לסיפור יציאת מצרים משמעות דתית חשובה מאין כמוה ביהדות. ברם, ככל סיפור מקראי אחר, גם אותו ואת אמינותו ההיסטורית בוחנת ביקורת המקרא באופן ביקורתי ובכליה שלה, והחוקרים נחלקו, במהלך הדורות האחרונים, בשאלה מתי הייתה, ובמידת מהימנותה ההיסטורית. ניתן לבצע חלוקה "גסה" של החוקרים לאלה הרואים בסיפור יציאת מצרים אמת היסטורית במידה זו או אחרת, ולאלה הכופרים בקיומו של אירוע מעין זה.

[עריכה] התיאור המקראי

התייחסות ליציאת מצרים ולהליכה במדבר מופיעה במקרא במקומות לא מעטים: רוב מהלך התורה מבוסס עליה, למן ספר שמות ועד דברים, והיא מאוזכרת גם במקומות רבים בנביאים ובכתובים. לפי המקרא, שהו בני ישראל במצרים לאחר שירדו לשם יעקב ומשפחתו, וסבלו מאות שנות עבדות (במקרא ננקבו המספרים 400 ו-430, אך על פי חז"ל, התרגומים והפרשנות המקובלת, השהות בפועל הייתה רק כ-210 שנים). אלוהים התגלה למשה ולאהרון במטרה להוציא את בני ישראל ממצרים, ולאחר עשר מכות שניחתו על המצרים, שיחרר פרעה מלך מצרים את בני ישראל. לאחר מכן רדף אחריהם עד ים סוף, ואז נקרע הים, בני ישראל עברו בו, ואילו המצרים טבעו לאחר שהוא נסגר עליהם. משם המשיכו בני ישראל להר סיני ושם התרחש מתן תורה. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר סיני וכיבוש חלקים גדולים מעבר הירדן המזרחי (במדבר כא, דברים ב) הם הגיעו לערבות מואב, מול יריחו, שם חנו עד שנכנסו לארץ במסע כיבוש צבאי (ספר יהושע).

[עריכה] התרחשותה של יציאת מצרים

[עריכה] טענות השוללות את סיפור יציאת מצרים כליל

התעודות המצריות (וגם אחרות) בנות התקופות האמורות, אינן מעידות על מאורע חריג ויוצא דופן כמו יציאת עם שלם ממצרים.

אין זה מפתיע שלא הוקמה "אסטלת הפסד" של פרעה על ניצחון העברים, אך עדיין ציפו החוקרים לתעודה כלשהי שתעיד על כך, בפרט שאילו הייתה מצרים נחלשת כל כך, הרי הייתה מזמינה פלישת עמים זרים לתוכה. מתוך מחסור זה בתעודות חיצוניות, ומתוך פקפוק במהימנותה של העדות הפנימית, סוברים אותם חוקרים כי יציאת מצרים אינה אלא מיתוס חסר בסיס היסטורי. כמה נקודות מקשות על הסתמכות על המקרא כמקור היסטורי, לדבריהם:

אמנם, רוב הראיות הן ראיות מן השתיקה ("ex silentio"), אך עדיין, טוענים אותם חוקרים כי היינו צריכים לצפות שיהיו בתיעוד המצרי כתובים כאלו או אחרים או רמזים כלשהם למשבר כה קשה - אובדן פתאומי ודרמטי של כוח עבודה של שש מאות אלף איש במצרים. גם אם הפרעה של אותה תקופה ניסה לטשטש ראיות אלו, שואלים אותם חוקרים, מדוע המלכים אחריו לא תיעדו וסיפרו את אשר התרחש כמה דורות קודם? יש לציין שהתחלפו במצרים 30 שושלות, שנהגו לתאר את קודמותיהן באור שלילי, וייתכן שהיו שמחות להאיר את הפרק הזה בתולדות מצרים. לאור קנאותם הרבה של המצרים לרישום ההיסטוריה שלהם, מתחזקת, לדעת אותם חוקרים, איכות ה"טענה מהשתיקה".

[עריכה] טיעונים בזכות אמיתות סיפור יציאת מצרים

רבות מן הקושיות נופלות אם מניחים שהיוצאים לא היו מיליונים רבים, אלא מעטים יותר, כך שהאירוע היה פחות דרמטי וקל יותר לטשטוש.

ישנו ממצא בשם פפירוס איפוור המתאר סדרה של הפיכת מעמדות ואנרכיה במצרים, המזכירות כביכול את עשר המכות, אך התיארוך המקובל של פפירוס זה הוא לממלכה התיכונה, מאות שנים אחרי יציאת מצרים. כן נמצאה איגרת מן המאה ה-13 לפני הספירה, המדווחת על בריחת שני שבטי עבדים ממצרים למדבר - שני השבטים הם ה"עפרו" וה"חבירו" המוזכרים לעיל, והדבר מעיד שאכן ברחו שבטי עבדים במצרים.

כאמור, ישנן עדויות מצריות על כך שניתנה רשות לנודדים מאדום להיכנס למצרים בעת רעב (במקביל לסיפור אחי יוסף) ושרעמסס השני אכן בנה את העיר על פי רעמסס, וגם השם שמופיע במקרא בהקשר ליוסף "צפנת פענח" נמצא בתיעוד המצרי בתקופה אחרת.

עוד הוכיח גרינץ כי בלשון התורה ישנם שקיעים רבים מהלשון המצרית - כגון המילים "אפוד", "בד", "כפורת", ועוד, מה שמחזק את הטענה על שהותם של בני ישראל במצרים.

באשר לכיבוש ארץ כנען, טוענים חלק מהחוקרים כי קריאה מדוקדקת בספר יהושע ובספר שופטים תגלה כי גם על פי התנ"ך עצמו לא היה הכיבוש בבת אחת, וכי "הארץ נשארה הרבה מאוד לרשתה" - תיאור התואם את העולה מן הממצאים הארכאולוגיים. ממצאים אלו מעלים נוכחותו של עם חדש בארץ כנען בתקופה המיוחסת ליהושע, עם אשר בונה יישובים משלו, בצורה מיוחדת הדומה לדרך חנייתם של נוודים, ללא עצמות חזירים וחיות טמאות אחרות וללא צלמים, ואשר משתלט לאט על כל אזור גב ההר.

[עריכה] הטיעון מן המסורת

טענה נוספת לנכונותה של מסורת יציאת מצרים, היא עצם קיומה. הטענה היא שאין סיבה לעם ישראל להמציא סיפור שמתאר את היווצרותו של העם כעם עבדים, אלא הגיוני יותר שהיה מתאר את העם כאילו היה בארץ מאז ימי אברהם אבינו, ושבני ישראל הם הכנענים הקדומים, טיעון שלכאורה היה בו כדי לחזק את זכותו של העם על ארצו. בשביל רבים מן החוקרים (ובפרט מן ה"אסכולה הירושלמית") זהו טיעון מנצח, ולדוגמה מביא אותו י' לווינשטאם באנציקלופדיה מקראית כראיה ניצחת כנגד הטענות בדבר אי-היסטוריותה של יציאת מצרים.

