עד ששוחררה ירושלים, במשך 19 שנה (1967-1948), היה הכותל המערבי נתון ב"שבי". עם תום מלחמת השחרור שלטה ירדן בחלקה המזרחי של ירושלים, ובכלל זה בהר הבית ובכותל. בהסכם שביתת הנשק שנחתם עימה, הממלכה ההאשמית אמנם התחייבה לאפשר ליהודים לבקר בכותל, אך בפועל לא איפשרה זאת. גם מפגעי הביוב והצחנה שתושבי שכונת המוגרבים השעינו על
הכותל המערבי לא טופלו. שנים קודם לכן, בתקופת המנדט הבריטי ובזמן השלטון העות'מאני, מיררו המוסלמים תושבי שכונת המוגרבים את חייהם של באי ומתפללי הכותל, הצרו את צעדיהם שם וטינפו אותו בכוונת מכוון בגללי בהמות ובצואת אדם. לא פעם אף נגבו מהיהודים "דמי חסות", תמורת הזכות להתפלל בכותל המערבי. "הסטטוס קוו" שהנהיגו הבריטים במקום הערים קשיים נוספים: על היהודים נאסר להציב שם ספסלים או מחיצה שמפרידה בין גברים לנשים, מספר ספרי התורה הוגבל, ובמוצאי כיפור נאסרה תקיעת השופר במקום. ה"סטטוס קוו" אף התיר לבהמות לעבור שם.
שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים סיפק הזדמנות חד־פעמית לשינוי המציאות. אם היתה אי פעם משמעות למונח "צדק היסטורי", הרי שכאן ועכשיו, למרגלות הכותל המערבי של הר הבית,
היא התגלמה במלואה. ישראל ניגשה במרץ לתיקון העוול והיתה נחושה להפוך את סמטת הכותל הצרה לאתר תפילה המוני. חבורת קבלנים ותיקה ונרגשת גויסה למשימה. העיתונאי עוזי בנזימן תיעד באותם ימים את האווירה שהשתלטה עליהם. יוסף צבן זעק מעומק ליבו: "על חומותייך ירושלים". חבריו התפללו ו"בכו כילדים", ואילו איתן בן משה, קצין ההנדסה של פיקוד מרכז, הורה
להם "לסלק את הטומאה". הקבלנים ביקשו פקודה בכתב. בן משה שירבט הנחיה, והקבלנים החלו בעבודה. תחילה, היכו במעדרים ובמקושים על מבני חדרי השירותים, אבל כעבור כמה שעות הגיעו למקום דחפורים ומשאיות, שהחלו ליישר את השטח. בית אחר בית קרס.
בן לילה (ליל 10.6.1967, ב' בסיוון תשכ"ז) הושלמה המלאכה. 108 המשפחות שחיו במוגרבים פונו ממנה. כשזרחה השמש הפכה השכונת הקטנה, שהיתה דבוקה לכותל המערבי, לעיי חורבות. במקום רחבת תפילה קטנה באורך של 28 מ' וברוחב של 3.4 מ', רחבה שהיתה יכולה לקלוט מאות בודדות בלבד, הוכשרה עתה רחבה בעלת כושר קליטה של אלפים ורבבות. אורכו של קטע הכותל המיועד לתפילה התארך ל־60 מ'. רובו של שטח התפילה החדש נמתח מערבה עד 40 מ' ורחבת ענק נוספת, עליונה יותר, הוכשרה לעצרות עם ולטקסי ההשבעה של חיילי צה"ל.
דומה היה כי בכך באו רווחה ואור גדול לכותל ולבאיו; כי בכך נמתח קו על תקופה והחל זמן חדש בתולדותיו של הכותל המערבי, אבל לא כולם סברו שהמלאכה תמה. יובל שנים לאחר איחוד ירושלים, כאשר מתחת לפני הקרקע, במנהרות הכותל, הכותל המערבי כבר גלוי לכל אורכו, עולה ונחשף מבין דפי ההיסטוריה ויכוח גדול: היו שסברו אז כי הסרת שכונת המוגרבים היא סוף פסוק; שדי בכך, אבל היו אחרים שחשבו ותיכננו לבצע "מעשה מוגרבים" לאורך חלקי כותל נוספים, ידועים פחות, במטרה לחשוף גם אותם.
