בתקופה רבת התהפוכות שאחרי חורבן הבית, ביבנה ובגליל, למדו והרחיבו את המשנה ואת המדרש. בימי רבי יהודה הנשיא ובדור שאחריו כבר היו גופי תורה שבעל פה ערוכים, וכעבור זמן נכתבו והיו לחיבורים המוכרים לנו: המשנה והתוספתא, ומדרשי התנאים על ארבעה חומשים. המדרשים פותחו בגישות שונות בשני בתי מדרש: של רבי ישמעאל ושל רבי עקיבא. בדורות הבאים תלמידי החכמים התמקדו בדיונים על המשנה ומקבילותיה, ועיקרם נערך והיה לשני התלמודים: תלמוד ארץ ישראל, ׳הירושלמי׳, והתלמוד הבבלי. הלימוד בתלמוד הבבלי הפך להיות הלימוד העיקרי, ואילו את מדרשי התנאים למדו רק יחידים ועותקיהם התמעטו. עם הופעת הדפוס יצא לאור מה שנשמר מהם.