עדות לכך שאי הזכרת גלות היא דבר מתבקש, ניתן למצוא בספר דברי הימים, שמקובל שמטרתו היא לספר את תפארת בית דוד. מסופרים שם בקצרה קורות העולם ועם ישראל למן אדם הראשון, ואולם יציאת מצרים אינה מופיעה, ואין אזכור לה. לא היו חוקרים שניסו להסיק מאי-אזכור זה דווקא את אי-מהימנות טענת התורה, שכן ברור שספר דברי הימים הכיר את הספרים האחרים ופשוט התעלם מהגלות במצרים. דברי הימים גם ידוע בהתעלמותו מאירועים לא נעימים מחיי דוד, כמו חטא דוד ובת שבע ועוד. התעלמות זו היא מתבקשת מכותב היסטוריה מחמיאה, אך בו בזמן היא מגדילה את אמינות הספרים שלא התעלמו מפרט מביך-לכאורה זה.

פרופ' יאיר הופמן, התומך בשיטה שיציאת מצרים לא הייתה אירוע היסטורי, הציע תאוריה לפתרון שאלה חמורה זו. הסברו הוא שלאחר הפילוג בין יהודה לישראל, כאשר ביהודה טיפחו את זכר שושלת בית דוד, טופחה בצפון מסורת יציאת מצרים כמסורת מכוננת. ממלכת הצפון, היא ממלכת ישראל, שהייתה מורכבת מעשרה שבטים ומעולם לא הצליחה לכונן שושלת רבת דורות משום שמרידות חוזרות ונשנות הפילו את מלכיה אחד אחרי השני, הייתה זקוקה למיתוס מלכד שיהווה דבק לאומי לכל השבטים. צורך חברתי זה מילאה מסורת יציאת מצרים, מסורת המדברת על בחירה ישירה של האל בעמו, לא דרך מלך מתווך כלשהו.

לדברי הופמן, לאחר חורבן ממלכת ישראל בגלות עשרת השבטים ניסו מלכי ירושלים חזקיהו ויאשיהו לקרב אליהם את בני הצפון שלא הוגלו: עם אחד אנחנו, הם אומרים להם. ואכן, כהנים צפוניים הביאו עמם את מסורותיהם לירושלים. גרעינו של ספר דברים הוא דוגמה מובהקת לכך. זהו הזמן המתאים לאמץ גם את מסורת יציאת מצרים, שלאחר חורבן שומרון אינה מסכנת יותר את מיתוס בית דוד. כך עולה, לדעת הופמן, מספר דברים, מספר ירמיהו ומספר יחזקאל.

[עריכה] התאוריה של פרופ' לוסי פלוטמן

בספרו משה האיש ואמונת היִחוד מעלה זיגמונד פרויד תאוריה המתבססת על סיכום של מחקרים וממצאים ארכאולוגיים, כמו גם על ניתוח הטקסט המקראי, לגבי זהותו של משה. על תאוריה זו מתבססת פרופ' פלוטמן בבואה לנתח את עצם המאורע של יציאת מצרים.
כפרויד, טוענת פלוטמן שכאשר באים לנתח טקסט עתיק כלשהו, על מנת להסיק ממנו מסקנות היסטוריות, יש להבין מהו סוג הטקסט, ומתוך כך לראות אילו עובדות היסטוריות ניתן להבין ממנו. סיפור יציאת מצרים הוא המיתוס המכונן של העם היהודי, וממנו ניתן להסיק 3 עובדות היסטוריות עיקריות:

על מנת לבדוק את מידת סבירותו ההיסטורית של הסיפור, בשלב ראשון יש לבדוק את סבירותן של כל אחת מהעובדות הללו.

עצם עובדת שהותו של עם שמי במצרים אינה בלתי סבירה - קיימות ראיות למכביר לנוכחות אנשים ממוצא שמי במצרים אם בציורי קיר ואם בסחורות ומכתבים המעידים על קשר עם מסופוטמיה וכנען. כמו כן, קיימות מספר ניכר של "טביעת אצבעות" מצרית בתרבותו של עם ישראל, החל ממנהג ברית המילה שמקורו מצרי, דרך תפילות זהות (אמירת היחוד "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד" דומה בצורה ניכרת לשורה המופיעה באחד מהימנוניו של פרעה אחנתון "אתה אל יחיד ומלבדך אין אל אחר"), שמות מצריים מובהקים המופיעים בעיקר בשבט לוי: משה, פנחס, מררי ועוד, ועד לטקסטים תנ"כיים שלמים שנמצאו (בשינויי נוסח קלים) בכתובות עתיקות במצרים, המתוארכות מוקדם בהרבה מעת כתיבת המקרא (למשל חלקים ניכרים מספר משלי).

[עריכה] תיארוך יציאת מצרים

בין החוקרים הדוגלים בכך שהייתה יציאת מצרים בגרסה כזו או אחרת, ישנם חילוקי דעות בדבר תיארוכה המדויק. לפי חוקרים רבים, חסם תחתון לתיארוכה של יציאת מצרים הוא בערך שנת 1230 לפני הספירה, שכן נתגלתה מצבת ניצחון מצרית מאותו תאריך (אסטלת מרנפתח), המזכירה את ישראל כעם היושב כבר בארץ כנען (באופן אירוני, אומרת המצבת: "ישראל אבד, זרע אין לו"). עם זאת, היו שטענו שאין ללמוד מאסטלה זו, והעלו השערה שמא היא מתייחסת לעם אחר בשם דומה, או שאולי פרעה ראה בבריחתם של ישראל למדבר את "אובדנם". לשיטתם של האחרונים, התרחשה יציאת מצרים בערך בזמן האמור; אולם כאמור, דעה זו אינה מקובלת על רוב החוקרים.

הסברה המקובלת היא שהיא התרחשה במאה ה-13 לפני הספירה, בתקופת רעמסס השני, אביו של מרנפתח. סברה זו מבוססת על כמה נקודות, וביניהן:

פרופסור יהודה אליצור [3] תקף את התאוריה המתארכת את יציאת מצרים לימי רעמסס השני. זאת, מכמה סיבות:

על כן הסיק אליצור כי יציאת מצרים אירעה בערך בימי אמנחותפ השני, והנדודים במדבר בימי תחותמס הרביעי. המלכים שלאחר תחותמס, אמנחותפ השלישי והרביעי, לא התעסקו בנעשה בארץ כנען, והותירו את הנעשה שם לידי השליטים המקומיים, מה שמתאים עם התיאור בספר יהושע, שבו לא מוזכרת לחימה במצרים. אליצור תמך את יתדותיו גם במכתבי תל אל עמארנה, מימי אמנחותפ השלישי והרביעי, שבהם מתלוננים השליטים הכנענים בפני המצריים על פלישת הח'בירו, שלדבריו הם הם העברים, אשר פתחו במסע כיבושים בארץ כנען.

אליצור העלה אף השערה, כי לאור תיארוך זה מובנת מהפכתו של פרעה אח'נאתון (הוא תחותמס הרביעי), שנלחם באלילי מצרים והעלה דת חדשה, שבה אל אחד (אל השמש). אח'נאתון היה כמה עשרות שנים לאחר יציאת מצרים (לתיארוכו של אליצור), ואם כן ייתכן שאמונה חדשה זו באה לו מן העברים ומן השפטים שחווה על בשרו מאת אלוהיהם.