"רק בגלל פחד האומות"
בפרספקטיבה של 50 שנה הוויכוח הלא ידוע ההוא מגלה לנו היום שהחמצנו משהו, לפחות ברמת הידיעה. חשבנו שאנו יודעים כמעט הכל על הכותל המערבי, המקום המפורסם, הידוע , המתויר והנחקר ביותר בארץ ישראל. למרות זאת, כך מסתבר, אנו יודעים רק מעט: ככל שהדבר יישמע מפתיע - הכותל הגלוי לעינינו אינו שלם. מאות מטרים ממנו נעדרים. מתחת לפני הקרקע, במנהרות הכותל הוא אמנם חשוף עד למלוא אורכו - 488 מ'. לעומת זאת, מעל פני הקרקע, מצפון לרחבת התפילה המוכרת, ולאורך מאות מטרים - הכותל המערבי נעלם.
אלא שהידיעה הזאת החלה מחלחלת רק אחרי שמלאכת הריסת המוגרבים הסתיימה. רק אחרי שסמטת הכותל הצרה במתכונתה מימי המנדט והטורקים הפכה לרחבת ענק, החלו להישאל - תחילה בלחש, ואחר כך בקול - שאלות נוקבות ומסקרנות: מה אירע לנדבכי הגזית העתיקים, שפעם נראו לעין כל גם על קו הכותל באזור הרובע המוסלמי? מדוע אינם גלויים לעין, כפי שנדבכי האבן
הענקיים מעלי האזוב, מתנשאים מעל רחבת התפילה המוכרת וגלויים לעין? לאן נעלם הכותל המערבי מעל פני הקרקע באזור הצפוני שלו? האם עודו קיים? חלקו? מיעוטו?
הראשונים שהעלו שאלות אלו מול השרים, היו שני הרבנים הראשיים באותה התקופה, הרב יצחק נסים והרב יהודה איסר אונטרמן. אנשי משרד הדתות שעמדו איתם בקשר, לא הסתפקו בשאלות. מאחורי הקלעים החל הדרג המקצועי במשרד לעסוק בצורה מפורטת בבחינת האפשרות לחשוף את הכותל צפונה, תוך כדי הריסת עוד בתים השעונים עליו ופינוי דייריהם.
אנשי המשרד מיפו את קו הכותל והכינו תזכיר סודי שנשא את הכותרת: "המקומות בהם גלוי הכותל המערבי, מלבד מאשר ליד רחבת הכותל".
"...מתוך מפות מפורטות של החוקרים והארכיאולוגים", נכתב שם, "מצילומי אוויר ומעדויות זקני ירושלים, מתברר שאפשר לעקוב אחרי הכותל באופן רציף פחות או יותר, אם מעל האדמה, בתוך חצרות, בקתות ורחובות, ואם מתחת לאדמה".
במשרד הוכנה מפה, שבה נצבעו הבתים ברובע המוסלמי שאותם יש לפנות ולהרוס, כדי לחשוף את חלקי הכותל המערבי הצפוניים. בחשוון תשכ"ט הגיעו חלק מהתוכניות הללו לידיו של שר הביטחון משה דיין, ונבלמו שם לראשונה. אנשי משרד הדתות ומקורביהם הציעו כי "לפני הדיון באפשרות חשיפת הכותל לכל אורכו, תיתפס חזקה במקומות שאינם מיושבים לאורך הכותל, במבנים עזובים ונטושים, ובחלקות פנויות, למשל הבניין בין שער השלשלת לשער המרחץ, או בחנויות ליד שער הכותנה ומצפון לשער הברזל".
הרבנים ובפרט הרבנות הראשית, שהשפעתה על עיצוב אזור הכותל באותן שנים היתה רבה, הפעילו לחץ כבד. הרב הראשי אונטרמן כתב לשרים כי "שיעורו של הכותל המערבי נמשך בלי ספק מהנקודה הקיצונית שבצפון עד לנקודה הקיצונית שבדרום, ואין להתחשב כלל במה שהיינו מקוצצים ומצומצמים באפשרות התפילה תחת שלטון זר. כי הכותל המערבי מוקדש לתכלית זאת בלבד... חובתנו לשמור שלא תבוא הפרעה לתפילה בתוך הקו הזה..."
