בקורת על הספר | ד"ר ביטי רואי:
ספרו של יעקב נגן הוא חידוש מרענן במחקר ההלכה של חז"ל ויש לראות בו פריצת דרך של ממש לאופן הלימוד הישיבתי המוכר עד עתה. החידוש נעוץ בחשיפת "מיתוסים" העומדים בלב ליבן של המחלוקות ההלכתיות.
ספרו של נגן, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, מציע ניתוח לסוגיות יסוד אחדות ממסכת סוכה דוגמת מצוות ישיבה בסוכה, ארבעת המינים, שמחת בית השואבה וניסוך המים. נגן מראה כי כדי להבין את מחלוקות החכמים יש ל"חפור" ולחשוף את המיתוסים המצויים בתשתית חשיבתם. הבאת ספרות המיתוסים אל מרכז הבמה היא בודאי חידוש לעולם הישיבות. נגן איננו חושש מלהצביע על הצרכים הפסיכולוגיים שהמיתוס מבקש לענות להם. צרכים אנושיים אלה אינם עומדים בסתירה לעולם הדת אלא דווקא מעידים על החיבור העמוק שבין התורה לנפש האדם.
מחקר חז"ל של השנים האחרונות סיפק מרחב רחב לטענות בדבר השפעתן של תפיסות עולם הגותיות על עולם ההלכה של חז"ל מחקרו של נגן מצטרף להתפתחות זו במחקר חז"ל, ומוסיף חוליה נוספת למחקר זה בהצביעו על תפיסות מיתיות המחלחלות לעולמם ההלכתי של חז"ל.
המשך יש כאן אך גם חידוש.
ראשית, נגן הוא רב בישראל, מרביץ תורה, גמרא וחסידות בישיבת "עתניאל", בעל אתר אינטרנט, מחנך ודמות תורנית. ספר כדוגמת זה שלפנינו פותח צוהר מעניין לשינויים שעוברים על עולם הישיבות. התוודעות לתהליכי האוסמוזה המתרחשים בין עולם האקדמיה לעולם הישיבות וחוזר חלילה. יש לראות לדעתי, בספר זה, דוגמה מייצגת לתהליכים מעניינים שעוברים על החברה הדתית, ועוד יעברו עליה, הקשורים לרוחניות, אקדמזציה, ופתיחות רבה , כמוה לא ידענו בעבר, בקשר ל"ארגז הכלים" שיכול לסייע בלימוד הישיבתי. פתיחות זו למחקר ההיסטורי, למחקר הספרותי, לתובנות הפסיכולוגיות וכאן, לראשונה לפנינו באופן מרוכז כל כך, לספרות מדעי הדתות והאנתרופולוגיה, ובפרט למחקר המיתוס, מונע לדעתי מטעמים שונים שלא כאן המקום לפרטם, אך יש להצביע על קיומם ולעמוד על משמעותם.
שנית, לעומת המחקרים הקודמים, אשר עסקו בהשפעות מן החומר האגדי או המיתי הקדום המשוקע בדיונים הלכתיים. נגן, יותר מאחרים, עוסק בחומרים מיתיים קדומים ביותר העוסקים בזמן הקדום של התהוותו של העולם, סיפורים אלה עוסקים בחומרים קוסמו גנים אף של טרם היות האדם. הקשורים למשל ליחסי חרדה ומשיכה אל כוחות הטבע, אל המים, ואל סיפורי גן עדן קמאיים נוספים. כגון בפרק על שמחת בית השואבה בו מראה נגן את הקשר בין טקסי ניסוך המים במקדש לבין תפיסות מיתיות של המים.
נגן, מציע במחקרו לשאול את השאלות הגדולות טרם ניגש אל הסוגיה וכרקע הכרחי להבנתה. כך בקשר למצוות סוכה, יש להעלות את השאלות: "מהו מקום" ו"מהו מקום דתי"? מהו "בית"? ומהו "בית מקדש"? בדיון התלמודי על שמחת בית השואבה, עולה השאלה מהם המים? מה הם מסמלים בתרבות. ומה הם מסמלים בתרבות היהודית?
גם כאן העיסוק בסמלים, כמו העיסוק במיתוס, איננו עיסוק נחות בצורות חשיבה פראיות ופרימטיביות שלא הגיעו לכלל הפשטה. ואשר מקדימות בהתפתחותן את החשיבה המדעית או הפילוסופית. אלא להיפך גילום תמציתי ומרוכז לתובנות עמוקות של חיי הדת. כאן, מצטט נגן את תפיסתה של האנתרופולוגית מרי דאגלס הרואה בטקסטים הדתיים ובסמלים הדתיים כאלה "שהתבניות הסימבוליות שלהן נותנות מקום להתבוננות במסתורין הגדולים של הדת והפילוסופיה".( עמ' 22)
נגן מאמץ בזהירות גם גישות מתחום הריטואל. תחום במחקר הדתות העוסק בפרקסיס הדתי ומתחקה אחר שורשיו האוניברסאליים. נגן מאמץ את התפיסה כי הריטואל והטקס הדתי משקפים את ניסיונו של האדם לחזור אל האב טיפוס האידאלי של העולם. באמצעות הטקס נעשה ניסיון לשחזר משהו מן האידאל הקדום. נגן "מודה" כי דחף זה הוא גם שהוביל בחלק מן המקרים לעבודה זרה. אך גם כאן, תובנותיו העמוקות של נגן אינן מונעות אותו מלומר את דבריו ולציין את תרומתו של המיתוס להבנת חיי הלכה. אמנם, יחד עם השפעות אלה מתחום מדעי הדתות והאנתרופולוגיה מבקש נגן לפעול בדרך ביקורתית וזהירה. לצד ההכללות האוניברסליות הגורפות במדעי הדתות, הטוענות למצע אחיד ומשותף לכאורה לכל הדתות השונות, נגן בדרך אחראית, מבקש לא ללכת שולל אחרי הכללות אלה, אלא למצוא את המאפיינים הייחודיים לחומרים התלמודיים שלפניו.