רייט (Wright) בספרו "Biblical Archaeology Today" טוען שעל מנת לקבוע את תיארוך יציאת מצרים, צריך לקבוע קודם כל מהיכן יצאו היהודים, כלומר מהו מיקומה של ארץ גושן. בהנחה שארץ גושן הייתה בדלתה של הנילוס ("תל רוטאבה - ארטבי" זוהה כעיר רעמסס המקראית) אפשר לקבוע שהבניה שם לא התרחשה לפני השושלת ה-18. עיקר פעילות הבנייה הפרעונית התרחשה במצרים העליונה ורק מיעוטה בתחתונה.

[עריכה] ההייתה יציאת מצרים ב"גלים"?

כל אחת מן התיזות האמורות נתקלת בקשיים משלה, ועל כן יש שהעלו אפשרות שהיציאה ממצרים התקיימה ביותר מ"גל" אחד. היו שחילקו זאת לשבטים "בני רחל" ול"בני לאה", ונחלקו מי יצא לפני מי. הטוענים שבני רחל יצאו מוקדם יותר (כגון אולברייט), מתבססים על הכתוב העמום בדברי הימים (א' ז, כ-כב):

פסוק זה פורש על ידי חז"ל, שבני שבט אפרים חישבו את הקץ ויצאו מוקדם מדי, ועל כן הרגו אותם הפלשתים. על בסיס זאת מניחים אותם חוקרים כי נשתמר כאן גרעינה של מסורת על יציאת מצרים כפולה.

התיזה על המסע הכפול נתמכת גם, לדברי אותם חוקרים, על הכפילות והשוני שבין רשימות המסעות השונים. כך, לדברי בנימין מזר הרשימה שבבמדבר לג מייצגת מסע שונה וקדום יותר. עם זאת, רוב הגישות בדבר "המסע הכפול" בוקרו על שאינן מאפשרות זמן מספיק להתנחלות בארץ עד ימי שלמה.

אחת ההנחות הרווחות כיום היא כי רק שבט אחד, ככל הנראה הכהנים, באו ממצרים, והם אלה שהנחילו לזיכרון ההיסטורי של העם את זכר יציאת מצרים.

יש לציין שתאוריות אלה נהגו בעיקר פתרון לבעיה, וההיתמכות שלהן על הכתובים אינה איתנה ביותר.

[עריכה] האם יצאו שש מאות אלף איש?

רבים החוקרים אשר אינם מקבלים כפשוטה את העדות המקראית בדבר יציאתם של שש מאות אלף גברים (דהיינו, כ-2-3 מיליון אנשים, נשים וטף) ממצרים. ריבויים המהיר (בתוך 210 שנה, ואפילו בתוך 430 שנה) ושהותם במדבר אינה אפשרית ללא נסים, כאלו אשר אכן מתוארים במקרא - הפריה ורבייה המהירה של העברית, והמן, באר מרים והשליו, ואילו הנחת היסוד של רוב החוקרים היא שלילת אפשרותם של נסים מעין אלו. כמו כן, היעדר ממצאים ושרידים ממסעם של בני ישראל במדבר, מעלים את שאלת מספר האנשים אשר יצאו ממצרים. שכן, ככל שיותר אנשים השתתפו במסע, כך צפויים להימצא יותר שרידים, בין אם של אנשים או בעלי חיים שנדדו עם בני ישראל במדבר.

על כן שיערו חלק מהחוקרים שמדובר, שוב, במספר טיפולוגי, ובעצם המילה "אלף" מייצגת יחידה צבאית, וכי "אלף איש" מייצגים גדוד, לכן נמסר שיצאו 600 גדודים (כאשר גם מספר זה נחשב "עגול" במזרח הקדום, ולא בהכרח מדויק). אחרים שיערו שפירושה של המילה "אלף" בהקשר זה היה בתחילה "משפחה" - דהיינו, יצאו 600 משפחות בסך הכול. טענה זו נדחתה על ידי רוב החוקרים, משום שהיא מניחה בלבול במונחים הלשוניים הללו כבר בתקופה קדומה.

עם זאת, היו חוקרים (כגון משה צבי סגל) שיצאו נגד הקביעה החד-משמעית השוללת נסים, בפרט לאור התגליות במאה ה-20, אשר הצליחו לעשות לטבעי ופשוט מה שהיה מתקבל כנס בתקופות קדומות, כגון הרדיו ודומיו.

[עריכה] חציית ים סוף, הכיצד?

בקהילה המדעית שחקרה את יציאת מצריים הועלו ונחקרו מספר תאוריות סביב חציית ים סוף על ידי בני ישראל. כמובן שעל הגישה אשר דוגלת באמונה אין איך להתווכח, אך המקרה נותח גם במישור המדעי, כיצד חצו בני ישראל את הים ומיד לאחריהם נכנע צבא פרעה לגלים ששטפו אותם . אין ספק כי הייתה צריכה להיתקיים תופעת טבע בעלת עוצמה חזקה מאוד על פני השטח, כמו פגיעת אסטרואיד או רעידת אדמה חזקה שפקדה את האזור. מספר תאוריות בעיניין:

1) רוחות מזרחיות חזקות שנהגו לפקוד את אזור ים סוף, ובמקום אשר בו קיים רכס מתחת לפני המים (אזור של מים רדודים) אשר חוצה את הים, ולכן ניתן על בסיס שטח זה לצעוד מחוף לחוף. רעיון זה הוכח ניסויית, כמובן בתנאי מעבדה.

2)התפרצות הר געש, שבעקבותה נוצרו גלי צונאמי אדירים. ראשית הסבר על מקור החשיבה הזו, נובע מכך שגל מתנהג בצורה סינוסואידית, יש לו נקודת שיא ונקודת שפל. לכן ההנחה אומרת כי בני ישראל הגיעו לים סוף ממש בנקודת השפל וכך יכלו לחצות, בעוד הצבא המצרי הגיע מאוחר מידי כאשר גל הצונאמי כבר לא היה בשפל ולכן היכה במצרים. עקב כך נבדקו התפרצויות היסטוריות וחזקות של הרי געש, וההתפרצות אשר נלקחת בחשבון היא זו שהתרחשה באי סנטוריני שבים התיכון, בשנת 1640 לפנה"ס. התפרצות געשית זו, מהאדירות שידע כדור הארץ, מחקה כליל את כל התרבות אשר התקיימה באי באותה תקופה ומוטטה עימה שטח אדמה גדול. ההתפרצות גררה בעקבותיה נחשול מים גדול מאוד, גלי צונאמי אשר השפיעו על מרבית חופי הים התיכון, מכאן שבני ישראל עברו דרך אזור הדלתא, חלקו הצפוני של הנילוס. הבעיה היחידה בתאוריה זו היא התיארוך, שכן יציאת מצרים, לפי הדעות המקובלות בקרב מפרשי התנ"ך התרחשה כמאתיים שנה בערך מאוחר יותר.

