מדוע כאנשים בכלל, וכיהודים בפרט, כה קשה לנו להרגיש שמחה שלמה? למה כשהאישה, גיבורת מגילת איכה, אמורה להתרונן – "קוּמִי רֹנִּי" – למה דווקא אז היא שופכת לב כמים? מדוע דווקא בחתונה לא נותנת לנו ירושלים לשכוח אותה; והאם נדונו, כיהודים, שלא לחוש לעולם חופש גדול מבלי להצר את צעדינו בימי בין המצרים?! האם לא אמור המספר תשע לבשר תשועה, לבשר לידה, ואם כן, למה יהיה היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי תשעה באב דווקא? מה יש לו ללב שנצרב כל הזמן באותו זיכרון ישן?