הליכה אמיצה זו , שאינה חוששת לעיין בעומקו של המיתוס, לצד הזהירות ביישומם על הטקסטים הקונקרטיים החזליים הם תרומתו הייחודית של הספר שלפניינו. מחקרו של נגן מעניין כל כך משום שבניגוד למחקר השוואתי שבמדעי הדתות, נגן משתמש בידיעותיו הרבות בספרות התלמודית. קביעותיו על הסמל, הריטואל או המיתוס, אינן נשארות "באויר" אלא מומחשות בעשרות מקורות. מה שעושה טיעון רחוק, למתקבל על הדעת נעוץ בדיוק בזה, יכולתו להיות מעוגן בעוד ועוד מקורות אשר יוכיחו את הטענה הכללית. נגן, וזאת בניגוד למחקר הדתות מסוגל להביא אל הדיון לא רק תובנות כלליות, אלא גם בירור פרטני, וזאת בשל שליטתו המרשימה בחומרים התלמודיים. מן הצד השני מחקר הסוגיה התלמודית מואר באור יקרות ומובן לאור מבני עומק תרבותיים, נפשיים ורוחניים.ונצביע על מספר דוגמאות מן הספר.
ההלכה המופיעה במשנה , הלומדת את גובהה המינמלי של הסוכה כעשרה טפחים, מלמדת לדעת נגן על משמעותה של הסוכה כמקום הופעת השכינה בתפיסתם של חז"ל. תפיסה זו מתבטאת בדברי רבי עקיבא על הסוכה "כנגד ענני הכבוד", אשר דחקה אף למעשה, את התפיסה האחרת:
"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" רבי אליעזר אומר : סוכות ממש היו . רבי עקיבא אומר: בסוכות ענני כבוד היו " (ספרא אמור יז:יא)
נגן מציע לראות את דבריו של רבי עקיבא כחלק מתפיסה מקיפה. תפיסת הסוכה כ"ענני הכבוד", המוכרת לכולנו , נצבעת במחקר זה בצבעים מיתיים ולא כמטאפורה נאה הבאה לסבר את האוזן. תפיסת רבי עקיבא על הסוכה כענני הכבוד קשורה להתבטאויות נוספות שלו, הן על הסוכה בחזון אחרית הימים של ישעיהו, הקושרת אותה להתגלות משיחית, והן למאמריו הרבים הידועים על נוכחותה של השכינה :" איש ואישה זכו שכינה בינהם" (סוטה יז ע"א) ו"בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם" ( מכילתא בא יד) (נגן רואה אם כן, במחלוקת על סוכות "ממש" או סוכות "ענני הכבוד", ביטוי למחלוקת רחבה על נוכחותה של האלוהות במציאות אל מול תפיסות השוללות הבנה פשוטה כזו של נוכחות אלוהית בתחתונים.
החידוש במחקר שלפנינו הוא בהצבעה על היותן של תפיסות אלה מעצבות לא רק את עולמם האגדי וההגותי של חז"ל אלא את הדיון ההלכתי עצמו. ובמקרה דנן גדריה של הלכות סוכה, חומרי עשייתה ובעיקר את גובהה המינמלי כפי שנקבע להלכה.
נגן מוסיף ופורס מערכת מקורות רחבה, להוכיח כי הבנת הסוכה כמקום לנוכחות השכינה היא העומדת גם ביסוד מחלוקות נוספות של חכמים על מצוות סוכה, כגון ההקבלות הרבות בין בית המקדש, כמקום התגלות לבין הסוכה, אכילה בסוכה כאכילת הקרבנות במקדש, כולל ההקבלה בין חובת התשלומים, ישיבה בסוכה כמשל לעבד היושב בפני רבו, ולגשמים היורדים בזמן הישיבה בסוכה המשווה סיטואציה זו לרב הזורק על עבדו כוס שמזג לו, חלות שם שמים על הסוכה, קביעה המנמקת לדעת נגן את האיסור לשימוש בעצי הסוכה, הקבלה בין הסוכה לארון העדות, לכרובים, לפרוכת ועוד.
מחקרו של נגן תורם למחקר מחשבת חז"ל אך גם למחקר הקבלה. חוקרי הקבלה המאוחרים (דוגמת יהודה ליבס משה אידל ואחרים) טענו, וזאת בניגוד למורם גרשום שלום, כי שורשיהן של תפיסות קבליות מאוחרות נעוצות היטב בעולמם של חכמים ואינם "חידוש חיצוני" לעולמה של היהדות. נגן הולך הפוך, מתוך מחקר התלמוד הוא מראה כיצד תפיסות חזליות משמשות רקע ותשתית בסיס עבור התפיסות הקבליות. מבחינה זו הן יושבות על רצף אורגני ועל אינטואיציות יסוד משותפות.
ספרו של נגן מוכיח כי מי שלא פוחד להביט פנימה אל עולם המיתוסים, יכול להרוויח לא רק עומק רוחני לחייו שבהווה אלא אף הבנה טובה יותר של מקורות דתו ומורשתו.