3) התפרצות הר געש שגררה עימה היווצרות קרקע על פני הים וכך ניתן היה לעבור את הים. ההסבר לחשיבה הזו נובע מכך שהתפרצות געשית גורמת למפולות עצומות של לבה ובזלת על פני השטח שלרגלי ההר. כאשר הלבה או הבזלת החמים באים במגע עם מי הים הם מתקררים מיד ויוצרים שטח אדמה על פני הים, שמתקיים תקופת זמן קצרה עד שקורס לתוך מי הים. האזור בו שוכנות ישראל ומצרים נמצא ממש על בסיס השבר הסורי אפריקני, אזור שמלווה בהתפרצויות געשיות. אם כך ההתפרצות הייתה צריכה להתחולל מתוך הים, כאשר ההשערה שהייתה באזור עקבה. בני ישראל הגיעו בפרק זמן הקצר בו התקיים ה"שביל" שנוצר מהתקררות מפולת ההר געש, ולכשהמצרים הגיעו, הכול שקע לתוך המים.

4) השערה נוספת מדברת על גאות ושפל חזקה למדי שפקדה את האזור בו חצו בני ישראל את הים. על כך אין יותר מידי מידע או תחזית.

5) אחת ההשערות היותר מוזרות היא זו הטוענת כי חציית יום סוף, בעצם לא הייתה בים האדום, מה שנקרא על ידנו גם ים סוף. הים אשר אותו עברו בני ישראל היה "ים קני סוף", אך התרגום היווני לתנ"ך שהיה נפוץ בתקופה העתיקה עיוות את השם ל"ים האדום" ומכאן בא התרגום הלקוי. שורה של ארכאולוגים שבדקו את ההשערה ונחשפו לתמונות לוויין של מצרים משנות השישים לעומת מצרים כיום, הפחות מפותחת לעומת זו שכן, וגילו קיום מן העבר הרחוק של ימה ששכנה ליד סיני, בתוך מצרים. עדויות שנאספו מן השטח מוכיחות את קיומה של ימה זו, שבעצם היא הייתה "ים קני סוף", בשל ריבוי צמחייה זו בשטח הים.

[עריכה] אמת היסטורית ואמת ארכאולוגית

אחד העם בחר בדרך מעניינת להתמודד עם הביקורת על סיפור יציאת מצרים. במסתו "משה" הוא מבדיל בין אמת ארכאולוגית - אירועים שהתרחשו בהיסטוריה לבין אמת היסטורית - אירועים הנתפסים כאמת. הוא טען כי אף אם משה לא היה קיים וסיפורו הוא שקר מבחינה ארכאולוגית הרי שעובדת קיומו של משה כאמת היסטורית אינה מוטלת בספק. מכיוון שאמיתות היסטוריות , גם אם הן מיתוסים, הן אלו שמעצבות את המציאות, שאלת האמת הארכאולוגית הינה בעלת משקל קטן.

[עריכה]

ימי הביניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ימי הביניים (מלטינית: media aetas) הוא מושג המתאר תקופה בהיסטוריה האירופית שבין העת העתיקה לתקופת הרנסאנס. המונח הופיע לראשונה באיטליה במהלך המאה ה-15, לציון העידן שבין נפילתה של האימפריה הרומית במאה הרביעית-חמישית לספירה והמאה החמש–עשרה (התקופה הנוכחית, praesens tempus, בלשונם). כוונת המלומדים שהגו את המונח הייתה להבחין בין התרבות והחשיבה שהיו מקובלים בעת העתיקה ואלו שבאו אחריהם, אותם תיארו כעידן של אפלה ושקיעה.

כיום, ישנם תארוכים שונים של ימי הביניים, בהתאם לזווית ההתייחסות—היסטורית, כלכלית, תרבותית, גאוגרפית, ביולוגית, וכדומה—אך מקובלת חלוקה הממקמת את נקודת הפתיחה של ימי הביניים בשקיעת התרבות העתיקה במאות הרביעית והחמישית ואת נקודת הסיום שלהם בעליית הרנסאנס במדינות אירופה השונות, החל במאה החמש–עשרה באיטליה ועד תחילת המאה השבע-עשרה בצפון אירופה, ואף מאוחר יותר. התארוך הסמלי המסורתי הוא בין מותו של קיסר האימפריה הרומית המזרחית תאודוסיוס הראשון בשנת 395 או הדחת רומולוס אוגוסטולוס מן השלטון באימפריה המערבית על ידי אודואקר בשנת 476 לבין כיבושה של קונסטנטינופול על ידי הטורקים בשנת 1453 או תחילתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517.

[עריכה] היסטוריוגרפיה של ימי הביניים

[עריכה] מקור המונח ושימושיו

המונח "ימי הביניים" נטבע במקור על ידי אנשי הרנסאנס שראו את התקופה שבין נפילת האימפריה הרומית לתחייה הרוחנית שלהם כתקופת ביניים שבה לא התרחשה התפתחות משמעותית והאנושות הייתה שקועה בדכדוך מתמשך. כחלק מטרמינולוגיה זו - שבאה להאדיר את התחייה הרוחנית של הרנסאנס באמצעות ביזוי ימי הביניים - נקראה האמנות של תקופה זו אמנות גותית, על שם השבטים הגותים הברבריים שהחריבו את האימפריה הרומית.

גם בימינו אנו מונחים אלה הם הרווחים בשימוש, אם כי כיום לא מתלווים אליהם הקונוטציות השליליות שהיו בהם במקור.

[עריכה] תארוכי (פריודיזציה) ימי הביניים

תארוך ימי הביניים - כלומר: הקביעה מתי התחילו ומתי נסתיימו, והחלוקה לתת-תקופות על פי שנים - מהווה עדיין מחלוקת רבה בין ההיסטוריונים ואין גישה שלטת. למרות זאת, יש הסכמה על מסגרת הזמן הכללית והוויכוחים הם לגבי הגדרת תאריכים עדינה יותר.

[עריכה] תחילת ימי הביניים

ישנה מחלוקת בדבר התאריך המדויק בו התחילה תקופת ימי הביניים. על פי התיעוד הממוסד ימי הביניים החלו עם נפילת האימפריה הרומית המערבית שהתרחשה רשמית בשנת 476, במאה החמישית לספירה. אך התאריך לא משמעותי, מאחר שהאימפריה הרומית המערבית הייתה חלשה מאוד תקופה ארוכה לפני התפרקותה, בעוד התרבות הרומית עדיין שרדה באיטליה כמה עשורים לאחר מכן. כיום, יש היסטוריונים המתעדים את תחילת ימי הביניים במאה ה-4 לספירה עם התפשטות הנצרות באימפריה הרומית ואחרים מתעדים את תחילת התקופה במאה ה-7 לספירה עם גבירת התפשטות האסלאם במזרח התיכון) אם כי השיטה שמתארת את זמן ימי הביניים מהמאה החמישית היא השולטת והיא רשומה בספרי ההיסטוריה.

