתתף קבוע בשיעורו. אלא שהשיעור הזה בשונה משאר השיעורים ניתן באידיש, שפה שבה רבים מבני אשכנז היו רגילים ללמוד.

אולם כעבור זמן, למרות דבקותו של הנזיר ברבו, הפסיק לבוא לשיעור, כי לא רצה לשמוע יותר שפה זרה. הרב התעניין מדוע הנזיר הפסיק לבוא לשיעור, וכשאמרו לו בנימה מסוימת של תרעומת שהנזיר אינו רוצה ללמוד באידיש, הסביר הרב, שהנזיר לפי דרכו המיוחדת בקדושה, ראוי לו לדקדק בזה, וכפי שאמרו (ספרי האזינו של"ג) "כל הדר בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש וקורא קריאת שמע שחרית וערבית הרי הוא בן עולם הבא". ומאז לימד בעברית (שבחי הראי"ה ע' קעב).

גם אחר פטירת מרן הרב המשיך הנזיר ללמוד משניות בכל יום אחר תפילת שחרית.

תקיעות שופר

כל ימיו השתוקק הנזיר לרוח הקודש ולנבואה, ולא היה הדבר רחוק ממנו. יש עדויות על השגות רוחניות גבוהות של הרב והנזיר, ובהזדמנות אחרת אולי אספר עליהם.

כדוגמא כתב הנזיר בזכרונותיו: "היום הקדוש עבר עלי באופן נורא. אתמול הבכיות לאין קץ, והיום ההשגות העליונות. בייחוד כשרבנו מרן הקדוש שליט"א גזר עלי להקריא לפניו סדר התקיעות, והוא תקע בשופר גדול, ואני הקראתי מילה במילה לפניו. הכוונות היו נוראות, מעין שופר של משיח, והוא העמיק חקר, וגם אני כיוונתי, ואימה גדולה נפלה עלי. ויש בזה סודות שאיני רוצה להעלותם על הגיליון" (שם ע' רצא).

דברי הנזיר על מרן הרב

"הנני יושב בלב ישראל, בלב ירושלים עיר הקודש, ובבית גדול הדור. הנקודה המרכזית שבכל חכמת ישראל. הוא המקיף הכל וכולל הכל, ולבו מלא רגש עדין, עמוק וחד. ונפשו מלאה טוב ורצון וחסד. ושכלו מלא חריפות והברקה וידיעותיו רבות. הוא גאון, חוקר, צדיק, תמים, חסיד, ענוותן וגאה כהלל. ויותר ממה שהעגל-התלמיד רוצה - הרב רוצה..." (שם ע' רפג).

עוד כתב: "הננו בימות המשיח, תקופת הגאולה התחילה... ואין מכיר, ואין יודע. כולם כמו מסכה על עיניהם, מאחרי המסך, מבלי דעת ומבלי הבין את אשר לפניהם. רק מרן, רוח אפינו שליט"א,

הוא נשמת התחייה, הוא היודע, הוא החוזה.

כשעליתי אליו במוצאי שבת קודש לברכו במזל טוב, לבשורת האישור הממוני (לרבנות הראשית), מעטים היו הדברים שנתחלפו בינינו, אבל אלו היו גילויים, כברק של ביעף מועף. והבית האיר מגילוי נבואי, כבשעת גאולה" (שם ע' רפח).

"...יד ה' עליו ורוחו בקרבו. והוא זקוק לעבד, והנני העבד בכל לב..." (שם ע' רצב).

היוזמה לערוך את 'אורות הקודש'

כמי שהכיר היטב את השיטתיות והסדר שבמשנות הפילוסופיות הגדולות, ביקש הנזיר למצוא שיטה בדברי מרן הרב. וכה כתב במבוא לאורות הקודש (ע' 18): "ויהי היום (בשנת תרפ"ב), ואעל אליו בשאלה: רבנו, קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב, תוכן לימודי מסוים, מה, שיטה. והתשובה: כן, ודאי.

"מאז גמלה החלטתי, לברר תורת הרב, כשיטה אלוקית שלמה, יסודותיה, ויסודי היסודות, ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם, במאמרות. הרב מסר לידי כתבי קדשו, ועודד אותי בדבריו, כי הוא סומך עלי בסידורי. הרביתי להגות בדברי קדשו ולהעמיק בהם, ונמצאו יסודי השיטה האלוקית, במערכת חכמת הקודש...".

