תורה - לי , סיור בשביל התורה, מלכים ב' פרק ב'

אליהו הנביא עולה לשמיים בכרכרה.

                   ציור משנת 1857

(מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

   מלכים ב' פרק ב'

מציורי התנ"ך של גוסטב דורה

הַגִּלְגָּל. ב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-אֱלִישָׁע שֵׁב-נָא פֹה, כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי עַד-בֵּית-אֵל,

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, חַי-יְהוָה וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-אֶעֶזְבֶךָּ; וַיֵּרְדוּ, בֵּית-אֵל. ג וַיֵּצְאוּ בְנֵי-

הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר-בֵּית-אֵל, אֶל-אֱלִישָׁע, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם יְהוָה לֹקֵחַ אֶת-

אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ; וַיֹּאמֶר גַּם-אֲנִי יָדַעְתִּי, הֶחֱשׁוּ. ד וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ אֱלִישָׁע שֵׁב-

נָא פֹה, כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי יְרִיחוֹ, וַיֹּאמֶר, חַי-יְהוָה וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-אֶעֶזְבֶךָּ; וַיָּבֹאוּ,

יְרִיחוֹ. ה וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי-הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר-בִּירִיחוֹ, אֶל-אֱלִישָׁע, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הֲיָדַעְתָּ כִּי

הַיּוֹם יְהוָה לֹקֵחַ אֶת-אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ; וַיֹּאמֶר גַּם-אֲנִי יָדַעְתִּי, הֶחֱשׁוּ. ו וַיֹּאמֶר לוֹ

אֵלִיָּהוּ שֵׁב-נָא פֹה, כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי הַיַּרְדֵּנָה, וַיֹּאמֶר, חַי-יְהוָה וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-

אֶעֶזְבֶךָּ; וַיֵּלְכוּ, שְׁנֵיהֶם. ז וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, הָלְכוּ, וַיַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד,

מֵרָחוֹק; וּשְׁנֵיהֶם, עָמְדוּ עַל-הַיַּרְדֵּן. ח וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת-

הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה. ט וַיְהִי כְעָבְרָם, וְאֵלִיָּהוּ אָמַר

אֶל-אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי-

שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי. י וַיֹּאמֶר, הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל; אִם-תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ, יְהִי-לְךָ

כֵן, וְאִם-אַיִן, לֹא יִהְיֶה. יא וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי

אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל, אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם. יב וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה, וְהוּא

מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו, וְלֹא רָאָהוּ, עוֹד; וַיַּחֲזֵק, בִּבְגָדָיו, וַיִּקְרָעֵם,

לִשְׁנַיִם קְרָעִים. יג וַיָּרֶם אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ, אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו; וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד, עַל-

שְׂפַת הַיַּרְדֵּן. יד וַיִּקַּח אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר-נָפְלָה מֵעָלָיו, וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם,

וַיֹּאמַר, אַיֵּה יְהוָה אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ; אַף-הוּא וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה, וַיַּעֲבֹר,

אֱלִישָׁע. טו וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי-הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר-בִּירִיחוֹ, מִנֶּגֶד, וַיֹּאמְרוּ, נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ

עַל-אֱלִישָׁע; וַיָּבֹאוּ, לִקְרָאתוֹ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, אָרְצָה. טז וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה-נָא יֵשׁ-

אֶת-עֲבָדֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים בְּנֵי-חַיִל, יֵלְכוּ נָא וִיבַקְשׁוּ אֶת-אֲדֹנֶיךָ--פֶּן-נְשָׂאוֹ רוּחַ

יְהוָה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הֶהָרִים אוֹ בְּאַחַת הגיאות (הַגֵּיאָיוֹת); וַיֹּאמֶר, לֹא תִשְׁלָחוּ.

יז וַיִּפְצְרוּ-בוֹ עַד-בֹּשׁ, וַיֹּאמֶר שְׁלָחוּ; וַיִּשְׁלְחוּ חֲמִשִּׁים אִישׁ, וַיְבַקְשׁוּ שְׁלֹשָׁה-יָמִים וְ

לֹא מְצָאֻהוּ. יח וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו, וְהוּא יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הֲלֹא-אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם

יט וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר, אֶל-אֱלִישָׁע, הִנֵּה-נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה;

וְהַמַּיִם רָעִים, וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. כ וַיֹּאמֶר, קְחוּ-לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה, וְשִׂימוּ שָׁם, מֶלַח;

וַיִּקְחוּ, אֵלָיו. כא וַיֵּצֵא אֶל-מוֹצָא הַמַּיִם, וַיַּשְׁלֶךְ-שָׁם מֶלַח; וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר יְהוָה,

רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד, מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. כב וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם, עַד

כג וַיַּעַל מִשָּׁם, בֵּית-אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ-

בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. כד וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה;

וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן-הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים. כה וַיֵּלֶךְ

וַיְהִי, בְּהַעֲלוֹת יְהוָה אֶת-אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם - לפני שהעלה ה' את אליהו בסערה לשמים.