[עריכה] סיום ימי הביניים

ישנה אף מחלוקת בדבר סיומה המדויק של תקופת ימי הביניים, מאחר שהיסטוריון החוקר את איטליה במאה ה-15, לדוגמה, ימצא עצמו חוקר את הרנסאנס בעוד אחר החוקר את אנגליה בתחילת המאה ה-15 ימצא עצמו בלב ימי הביניים. היסטוריונים מסמנים שנים שונות כסוף ימי הביניים. יש הסוברים שימי הביניים הסתיימו בשנת 1492 עם נפילת מעוז המוסלמים האחרון בספרד והמסע של כריסטופר קולומבוס לאמריקה שהתרחשו באותה השנה, אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה בשנת 1453 עם נפילת קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית ועם סיום מלחמת מאה השנים בין ממלכת אנגליה לצרפת שהתרחשו באותה שנה, בניגוד לכך יש היסטוריונים הסוברים שימי הביניים הסתיימו בשנת 1456 עם המצאת הדפוס אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה בכלל בשנת 1517 עם תחילת במהפכה הפרוטסטנטית. את סיום תקופת ימי הביניים ואת תחילתה של תקופת העת החדשה מאפיינים שינויים רבים, ביניהם, תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517, המצאת הדפוס בשנת 1456, עליית דגם המדינה המונרכית, תחילת מסעות החקר הימיים, תחילת השינוי הכלכלי-דמוגראפי ותחיית האמנות הקלאסית שהתרחשו לקראת סוף במאה ה-15 באיטליה, ובתחילת המאה ה-16 בצפון אירופה כחלק מהרנסאנס. דעה אחרת אומרת שסיום ימי הביניים מתאפיין בהמצאת אבק השריפה בסין ב-1450.

[עריכה] האזורים שבהם חלו ימי הביניים

ההיסטוריונים משייכים לימי הביניים גם אזורים אחרים בעולם, מלבד אירופה, שלפי דעתם דומים במידה רבה לחברה הפיאודלית שרווחה באירופה בתקופה זו. התקופות שלפני הגעת המערב ליפן ולפני הגעת הקולוניאליזם לאפריקה הדרומית נקראות גם ימי הביניים.

[עריכה] חלוקת ימי הביניים לתקופות עיקריות

[עריכה] חלוקה שנקבעה על פי ההיסטוריונים

ההיסטוריונים מחלקים את ימי הביניים לשלוש תקופות:

[עריכה] חלוקה שנקבעה על פי הגרמנים

חלוקה היסטורית מקובלת נוספת היא החלוקה הגרמנית:

[עריכה] מאפיינים ותהליכים עיקריים בימי הביניים

[עריכה] שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים

כבר בשלהי התקופה הרומית החל צומח סדר חברתי חדש שהחליף בהדרגה את הסדר החברתי הרומי. הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס בסוף המאה השלישית ובתחילת המאה הרביעית החלו בתהליך של שינוי, במבנה השלטון ובמבנה החברתי באימפריה הרומית. השליט הפך בהדרגה לשליט-אל בנוסח המזרחי, תוך סילוק מוקדי כוח מתחרים ובניית מערכת בירוקרטית הנשלטת ישירות על–ידי המונארך. כדי לשמר ולממן את המערכת הריכוזית הזו הועלו המיסים באופן ניכר, ונעשה נסיון להצמית אנשים למקום מושבם ולמקצועם, ואף לכפות הורשת מקצוע מאב לבן.

שינוי יזום זה גרם להחרפה ניכרת במצבה של האימפריה, לדעיכה של המרכזים העירוניים שמעבר לבירות קונסטנטינופול ורומא ולהימלטות של רבים מתושבי הערים אל אזורי הכפר או אל חסות הכנסייה. במקביל, בגלל ההדרדרות המתמדת במצבת כוח האדם הצבאית שנדרשה להחזקת האימפריה, החלה חדירה הדרגתית של קבוצות שבטים ברברים אל תוך גבולות האימפריה הרומית.

חדירת השבטים הברברים מכונה בדרך כלל "נדידת העמים" (Völkerwanderung). הפולשים על שלוש קבוצות עיקריות: קבוצות שבטים ממוצא גרמאני, שחלקן ישבו מזה מאות שנים בשולי האימפריה הרומית ובהם כאלו, כמו הגותים, שראו עצמם יורשיה של האימפריה; קבוצות שבטים סלאבים, שהגיעו ממזרח, וגם הן נמנו בחלקן על שבטים שישבו בגבול האימפריה; ושבטים לא-גרמאניים כמו ההונים, האווארים או המגיארים.

פלישות אלו, בניגוד לתפישה שהייתה שלטת עד לפני מספר עשורים, לא נשאו בכל המקרים אופי אלים. לעתים קרובות, ובמיוחד ביחס לשבטים הגרמאנים, חדרו השבטים אל תוך האימפריה בהסכמה ולעתים בהזמנת שליטי האימפריה, ששאפו לגייס כוחות מחודשים ורעננים לחיזוק הצבא האימפריאלי הנחלש. רוב השבטים קנו להם אחיזה ראשונית בשטחי האימפריה תחת הסדרי פואדרטי, שהקצו להם שטחי אדמה בתמורה למזון ולמתן סיוע צבאי לאימפריה.

התמוטטותה הסופית של האימפריה בשנת 476, הייתה סמלית יותר מממשית. השלטון בפועל היה מסור ממילא בידי שליטי ממלכות גרמאנים כאלו ואחרים. חלק מהם, כמו תאודוריק הראשון, ראו עצמם כיורשיה הלגיטימיים של האימפריה הרומית, אך הסדר שאלו רצו ויכלו לקיים, גם אם היו בו יסודות רומיים, היה שונה מאוד מסדר העולם של הציוויליזציה היוונית-רומית.

בין המאה החמישית והמאה השמינית נוצרה תשתית פוליטית וחברתית שונה לחלוטין בשטחי אירופה המערבית. תחת האוסטרוגותים באיטליה, הויזיגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה ובמערב גרמניה והסקסונים באנגליה התפוררו במהרה כל הסדרי השלטון הרומיים ופינו מקומם לשלטון שליטים-לוחמים בנוסח הגרמאני, שלא הצליחו לכונן מערכת שלטונית בת-קיימא או מערכות חוק, משפט וסדר. עם העלמם של אלו, נעלמו גם הביטחון בקניין הפרטי ובסחר ואחריהם כל התעשיות שהיו תלויות בביטחון הקניין והסחר כמו קדרות או ייצור יין ושמן.

מידה מסוימת של התרבות הרומית הכתובה ושל קשרים בין שטחים שונים נשמרה בחסות הכנסייה, המנזרים, והבישופויות שלה, אך היוונית והלטינית, התרבות, הספרות, הממשל והחוק שמשלו באגן הים התיכון מאז עלייתה של אתונה במאה החמישית לפנה"ס נמחו במידה רבה מן העולם. מסך של קדרות ובורות ירד ואירופה נכנסה ל"עידן האפלה".

ממלכות הונדלים בצפון אפריקה, הויזיגותים במזרח ספרד ודרום צרפת, הפרנקים בצפונה, הבורגונדים במרכזה וממלכת אודואקר שירשה את האימפריה הרומית באיטליה היו הכוחות העיקריים בסוף המאה החמישית. בהנהגת כלוביס הראשון, מייסד השושלת המרובינגית השתלטו הפרנקים בהדרגה עד סוף המאה השישית על שטחי צרפת כולה. מתחילת המאה השביעית, ירשו אותם הקרולינגים, שהרחיבו בהדרגה את שטחי שלטונם גם לצפון איטליה ומזרחה על פני רוב שטח גרמניה ומרכז אירופה. איטליה, לעומת זאת, התפוררה אחרי תום שלטון תאודוריק הראשון לשורה של ממלכות נפרדות ואילו ספרד דעכה עד שנכבשה ברובה על–ידי המוסלמים.

