תהילים פרק כג
א מִזְמוֹר לְדָוִד: יְהוָה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר.
ב בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, יַרְבִּיצֵנִי; עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.
ג נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב; יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק, לְמַעַן שְׁמוֹ.
ד גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע-- כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;
שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.
ה תַּעֲרֹךְ לְפָנַי, שֻׁלְחָן-- נֶגֶד צֹרְרָי;
דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה.
ו אַךְ, טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי-- כָּל-יְמֵי חַיָּי;
וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה, לְאֹרֶךְ יָמִים.
מזמור שנכתב עי' דוד.
זהו מזמור הודיה לה' על כך שהוא תמיד עימו, בטוב וברע.
המזמור בנוי משני משלים
האחד - הכבשה והרועה (פסוקים א' - ד')
השני - המארח והמתארח (פסוקים ה - ו')
א. ה' הוא כמו הרועה - המנהיג של עמו (הרועה מוציא את הצאן למרעה,
הוא אחראי לשלומו, לנפשו ולכך שיחזור בשלום מן המרעה).
דוד היה רועה את צאן אביו לפני שנמשח למלך והוא מכיר את האחריות
של הרועה על הצאן והוא עצמו כמלך, מנהיג את העם.
ב. רועה הצאן (ה') מביא את הצאן (את עמו) למשטח דשא (למקום רגוע) ומאפשר לו לנוח,
מוביל אותו למקווה מים טובים ונוחים לשתיה, מחייה אותו,
ג. מוביל אותו בדרך ישרה, נוחה להליכה ומכוון אותו בדרך של צדק ומוסר .
הוא עושה זאת כי הוא נתן את שמו, כלומר הוא התחייב והבטיח
וכן מכיון שהוא רוצה להיתפס כאל הצדק והמוסר.
ד. "שבטך ומשענתך" - הרועה אוחז בידו מקל שלעיתים הוא מכה בו את הכבשים
שסטו בדרכן , לעיתים הוא מכוון ומשיב (משובב) בעזרתו את הצאן לדרך טובה,
לעיתים המקל משמש משענת להיעזר בו לרועה
ולעיתים הוא מסלק בעזרתו זאבים וטורפים שרוצים לפגוע בצאן.
לכן, למרות שהמקל משמש ככלי ענישה לצאן הוא בעצם הכלי ששומר
גם על ביטחונו והוא אמצעי לחנך ולהוביל את האדם בדרך טובה.
הנמשל: ה"שבט" = העונש שמטיל ה' על המשורר כשהוא חוטא.
העונש מנחם את המשורר משום שמטרתו למנוע מן המשורר לחטוא
בעתיד כדי שיזכה להגנתו - משענתו.
מוסר ההשכל: העונש שמטיל ה' על דוד ועל העם ימנע ממנו לחטוא בעתיד.
וגם אם הצאן מגיע למקום מסוכן שיש בו סכנת מוות (גיא צלמוות),
הוא לא פוחד שיאונה לו רע כי הוא יודע שה' עימו.
אהבתו ואמונתו של דוד בה' אינה תלויה בדבר והיא שלמה ומלאה.
ה. הדימוי משתנה. ומתחיל משל חדש.
ובו ממשיל המשורר את ה' למארחו בבית המקדש.
דוד עומד בפני מלחמה. אויב שכן מנסה לפגוע בעם, אך
ה' עורך עבורו שולחן מול האוייבים שלו ודוד יושב וסועד בנחת.
הוא חש שניגר (נוזל) עליו טוב כפי שקרה לו כשנסכו עליו
שמן כשהומלך למלך (מנהג שהיה מקובל בזמן שמחה).
ה' מספר לדוד בנוסף למזון ושתיה וביטחון (שנתנים לעם כדבר מוחשי)
במשל זה יש התייחסות גם לקדושה ורוחניות
(שולחן ושמן הם תשמישי קדושה שהיו בבית המקדש).
ה' מפנק אותו, ממלא את כוסו עד שלא יכול לשתות יותר .
ו. דוד אומר, שדברים טובים ושפע ירדפו אותו כל חייו.
( הכוונה במילה "ירדפוני" היא שבזכות ה', במקום שהאויבים של
העם ירדפו אותו - ירדפו אחריו רק הטוב והחסד).
הוא לא פוחד שיאונה לו רע כי הוא יודע שה' עימו.
הפסוקים האחרונים הם תפילה "ושבתי בבית ה' לאורך ימים".
את המיזמור הזה נוהגים לקרוא סביב שולחן השבת ומקובל לומר אותו גם בהלויות.
העתיקו את השאלות למחברת וענו עליהן בכיתה
1. אילו תכונות מייחס דוד לה'?
2. המזמור מדבר על מנהיגות. אילו תכונות של מנהיג מיחס דוד לרועה?
3. כיצד מתבטאת אמונתו של דוד במזמור?
4. על מה מעידה העובדה שערב מלחמה, דוד מרשה לעצמו לשבת
בהפגנתיות על שולחנו של המארח, לאכול ולשתות מול עיני אויביו?
5. כיצד ניתן לקשר בין המזמור לעובדה שעם ישראל הצליח לשרוד במשך
2000 שנות גלות שלוותה בסבל ועדיין לדבוק באמונתו?
המסר המרכזי של המזמור הוא: ה' תמיד איתנו גם בטוב וגם ברע.
משימה: בחוברת עמ' 305 - 307
|
.gif)