עוד כתב הנזיר ביומנו (נזיר אחיו ח"א ע' רפז), כי בעקבות תלונה על חוסר השיטתיות בכתבי הרב, אמר הנזיר את דעתו, שצריך לערוך חיבור שיטתי מאת הרב קוק בשלושה חלקים: א) אלוקי (מטפיסי) ב) מוסרי (תורני) ג) לאומי (התחיה). ומרן הרב הסכים בעיקרון למגמתו, אלא כפי שהנזיר ניסח זאת "נוח לו, שהדברים יהיו נאמרים באופן טבעי, כמו שהם נובעים מעומק הגיוני רוממותו, ונשמת אלוקים שבאדם, החכם הישראלי. והריכוז והעיבוד השיטתי המדעי שם מעצור ומפריע לזה". ומסיים הנזיר: "ובזה צדק מאוד".

על עריכת הכתבים

יגיעה עצומה השקיע הנזיר בעריכת הכתבים. הוא הגדיר את דברי הרב כדברים שנאמרו ברוח הקודש, וגם את מלאכת העריכה החשיב מאוד, עד שכתב "ואילולא דמיסתפינא (אילולא הייתי חושש) הייתי אומר: עריכתם ככתיבתם ברוח עליון" (שם ע' רצט). על כל מאמר ישב הנזיר שבעה נקיים, והתלבט בשאלות של עריכה וקביעת כותרות לפרקים. וכשהיה פונה אל הרב, הרב היה נמנע מלענות. רק במקומות מועטים הצליח הנזיר לקבל ממנו הוראה (שם ע' שב).

ולגבי ביטויים שהיה חשש שמא לא יובנו כראוי, וכפי שהיה במאמר באורות על ההתעמלות, היה הנזיר מתייעץ עם גדולי תלמידי הרב, וביניהם הגרי"מ חרל"פ. ולפעמים כשרצו להשמיט איזה

משפט, הרב היה טוען, "אי אפשר לסתום את הפה". אך תוך כדי דיבור מוסיף, "אבל מחלוקת אינני רוצה" (שם ע' שא).

עוד אמר הרב לפני הסתלקותו: "אם רבי יעקב משה יאמר להוציא שלוש מילים, אפשר. והוסיף: אני סומך עליכם" (שם שג).

עוד כתב הנזיר: "כמה פעמים הצטערתי, על שיצא קצת שלא בסדר, בתוכן ובצורה. והרב היה מרגיע אותי, גם מה שיצא קצת בסדר הוא טוב ויפה".

כיוון שמלאכת העריכה של הכרך הראשון ערכה למעלה מעשר שנים, החלו להתעורר תרעומות כלפי הנזיר שהוא משתהה יתר על המידה. וביומנו כתב שאף הטיחו בו דברים קשים, אך הוא מחל לחורפיו, מפני שדבריהם נאמרו מתוך חיבת הקודש.

ופעם הנזיר נכנס אצל הרב ואמר: "כנראה שאינני ירא ה', הלא רצון יראיו יעשה, ורצוני להוציא אל האור את 'אורות הקודש', ולא נעשה רצוני". והרב השיב: "המכשולים הם כדי להתגבר עליהם" (שם ע' ש').

פעם הרב בעצמו הזכיר לנזיר את הפסוק: "חזית איש מהיר במלאכתו וגו'", לרמוז לו שצריך להזדרז. והנזיר השיב בהתנצלות אמיתית: "זה ספר לדורות". והזכיר שהוא כמו 'עץ חיים', ועוד ספרים גדולים שנערכו במשך שנים מרובות ואף תועלתם מרובה (שם ע' שא).

טעם להתמסרותו

"פעם שאלני הרב, למה הנני מתמסר כל כך ל"אורות הקודש". ואען ואומר, שלושה דברים: א) הרב הכניסני תחת כנפי השכינה, והנני מרגיש חובה לעשות בשבילו דבר. ב) הרעיונות והמחשבות

שלו הם קרובים למחשבות ולרעיונות שלי. ג) אין טעם לאהבה, מבלי דעת למה ועל מה" (שם ע' רצט).

השלמת אורות הקודש

לפני הסתלקותו של מרן הרב, עוד הספיק הנזיר להראות לרב את הכרך הראשון של אורות הקודש. בעשרות השנים שלאחר מכן הוציא עוד שני כרכים. ואחר הסתלקותו של הנזיר הוציאו ממשיכיו

את החלק הרביעי, שלמעשה כבר היה ערוך לגמרי. ובזה נשלם חזונו של הנזיר לערוך את דברי מרן הרב כשיטה אלוקית שלמה.

-------------------------------

פורסם גם במדור "רביבים" בעיתון "בשבע".