במקביל להתפתחויות אלו, החלו פולשים נוספים עושים את דרכם ממזרח. המצביא המוכשר בליסריוס השיב להאימפריה הביזנטית חלק משטחי האימפריה המערבית בתחילת המאה השישית, אך שלטונם היה קצר מועד. הדת החדשה שנוסדה בשנת 632 בחצי האי ערב—האיסלם—החלה כובשת את העולם. במהלך המאה השביעית והשמינית כבשו הפולשים הערבים את המזרח התיכון, צפון אפריקה, ספרד וחלק מאיי הים התיכון כולל סיציליה. הים התיכון הפך מ"הים שלנו" (mare nostra), כמאמר הרומאים, לים בשליטה מוסלמית. האימפריה הביזנטית איבדה את צפון אפריקה וחלק מאסיה הקטנה ונאלצה לוותר על שטחי איליריה כדי להתגונן מפני הערבים. התפתחות זו, שמה קץ לתקווה להתחדשות הסחר בשלב מוקדם, והמסחר באגן הים התיכון, ערש התרבות המערבית, נפסק כמעט לחלוטין החל במאה השביעית.

[עריכה] צמיחת הסדר הפאודו-ואסאלי

מתוך אפרו של סדר העולם היווני-רומי החל לצמוח במאה השמינית סדר עולם חדש, הפאודליזם. התמוטטות השלטון המרכזי והסמכות הממשלתית, הובילה לצמיחת מערכת של שליטים מקומיים, שקיימו כל אחד מערכת שלטונית נפרדת. במערכת זו היו אלמנטים שאומצו מתקופת שלהי השלטון הרומי, כמו קיבוע אנשים למעמדם ולעיסוקם של הוריהם והצמתת החקלאים לאדמתם; ובמקביל אימוץ מערכת הנאמנות האישית ושבועות הנאמנות האישיות שהייתה מקובלת בחברה הגרמאנית.

האדם בחברה הפיאודלית לא היה ישות אינדיבידואלית מבחינה אישית ומשפטית. עיקר האוכלוסייה הורכבה מצמיתים — איכרים ללא רכוש קרקעי שהיו להלכה מי שהיו חייבים אמונים (קומנדטיום) בתמורה להגנת האדון, ובפועל היו פשוט רכושו של בעל הקרקעות. בעלי הרכוש, הואסאלים תפקדו במידה רבה כבעלי אחוזות אוטארקיות, עם קשר מועט בין אחוזה אחת למשנה. הם היו קשורים ביניהם במערכת של שבועות אמונים אישיות (הומגיום), אופקיות ואנכיות, שקבעו חובת הענקת שירותים צבאיים לאדון לו נשבעו אמונים, כאשר התמורה התדירה באה בדמות הענקת אדמות לוסאל.

האדמות או ה"פיף" (fief) שקיבל הוסאל הפך במהרה לתנאי מקדים לכל שירות שהעניק זה לאדון. בתחילה, היו אדמות אלו אמורות לשוב לרשות בעליהם הראשונים, האדון, אך במהרה הפכו האדמות ומאוחר יותר גם שטחי שליטה שהוענקו לוסאלים בולטים לרכוש העובר בירושה. מצב זה החליש בהדרגה את מחויבותם של הוסאלים לאדון וחיזק את מעמדם כשליטים עצמאיים להלכה בדוכסויות ונסיכויות נפרדות.

[עריכה] ראשית ימי הביניים

עד לזמן האחרון, היה נפוץ לדבר על "הפלישות הברבריות", עוברות מבעד לגבולות הרומאים ומביאות לקריסתה של האימפריה הרומית. היסטוריונים מודרניים, לעומת זאת, מבינים כעת שתיאור זה מכיל רק תמונה שבורה של המציאות באותם ימים – תקופת הגירה לא פשוטה. בכמה מקרים חשובים, כגון הפרנקים שנכנסים לגאליה, יישוב הפולשים לקח עשורים רבים, כאשר קבוצות המחפשות אופציות כלכליות חדשות עברו דרך טריטוריה רומאית, מסיגים את החברה הגאלו-רומאית, בדרך כלל ללא אלימות כלל. כמו הגותים, חלק גדול מאותם מתיישבים היו פודראטי (foederati), בעלי ברית צבאיים, של האימפריה, שזכו באפשרות ליישב טריטוריות מסוימות, הפרנקים והבורגונדים נמנו עליהם.

לעומת זאת, מעבר לאזורים אלו של אירופה חיו אנשים רבים ללא קשר ולו הפשוט ביותר עם הנצרות או עם התרבות הרומית. לוחמים אלו, כמו האבארים והויקינגים, עדיין היו מסוגלים לפגוע קשה במערכת החברתית החדשה שנוצרה באירופה המערבית. הכנסייה הנוצרית, הגוף המרכזי היחיד ששרד את נפילת האימפריה הרומית המערבית, ריכז את עבודתו בלימוד לטינית, שמירת אמנות הכתיבה ויצירת ממשל מרכזי שמנוהל בידי רשת של בישופים. ימי הביניים המוקדמים מאופיינים בידי ממשל זה של הבישופים וכן חלוקת הנחלות למשפחות אצולה, דוכסים ולורדים.

מחוץ לשרידי הערים הרומאיות הנותרות, כוח השלטון פחת בהרבה. כתוצאה מכך, הוקצו נחלות ללורדים מקומיים שניהלו את הצבא, המיסים והחוק במקום, ונהנו מהכנסות שטח הקרקע. התפתחויות אלו הביאו להקמת החברה הפיאודלית. בהמשך ימי הביניים יתחזק שוב כוח השלטון המרכזי והזהות ה"לאומית" החדשה תצמח, כאשר שליטים חזקים ינסו להשמיד אצילים יריבים (או כאלו שמסכנים את שלטונם), כדוגמת "מלחמות השושנים".

היררכיה זו של התחייבויות הדדיות, ידועה כפיאודליזם, או כחברה הפיאודלית, חברה הקושרת כל אדם לשירותו של שליט בתמורה להגנתו של זה. אופייה של מערכת זו יצר בלבול בנחלות (שכן הנחלות הוחלפו בין שליטים לעתים ולפעמים אף הוחזקו בחזקת שני שליטים). היתרון בפיאודליזם היה הגמישות של החברה, ויכולתה ליצור משענת יציבה לשלטון בלא שיהיה מאחוריה כוח מלכותי או פוליטי גדול ואחיד. בתקופה זו החלה עלייתם של מעמד הפרשים המשוריינים שהיוו את עיקר כוחה הצבאי של אירופה ומאוחר יותר נהפכו למעמד האבירים - פרשים משוריינים בעלי תואר אצולה וקוד של כבוד (שכלל לרוב נאמנות למלך או לכנסייה).

