x
בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
   
          
                   תורה לי - תנ"ך לבית ספר יסודי
                                               מנהלת האתר -  צביה  ויסברוד

 

   פורום מורים    פורום תלמידים
 
    דף הבית
    הכרות עם ספר התנ"ך
    טעמי המקרא
    ויקרא
    במדבר
    יהושע
    ספר שופטים
    שמואל א'
    שמואל ב'
    מלכים
    צור קשר
    מלכים א'
    מלכים ב'
    תהילים
    הרמב"ם
    רש"י
    תהילים מבנה שיעור למורה
    מגילת אסתר
    פרקי המגילה
    ספר יונה - יום כיפור

במדבר פרק יא - התנהגות העם במדבר

(בהתאמה לאתר התנ"ך הממלכתי)

עם ישראל יושב ובוכה רעב לבשר, הוא שוכח את העינויים שסבל במצרים ופתאום מצרים נדמית בעיניו כמקום ובו ארוחות של דגים ואבטיחים על גדת הנילוס.

כתוצאה מהתנהגותו של העם משה מרגיש שאין בכוחו להנהיג את העם לבדו "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה" אומר משה בפסוק יד. אלוהים נעתר לבקשתו ומשרה רוח נבואה על שבעים זקנים שינהיגו אף הם את העם. 


נקרא את הפרק: 

  1. (א) 
    וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר־בָּם אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה׃
     
  2. (ב) 
    וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ׃
     
  3. (ג) 
    וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי־בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהוָה׃
     
  4. (ד) 
    וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר׃
     
  5. (ה) 
    זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים׃
     
  6. (ו) 
    וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל־הַמָּן עֵינֵינוּ׃
     
  7. (ז) 
    וְהַמָּן כִּזְרַע־גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח׃
     
  8. (ח) 
    שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן׃
     
  9. (ט) 
    וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל־הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו׃
     
  10. (י) 
    וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת־הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר־אַף יְהוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע׃
     
  11. (יא) 
    וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא־מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת־מַשָּׂא כָּל־הָעָם הַזֶּה עָלָי׃
     
  12. (יב) 
    הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל־הָעָם הַזֶּה אִם־אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי־תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת־הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו׃
     
  13. (יג) 
    מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל־הָעָם הַזֶּה כִּי־יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה־לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה׃
     
  14. (יד) 
    לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת־כָּל־הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי׃
     
  15. (טו) 
    וְאִם־כָּכָה אַתְּ־עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל־אֶרְאֶה בְּרָעָתִי׃
     
  16. (טז) 
    וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי־הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ׃
     
  17. (יז) 
    וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא־תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ׃
     
  18. (יח) 
    וְאֶל־הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי־טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם׃
     
  19. (יט) 
    לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם׃
     
  20. (כ) 
    עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר־יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי־מְאַסְתֶּם אֶת־יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם׃
     
  21. (כא) 
    וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים׃
     
  22. (כב) 
    הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת־כָּל־דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם׃
     
  23. (כג) 
    וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הֲיַד יְהוָה תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם־לֹא׃
     
  24. (כד) 
    וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל־הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְהוָה וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל׃
     
  25. (כה) 
    וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל־שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ׃
  26. דף עבודה מספר 5 מתוך אתר התנך הממלכתי

דף עבודה: יומנו של ילד

קראו את הקטע מתוך יומנו של ילד בן עשר שחי בתקופת נדודי ישראל במדבר, וענו על שאלתו של הכותב בסוף הקטע.

יומני היקר,

מאז שעזבנו את הר סיני צרה רודפת צרה, רק לפני כמה ימים כשחנינו בתבערה פרצה אש במחנה בגלל תלונות השווא של העם, והנה שוב, פשוט לא להאמין, משפחות משפחות מתגודדות מחוץ לאוהלים וכולם יושבים על הארץ ובוכים בקול גדול.

למה כולם בוכים? אתם בטח שואלים... כולם בוכים כי הם רוצים לאכול בשר. נשים, גברים, זקנים וילדים יושבים על האדמה ומייבבים "אנחנו רוצים בשר... כמה טוב היה במצרים..."

הבכי לא נפסק ופתאום אנשים התחילו ליבב "אוי כמה טוב היה לנו במצרים... שם קיבלנו שום ואבטיח קר!" כנראה הם שכחו איך זרקו את התינוקות ליאור ועינו אותנו בעבודת פרך. כולם חושבים רק על בשר.

הסתכלתי על משה כשהוא שמע את הבכי ואת הגעגועים של העם למצרים, ראיתי על הפנים שלו צער, אכזבה וכאב גדול.

משה מדבר אתנו על מעמד הר סיני ועל ערכים והעם עונה לו בשתי מילים – "רוצים בשר!"

אני חושש שמשה יתייאש מאתנו. נאמר את האמת, אנחנו עם לא פשוט, מתלוננים כל הזמן.

משה הרגיש שהוא זקוק לעזרה בהנהגה, יש מנהיגים שמנסים לשלוט לבדם, אבל משה שלנו דווקא מבקש עזרה, למרות או אולי בזכות גדולתו הוא יכול לבקש עזרה בהנהגת העם.

אלוהים אמר למשה למנות שבעים זקנים, שהם בעצם אנשים חכמים שיסייעו לו בהנהגה, והבטיח לתת לכולנו מחר בשר.

הבשר הזה מעורר בי חשש, הייתי מעדיף לאכול את המן ולוותר על הבשר.

עכשיו אני מתבייש בעצמי שהתלוננתי. מה אתם חושבים? האם כדאי לוותר על הדרישה הבשר?

 



  1. (כו) 
    וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי־אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה׃
     
  2. (כז) 
    וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה׃
     
  3. (כח) 
    וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם׃
     
  4. (כט) 
    וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי־יִתֵּן יְהוָה אֶת־רוּחוֹ עֲלֵיהֶם׃
     
  5. (ל) 
    וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל־הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃

    אלעד ומידד היו שניים מזיקני העם התנבאו במחנה, ויהושע בן נון ראה בכך איום על נבואתו של משה. משה לעומת זאת הכריז – הלוואי שכולם יהיו נביאים: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים" (במדבר יא, כט). 
     
  6. (לא) 
    וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְהוָה וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן־הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל־הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ׃
     
  7. (לב) 
    וַיָּקָם הָעָם כָּל־הַיּוֹם הַהוּא וְכָל־הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת־הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה׃
     
  8. (לג) 
    הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד׃
     
  9. (לד) 
    וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי־שָׁם קָבְרוּ אֶת־הָעָם הַמִּתְאַוִּים׃
     
  10. (לה) 
    מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת׃


    בני ישראל אינם זוכרים את עבודת הפרך, את השעבוד והקושי או מתעלמים מהם. הם זוכרים ומזכירים את האוכל המגוון והטוב ומתענגים על הזיכרון הזה. 

חטא התאווה  הוא חטא גשמי לחלוטין - תאווה בלתי מרוסנת לאוכל.

אלוהים נתן לעם בשר  - את השלו, ובכמות בלתי נגמרת, אך מתוך כעס גדול על הדרישה המחוצפת של העם, העם נענש ורבים מתו. המתים נקברו במדבר והמקום נקרא "קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה", על שם העם המתאווים.


פרק יד' -  סרטון