הַיּוֹם יְהוָה לֹקֵחַ אֶת-אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ - שאלו אותו אם הוא יודע שהיום ילקח אליהו עי' ה'.

בטרם העלה ה' את אליהו בסערה השמיימה הלך אליהו עם אלישע משרתו מגלגל. אליהו הורה לאלישע להישאר במקומו כי ה' שולח אותו לבית אל אך אלישע נשבע שלא יעזוב אותו והם ירדו יחד לבית אל. תלמידי הנביאים שאלו את לאלישע אם הוא יודע שהיום ילקח ממנו אליהו עי' ה'. אלישע אמר שהוא יודע וביקש מהנביאים שישתקו ולא יאמרו דבר. אליהו ביקש מאלישע שלא יתלווה אליו בדרכו אך אלישע סרב ונשבע שלא יעזוב אותו.

חמישים מתלמידי הנביאים ליוו אותם עד לנהר הירדן , עמדו והשקיפו על הנעשה מרחוק. הם ראו את אלישע ואליהו עומדים על שפת הירדן. אליהו הסיר מעליו את האדרת (הבגד העליון שלו) גילגל וקיפל אותו והיכה בעזרתו על המים. הנהר נחצה לשניים ושניהם חצו אותו על קרקע יבשה.

לאחר שעברו לצידו השני של הירדן, שאל אליהו את אלישע האם יש משהו שהוא חפץ לבקש ממנו לפני שילקח ממנו. אלישע מבקש פי שניים מרוחו של אליהו, כלומר הוא מבקש שרוח ה' השורה באליהו ועוזרת לו תעבור אליו. אליהו עונה לו שבקשתו קשה לביצוע ואם אלישע יצליח לראות אותו בזמן שהוא ילקח לשמים הוא יקבל את מבוקשו.

בעוד הם מדברים, הופיעה לפתע מרכבת אש רתומה לסוסי אש והפרידו בין שניהם ואליהו עלה בסערה אל השמים.

אלישע ראה זאת וצעק "אבי, אבי, מרכבות ישראל ופרשיו". אליהו נעלם בשמים ואלישע קרע את בגדיו לאות אבל.

על הקרקע נשארה האדרת של אליהו. אלישע הרים אותה וחזר אל נהר הירדן. הוא גילגל וקיפל את אדרתו של אליהו עמד והתפלל לה' ואמר "איפה ה' אלוהי אליהו?". הוא היכה במים כפי שעשה אליהו הנהר נחצה לשניים ואלישע עבר. תלמידי הנביאים שעמדו וצפו במעשה הבינו שכוחותיו של אליהו עברו לאלישע וה' עימו והם באו לקראתו והשתחוו לפניו.

הם ביקשו להתנדב ולצאת לחפש את אליהו כי אולי הרוח שנשאה אותו השליכה אותו בהרים או בעמקים אך אלישע אמר להם לא לעשות זאת. הם התעקשו ויצאו לחפש את אליהו בכל זאת אך כמובן שלא מצאוהו.

אנשי העיר יריחו פונים לאלישע ואומרים לו שהם גרים בעיר שמיקומה טוב אך המים בה אינם טובים, גורמים למוות ויבול אינו צומח על האדמה המושקית במים אלה.

אליהו מבקש מהם שיביאו לו צלוחית (צלחת קטנה) חדשה וישימו בה מלח. הוא עומד במקום שבו נובעים המים ומשליך לתוכם את המלח (מלח על פי האמונה שרווחה בישראל מטהר מטומאה וממזיקים שונים) , מתפלל לה' ומודיע לאנשי העיר שהמים אינם מזיקים והם טובים לשתיה ולהשקיה.

כשיצא אלישע מהעיר יריחו רדפו אחריו ילדי העיר , קיללו אותו ולעגו לעובדה שקשה לו לעלות אל העיר ושהוא קירח. הילדים ידעו שאלישע איש קדוש שהציל את עירם. אלישע פנה לאחור, הביט בהם וקילל אותם. לפתע יצאו מהיער שתי דובות והרגו 42 ילדים. המספר שנבחר הינו גדול וזאת על מנת להראות שהדובות לא טרפו את הילדים, שכן, הן אינן יכולות לאכול מזון רב כל כך אלא כדי להראות שהעונש שנענשו הילדים בא מקללתו של אלישע.