הרב אליעזר יהודה ולדנברג, מחשובי הפוסקים במאה העשרים ולימים חתן פרס ישראל, הוסיף אף הוא כי "רק בגלל פחד האומות איננו מעבירים את כל השיקוצים... הלכלוך והזוהמה... שבתוך השטח המקודש, לכל אורך הכותל המערבי".
כל הפעילות הזאת שהתרחשה מתחת לפני השטח ובחשאיות מרובה, היתה בבחינת מבוא בלבד למפנה שקיבל הדיון בעניין גורלם של חלקי הכותל הנסתרים, כאשר בחורף 1972 התגלה לציבור הרחב דבר קיומו של הכותל המערבי הקטן.
מה פשר הקיר התומך?
"הכותל הקטן" היה והינו עדיין הקטע היחיד של הכותל המערבי, מצפון לרחבת התפילה המוכרת, שלא כוסה בבנייה מוסלמית ונותר גלוי לעין. 175 מ' מצפון לרחבת הכותל המוכרת, סמוך לשער הברזל (אחד משערי הר הבית), בתוך מבואה צרה מוקפת בתים ערביים, פרושים שני נדבכים קדומים מאבני הכותל המערבי. על גביהם מונחים אבני כותל מתקופות מאוחרות יותר, בדיוק בסדר הכרונולוגי שמוכר לנו מחלקו המפורסם של הכותל המערבי. מידותיו של הכותל הקטן צנועות. הוא נמשך בשני רצפים (שביניהם מבנה נטוש) באורך כולל של 16.42 מ'. הגישה למקום היא דרך
רחוב שער הברזל המסתעף מרחוב הגיא. בצמוד למשקוף הצפוני של שער הברזל, יורדים בכמה מדרגות למבוי מקורה, שמוביל לרחבת הכותל הקטן. הערבים שכינו את הכותל המערבי המסורתי חאוט אלמבכה - כותל הדמעות, כינו את הכותל הקטן אמבכה אלזעיר (מקום הבכי הקטן).
הציבור הישראלי הרחב גילה, כאמור, את הכותל הקטן בפברואר 1972, כאשר פועלי החברה לפיתוח הרובע היהודי השתמשו בו בטעות כדי לחזק בית מגורים סמוך שיסודותיו התערערו ודייריו פונו. הפועלים קדחו בחזיתו חורים, כדי לעגן בהם את הבית המעורער באמצעות קורות פלדה.
מהנדסי החברה, כמו מרבית הציבור הישראלי, לא ידעו מה פשרו של "הקיר התומך", שבו נקדחו החורים. הם לא שיערו שמדובר בהמשכו של הכותל המערבי הגדול. רק כאשר התגלו החורים
בכותל הקטן פרצה בארץ סערה גדולה, והמוני יהודים הגיעו אליו לראשונה. רה"מ גולדה מאיר מינתה ועדת חקירה. הכנסת קיימה דיון חירום. זעם רב הופנה לעברו של ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, על שניסה להציל את הבית המעורער במקום להרוס אותו, כפי שהמליצו אנשי המקצוע שלו.
אירוע הקדיחות בכותל הקטן, כחמש שנים לאחר מלחמת ששת הימים, הזריק דם חדש בוורידיה של התוכנית הישנה לחשיפת הכותל המערבי צפונה, ולפינוי והרס בתי מגורים נוספים הנשענים עליו, כפי שנעשה עם שכונת המוגרבים מייד לאחר המלחמה. הרב הראשי יצחק נסים ושר הדתות ורהפטיג דרשו בפומבי לחשוף את הכותל לכל אורכו. מנגד, קמה לרעיון אופוזיציה תקיפה ברשות העתיקות ובמשרד החוץ. שני המוסדות התריעו כי "הריסת הבית המעורער" ליד הכותל הקטן ובתים בסמוך לו, עלולה להיות "רק ההתחלה של הריסת כל המבנים הממלוכיים והמדרסות המפוארות של האיסלאם".