האימפריה הרומית המזרחית המכונה גם האימפריה הביזנטית על שם ביזנטיון, שמה הקדום של קונסטנטינופול שרדה את רוב ימי הביניים והאריכה ימים לאחר התמוטטות האימפריה הרומית המערבית. באימפריה הביזנטית נמשך השלטון הרומאי הנוצרי באסיה הקטנה, יוון, האזורים הסלאבים מסביב ליוון, סיציליה, ודרום איטליה. קיסרי האימפריה הביזנטית שאפו לחזור לימי הזוהר של האימפריה הרומית ולחזור ולשלוט גם במערב, עד שהקמת האימפריה הרומית הקדושה בידי קארל הגדול שברה את חלומותיהם. קארל הגדול איגד תחתיו את האזור המוכר לנו כיום כצרפת, מערב גרמניה וצפון איטליה. מאז והלאה הייתה אירופה יבשת דו קוטבית, כאשר המערב ווהמזרח מתחרים ביניהם על ההשפעה באזור הגדול והלא נוצרי של צפון אירופה.

מהמאה ה-7 לספירה והלאה, האסלאם כבש אדמות רבות בצדי הגבולות הדרומיים והמזרחיים של אירופה. צבאות מוסלמים כבשו את מצרים, צפון אפריקה, ירושלים, ספרד, סיציליה וחלקים גדולים מאנטליה, עד לעצירתם בקרב טורס שנערך בדרום צרפת, בידי צבאות נוצרים. תמימות הדעים הפוליטית באירופה הייתה גדולה פחות משחשבו ורוב הצבא שגויס למסעות הצלב היה מאזורים ספורים באירופה. אזורים קטנים באזור צפון אירופה עדיין נשארו מחוץ לקריסטנדום עד למאה ה-12 ולאחריה והפכו גם הם יעד למסעות הצלב.

[עריכה] שיא ימי הביניים

בערך בסביבות שנת 1000, החלה תקופה של יציבות במערב אירופה כאשר נדידת העמים הגדולה נפסקה ברובה. באותו זמן המסחר גדל באיטיות ברחבי אירופה כאשר סכנות המסע קטנו, והחל גידול כלכלי איטי אך יציב. בתקופה זו נוצרה גילדת הסוחרים ואיתה שאר ארגוני מסחר ובנקאות שפעלו במערב אירופה. האוניברסיטאות הראשונות נבנו בערים אירופאיות גדולות, משנת 1080 לערך, בעיקר כדי לאמן וללמד אנשי כמורה. הספרות החלה לצמוח, ואיתה התקדמות גדולה באמנות, פיסול, מוזיקה וארכיטקטורה. קתדרלות גדולות נבנו ברחבי אירופה, תחילה בסגנון רומנסקי ולאחר מכן בסגנון גותי.

בתקופה זו החלו להתגבש הממלכות הגדולות של אירופה.

בתקופה זו הסמכות החזקה ביותר באירופה הייתה כנראה האפיפיור, שניסה לאחד את אירופה תחת שלטון הצלב ולהקטין את המלחמות הפנימיות בין המלכים והאצילים על כתר, שלטון ונחלות. בשנת 1095 קרא האפיפיור אורבן השני לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים שמחללים את המקומות הקדושים ובכך בעצם הביא למסע הצלב הראשון. מסעי הצלב היו גורם מכונן בהתפתחותה התרבותית, הדתית, הפוליטית, הכלכלית והצבאית של אירופה.

תקופה זו מזוהה יותר מכל עם האבירים בשריון נוצץ. האבירים היו יותר מפרשים בעלי שריון והיוו מעמד חברתי נפרד. למרות שכל אביר היה אציל וכל אציל היה אביר, רוב האבירים היו אצילים מהמעמד הנמוך ביותר (במדרג האצולה) שניסו להרוויח כבוד, הון ותהילה באמצעות מעשי גבורה ומשימות צבאיות. מסעי הצלב היוו כר משיכה גדול לאבירים עניים שחיפשו קרבות שיביאו להם אוצרות, נחלות ותהילה. בהתחלה, לא התלוו לאבירות גינוני כבוד כלשהם ורוב האבירים היו לוחמים פראיים וגסים, אך עם הזמן התפתח קוד האבירות - שחייב את האבירים להתנהגות אצילית וגינוני נימוס - שעידן את התנהגותם. שבועת האבירות נהפכה לטקס דתי ובו האביר מיטהר מחטאיו בליל שימורים ומוכתר לאביר בחסות הכנסייה. בשיא ימי הביניים, בעיקר תודות לטרובדורים (פייטנים נודדים), נפוצו הבלדות על אבירים אצילים וגיבורים, המבצעים מעשי גבורה ונלחמים ברוע. מבלדות אלה התפתחו גם הסיפורים הרומנטיים של אהבת חצר "Courtly Love" (רומן בין אביר לנסיכה או אצילה מנשות החצר) שבהם האביר מקדיש את עצמו לאהובתו ומבצע למענה מעשי גבורה. אחרי מסעי הצלב הגדולים, בעקבות שקט יחסי ששרר באירופה באותה תקופה, החלו להתפתח הטורנירים - תחרויות ראווה ודו-קרב בין אבירים - שנועדו לספק לאבירים הזדמנות להפגין את כישוריהם, להתאמן ולזכות בתהילה, בפרס כספי או באשה נאה. על בסיס בלדות אלה וסיפורי עם שונים נוסדה התדמית של האבירים כפי שהיא מוכרת כיום בספרות ובקולנוע.

[עריכה] סוף ימי הביניים

המאה ה-15 החלה לסמן את סופם של ימי הביניים והתחלת תקופת הרנסאנס, אם כי במידה רבה ימי הביניים נמשכו גם במאה ה-16. השינויים הגדולים היו בתרבות ובמדע וכן בשינוי שיטת הארגון הפוליטית (מעבר ממונרכיה פיאודלית למונרכיה אבסולוטית) ועליית כוחן של ערי-המדינה באיטליה.

כניסת הנוצרים לאזור הבלטי והפיני בצפון מזרח אירופה, הביאה להיטמעות אותם אנשים ביתר מהירות בזהות הלאומית האירופאית. הקרע בין הכנסייה הקתולית לכנסייה המזרחית אורתודוקסית הוביל לפילוג בין מזרח אירופה למערבה. כיבוש מזרח אירופה על ידי האימפריה המונגולית גרם לניתוקה התרבותי ממערב היבשת, ולהעמקת הפילוג הפוליטי בין שני חלקי היבשת.

פוליטית, ימי הביניים המאוחרים אופיינו בדחיית הכוח הפיאודלי, ואי סדר הולך וגובר. מגמות אלו הובילו להתפתחות מדינות חזקות ומבוססות מלוכה. באמצעות מונופול על התותחים הראשונים הצליחו בתי המלוכה למוטט את טירות האצילים שסירבו לכפוף את עצמם לרצון המלך. מלחמות בין מדינות, כמו מלחמת מאה השנים בין אנגליה וצרפת, החלישו את המדינות הנוצריות במאבקן באיסלאם. המגפה של שנת 1348 (המוות השחור), והקרע בכנסייה הקתולית, היו קטלניים לסדרי ימי הביניים המוקדמים, והובילו את אירופה לשינויים הגדולים שעמדו להתחולל במאה ה-15 וה-16.

