תגיד להתראות רוּט לוי".
דלת הדירה היתה פתוחה. סובבתי את הראש והבטתי אחורה. חדר המדרגות היה ריק, כמו תמיד. ובכל זאת, לא מדברים כך במקום שאנשים יכולים לשמוע.
"אמרת להתראות רוט, תגיד להתראות רוט לוי", חזרה רוט.
"את משוגעת", אמרתי לה.
רוט המשיכה להביט בי בהתפנקות. תלתליה הכהים רקדו על כתפיה.
גהרתי אליה ולחשתי, "את משוגעת, רוט לוי".
היא חייכה.
"המשוגעת שלך, אור", אמרה.
זה כבר היה פחות בוטה, אבל עדיין ה"שלך" הזה, כשהדלת פתוחה. כזאת היא, וכנראה גם בגלל השריטה הזו היא כל כך מוצאת חן בעינַי.
"על מה אתה מתכוון לעבוד הבוקר? המנויים שלך בטח כבר רעבים לקצת מידע חדש".
"כבר אספתי כמה חומרים, אבל עדיין לא מספיק", אמרתי. "צריך שהמנויים ירגישו שבאמת קיבלו עדכון על מה שחדש ומעניין בעולם. אעשה עוד סיבוב של חיפושים באתרים זרים, קצת חדשות כלכלה, קצת סיפורים מהעולם, קצת מזג אוויר קיצוני באיזה יבשת, איזה דביבון עם שני ראשים שנולד במדגסקר, אשוחח עם כמה כוֹרים, ואז לפני הצהריים אוציא מהדורה. בשתיים יש לי גם איזו פגישה. מה איתך?"
"הולכת לבית משפט", אמרה רוט.
"בבננה", אמרתי.
רוט הנידה ראשה לשלילה. "בסוליות. אולד פאשן".
"בשבעת החודשים שאנחנו מכירים אני לא זוכר אפילו פעם אחת שהלכת בסוליות לבית משפט, כמו פעם".
"זה נדיר", אמרה רוט, "אני קצת בסְטרס. אבל כבר הייתי בבית המשפט כמה פעמים. היום יש לי לקוחה שדרשה הבֵּאָס קורפּוס. לפי החוק יש לה זכות כזו".
"איזה יתרון משפטי זה נותן לה?"
"שום יתרון. זו לא עצה שלי. היא עצורה בגלל אימהות לא חוזית ורוצה לראות את הילד. כשיש הבאס קורפוס חייבים להביא את שניהם לאותו אולם. זה טרטור גדול למשטרה. הם עלולים להתנקם בה בגלל זה. אבל היא התעקשה".
הרהרתי רגע. נדמה היה לי שמחדר המדרגות שמעתי בינתיים קול צעידה או אולי שיעול. הקול נדם.
"יכול להיות שהסיפור הזה שווה ביקור שלי? יהיה שם סיפור שיעניין את הלקוחות שלי?"
"הדיון אמור להיות לגמרי טכני וגם קצר מאוד. אבל אף פעם אי אפשר לדעת. אם אראה שמשהו קורה, אזמזם לך. אור, תדאג להיות זמְזִים". סימנתי לאישור באגודל זקוף, פרעתי את שערה ויצאתי.
כמו כולם, גם אני לא אוהב חדרי מדרגות. אבל הבניין של רוט הוא באופן כללי די בסדר: חמש על שבע; חמישה דיירים מאוכלסים בשבע קומות. מספיק דירות מאוישות כדי להרגיש נוח. רוט גרה בקומה הרביעית, מקום טוב באמצע, ועוד שני דיירים גרים מתחתיה, בקומה השנייה. הרגשתי די בטוח בחדר המדרגות שלה ובכל זאת ירדתי את המדרגות במהירות, שתיים-שתיים. הסדק בקיר הקומה השלישית ממשיך להתרחב, אבל לאט. שום דבר לא עומד כנראה להתמוטט בקרוב. רוט ליוותה אותי במבטה כשירדתי. החיוך שלה ליווה אותי הרבה אחרי שיצאתי לרחוב.