"ביוב נשפך על הכותל"
בראש המצדדים ברעיון המשך חשיפת הכותל צפונה עמד מנחם בגין, לימים ראש ממשלת ישראל ובאותה עת יו"ר תנועת החרות. כחלק מתפיסתו זו, בגין גם התנגד להחזיר לבתיהם את הדיירים שפונו מהמבנה המעורער. חודשיים וחצי לאחר פרשת הקידוחים בכותל הקטן התייצב בגין לעימות חזיתי בעניין זה מול ראש עיריית ירושלים, טדי קולק. תפיסות השניים היו שונות בתכלית. בגין סבר שהימנעות מחשיפת הכותל המערבי לכל אורכו היא החמצה גדולה. קולק חשב שחשיפה והרס בתים נוספים תהיה טעות פטאלית, בעיקר מול האוכלוסייה הערבית של מזרח ירושלים;
שחשיפה והרס נוספים יפגעו קשות בניסיון הישראלי המתמשך להשיג לגיטימציה בינלאומית למעשה איחוד ירושלים.
משתתף נוסף בדיון היה איסר הראל, לשעבר ראש המוסד. הראל הציע לעמוד בהתחייבות לתושבי הבית שפונה ולהחזירם אליו אך העיר: "במה שנוגע לכותל המערבי ובמה שנוגע לקודשי ישראל - נדמה לי שאיננו שומרים על האיזון לגבי עצמנו ולרעתנו. אנחנו דואגים לכך שקודשיהם של אחרים לא ייפגעו, אבל בזכויות של עצמנו אנו מזלזלים... חשיפת הכותל רצויה וחשובה, והבעיה היא מעשית: איך עושים זאת מבלי להסתבך".
מי שהכריע בוויכוח היה למעשה יגאל אלון, שתמך בהחזרת דיירי המתחם המפונה לבתיהם. "כל כולי בעד חשיפת הכותל לאורכו ולעומקו", אמר אלון לוועדת הפנים של הכנסת, "כיו"ר ועדת השרים לענייני ירושלים הגענו להישגים גדול. לכן איני מציע שנעסוק כאן בהטפת מוסר הדדית. כולנו מאוחדים בדעה בדבר הצורך בחשיפת הכותל המערבי. התנאי לכך הוא כמובן שנעשה זאת בתבונה ושימוש בכוח כשאין צורך בו איננו גבורה אלא טיפשות".
אחרי דבריו של אלון הוחלט להשיב את הערבים שפונו מהבית ליד הכותל הקטן. בגין עוד העיר כי "על ידי החזרת התושבים ושיפוץ הבית, אנחנו עומדים לחסום בפני עצמנו את הדרך לחשיפת
הכותל לפחות בדור הזה... כלפי המשפחות", הטעים בגין, "תמיד נוכל לתקן את המצב. אבל אם נחליט ההפך (להחזיר את המשפחות לבית שפונה; נ"ש) - לא נוכל עוד לתקן את המצב כלפי הכותל". אלא שעמדתו של בגין נדחתה ועמדתו של אלון התקבלה. הבתים ליד הכותל הקטן שופצו וחוזקו. הדיירים הוחזרו אליהם. הם וצאצאיהם דרים שם עד היום. הערכתו של בגין שהדבר
יחסום את אפשרות חשיפת הכותל לפחות לדור אחד התגלתה כמדויקת. גם בגין עצמו כשכיהן כראש ממשלה לא עסק בעניין.
החיילים והשוטרים התחפשו
בפעם הראשונה שבה "פגשתי" את "הכותל הקטן" הימם אותי הדמיון בין מראהו לבין התמונות המצהיבות של סמטת הכותל המערבי הידוע, כפי שתועדה בצילומים מראשית המאה ה־20. לרגע היה נדמה ששר ההיסטוריה חומד לו לצון, ומטיל אותך 80 שנה לאחור במנהרת זמן, אל אותה סמטה צרה מוגבלת באורכה, בלועה בין בתי מגורים ערביים, שבה הצטמצמו יהודים בחסות שלטונות זרים לרגלי "שריד בית מקדשנו".
זיכרונות הדור שלא הכרתי, ושאליהם נחשפתי כנער, צפו ועלו בראשי: יהודים באים אל מקום קודשם תחת שלטון חסות; חמורים ובהמות משא נדחקים ביניהם ומטנפים בגלליהם את שורות אבני הגזית; שוטרים בריטים במדים מוקפדים ובכובעים רחבי שוליים, מפילים שוב ושוב את המחיצה בין שטחי התפילה של הגברים והנשים בכותל; ההסתה מהר הבית; דמותו של המופתי חאג' אמין אל־חוסייני המשקיף בעיניים רעות מבעד לחלון לשכתו ב"מחכמה" על מתפללי הכותל; מאורעות תרפ"ט.
אבל השנים היו שנות האלפיים. שוטרים ישראלים במדים כחולים וחיילי מג"ב בבגדי ירוק־אפור הילכו בסמטאות הסמוכות. רק 180 מ' דרומה משם, שב חלקו המוכר של הכותל המערבי לימי תפארתו, ומיליוני יהודים הפכו אותו לאתר עלייה לרגל.
ובכל זאת, כאן, בהמשכו של אותו קיר אבנים מקודש, זה היה אחרת, והזמן כאילו קפא מלכת; כאילו העתיק ושירטט מאן דהוא תמונה עתיקה כדי לשמרה. הרחבה היתה מטונפת. חלק מהאבנים הדיפו ריח עז של שתן. חתולים מצאו כאן בית חם, ואשפה וצמחייה יבשה התגוללו בסמטה הצרה. מדי פעם חצו תושבים ערבים את המקום וטיפסו אל בתיהם הסמוכים. גם החיילים והשוטרים "התחפשו". הם אסרו על היהודים להציב במקום מחיצה וספסלים, לקבוע שם ברז מים וכיור לנטילת ידיים, או לשכן ברחבה הקטנה ארון ובו מעט סידורים וחומשים. לעיתים אפילו נאסר עליהם לתקוע בשופר שם. כמו בידי המנדט הבריטי, כינו השלטונות הישראליים את המציאות בכותל הקטן "סטטוס קוו".
הכותל הקטן לא היה שריד הכותל היחיד מצפון לרחבת הכותל המוכרת. הוא היה השריד היחיד שנראה לעין. ככל שהעמקתי בלימוד קורות הכותל המערבי "הגדול" ו"הקטן", וככל שהרביתי לבקר במקומות שונים לאורך התוואי שלו, למדתי לדעת שמאחורי הרובע המוסלמי טמונים שרידים נוספים של הכותל המערבי; שרידים שלפני דורות לא רבים עדיין היו גלויים והיה אפשר לגשת ולהתפלל לידם, כפי שיהודים אכן עשו.
הגישה אל מקומות אלה היום קשה וכרוכה בהבנה שבשתיקה עם דרי המקום, אבל אינה בלתי אפשרית: מצפון לשער המג'לס, מכיוון הר הבית, ניתן להיכנס למתחם מגורים מוסלמי, שבו אפשר לחזות גם היום בשרידים של נדבכי הכותל הגבוהים... צפונה משם נמצא חדר קונדר ובו קטע נוסף מהכותל המערבי, שתועד על ידי החוקר הבריטי קלוד רנייה קונדר בשנות ה־70 של המאה ה־19. כיום זוהי דירה פרטית לכל דבר, אבל אפילו הטיח על קיר הכותל שם אינו מצליח לטשטש את הדמיון לעדות המצוירת של קונדר, בדיוק במקום זה, לפני כ־150 שנה.
אבני כותל מסתתרות, על פי עדויות היסטוריות, גם במה שפעם היה "היקב של משפחת שור" ועד לאחרונה מועדון נוער של תנועת פת"ח... גם ליד שער השלשלת ניתן לחזות באבני הכותל. הקיר המזרחי של בניין ה"מחכמה" שבו שוכנים כיום המשטרה ומג"ב, נשען אף הוא על הכותל המערבי.