[עריכה] כלכלה וטכנולוגיה בימי הביניים

למרות התפישה המבוטאת בשמה של התקופה, הטכנולוגיה לא קפאה על שמריה באותה תקופה. ההפך הוא הנכון, התקדמויות טכנולוגיות של ימי הביניים היוו את המסד לתהליכי שינוי כלכליים ותרבותיים אדירים. בין ההתפתחויות הטכנולוגיות המובהקות של ימי הביניים ניתן לכלול את: טחנת המים וטחנת הרוח בתחום אספקת הכוח ורתימת כוחו של הטבע, את מחזור שלושת השדות, פיתוח המחרשה הכבדה והרתמה המודרנית לסוס בחקלאות. בתחום המלחמה נמנים: אימוץ אבק השריפה, המצאה שהגיעה מסין לאירופה. ואפשרה גם את פיתוח התותח שהתרחש באותה עת. גם להמצאת פרסת הסוס היה תפקיד היסטורי חשוב שכן היא אפשרה לראשונה שימוש מאסיבי בסוס ללחימה ורכיבה ארוכת טווח ואפשרה לקרל הגדול מנהיג הפרנקים את בניית הצבא המחודש שלו. פיתוחים טכנולוגיים חשובים נוספים כוללים בין השאר את השעון, האצטרולב, הנייר, המראה.

[עריכה] אמנות ואדריכלות

אדריכלות ימי הביניים כוללת כמה סגנונות אדריכליים שאיפיינו את הבנייה באירופה מנפילת האימפריה הרומית ועד ניצני הרנסאנס. סגננונות הבנייה בימי הביניים התבססו על האדריכלות הקלאסית אך היו מאוד שונים ממנה. כהמשך של האדריכלות הרומית התפתחה האדריכלות הביזאנטית באזור מזרח הים התיכון, בעיקר בימי הביניים המוקדמים. במקביל התפתח סגנון הרומנסק בצרפת ובצפון ומערב אירופה החל מתחילת המאה ה-11. סוף ימי הביניים במרכז ומערב אירופה התאפיינו בסגנון הגותי, שהחל בסוף המאה ה-12 בצרפת והתפשט לשאר אירופה. האדריכלות הגותית התבטאה בעיקר בקתדרלות ומבני דת אך בהמשך התפשטה גם למבנים אזרחיים.

[עריכה] הכנסייה באירופה בימי הביניים

הכנסייה צברה במשך מאות שנים, ובו כסף, זהב, מבנים וקרקעות בכפרים ובערים. הרכוש נאסף מגביית מסים ותשלומים, ממעשרות, וכן ממתנות המאמינים ומרכוש שהורישו לה במותם. שלא כיתר התושבים במדינות, הכנסייה הייתה פטורה מלשלם מסים לשליטים, ולכן קיימה ברווחה את נושאי התפקידים הבכירים בה. למען המאמינים היא בנתה כנסיות, בתי ספר, בתי חולים ובתי מחסה לנזקקים. כך הלכה הכנסייה והתפתחה לגוף כלכלי מבוסס וחזק באירופה.

נושאי המשרות בכנסייה ידעו קרוא וכתוב, והבכירים שבהם שלטו ביסודות המנהל. לכן נהגו המלכים להיעזר בהם ומינו אותם ליועצים, לשרים, ולמנהלי לשכת המלך. בתמורה לשירותים הללו העניקו המלכים לכנסייה נחלות קרקע כפיאודום, וכך היו ראשי הכנסייה לווסאלים של המלכים.

[עריכה]

גלילאו (חללית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ההכנות להכנסת החללית גלילאו לתוך טיל ההאצה

גלילאו הוא שמה של חללית בלתי מאוישת שנשלחה על ידי נאס"א לחקור את כוכב הלכת צדק ואת ירחיו. החללית נקראה על שמו של האסטרונום ואיש תקופת הרנסאנס גלילאו גליליי, שגילה בין היתר את ארבעת ירחיו הגדולים של צדק. היא שוגרה ב-18 באוקטובר 1989 מסיפון מעבורת החלל אטלנטיס בטיסה STS-34 והגיעה לצדק ב-7 בדצמבר 1995, למעלה משש שנים לאחר שיגורה. לצורך כך היא נעזרה בכוח המשיכה של כוכב הלכת נוגה, על ידי שימוש בשיטה האצה של קלע כבידתי. החללית גלילאו ביצעה את הטיסה הראשונה בקרבת אסטרואיד, גילתה את הירח הראשון של אסטרואיד, והייתה החללית הראשונה שחגה במסלול סביב צדק וכן שיגרה גשושית לעבר האטמוספירה של צדק. ב-21 בספטמבר 2003, לאחר 14 שנים בחלל ו-8 שנים של חקר מערכת צדק, הופסקה משימת גלילאו על ידי נאס"א והיא נשלחה למסלול שהחדיר אותה לתוך אטמוספירת צדק במהירות 50 קילומטרים לשנייה. זאת על מנת למנוע חשש של זיהום אחד הירחים בחיידקים ארציים, אם היא הייתה מתרסקת על אחד מהם. במיוחד הייתה דאגה מזיהום הירח מכוסה הקרח אירופה, שהודות לגילויי גלילאו חושבים כיום המדענים כי על שטחו יש אוקיינוס.

תוכן עניינים

[הסתרה]

[עריכה] תקציר המשימה

שיגורה של החללית גלילאו התעכב זמן רב בשל אסון הצ'לנג'ר. הליכי בטיחות חדשים שהוצאו בעקבות האסון חייבו את נאס"א להשתמש בטיל האצה חלש יותר במקום טיל הקנטאור כדי לשגר את החללית מהמעבורת אטלנטיס לצדק ולכן שיגרו את החללית לעבר נוגה וכיוונו אותה גם לשני מפגשים עם כדור הארץ. תמרונים אלה סיפקו את המהירות הנוספת הנדרשת כדי להגיע לצדק. בדרך חקרה גלילאו את האסטרואידים 951 גספרה ו-243 אידה, וגילתה את ירחו של אידה, שזכה לשם דקטיל. ב-1994 הייתה גלילאו במיקום טוב כדי לצפות בהתרסקות רסיסי השביט שומייקר-לוי 9 על צדק. טלסקופים קרקעיים נאלצו לחכות להמשך הקפתו של צדק סביב צירו כדי לצפות באזורי ההתרסקות דקות ארוכות לאחר ההתרסקויות עצמן. החללית תוכננה לחקור את מערכת צדק במשך כשנתיים. החללית הקיפה את צדק במסלולים אליפטיים מאורכים, כאשר כל הקפה נמשכה כחודשיים. המרחקים השונים מצדק במסלול זה איפשרה לגלילאו לחקור חלקים שונים של המגנטוספירה החזקה של כוכב הלכת. המסלולים תוכננו כך שהחללית תעבור בקרבת ירחיו הגדולים של צדק. מייד כשהסתיימה משימתה העיקרית של גלילאו, הוחלט על הארכת המשימה החל ב-7 בדצמבר 1997. החללית ביצעה כמה התקרבויות מסוכנות-יחסית לירחים אירופה ואיו. ההקרבות הגדולה ביותר הייתה כשהגיעה ב-15 באוקטובר 2001 למרחק של 180 קילומטרים מאיו. סביבת הקרינה ליד איו חזקה במיוחד והיא הזיקה למערכותיה של גלילאו, וזו הסיבה שהתקרבויות אלה נשמרו לשלב ההארכה של המשימה, שבו אובדן אפשרי של החללית לא יגרום נזק ניכר.

מצלמותיה של גלילאו הושבתו ב-17 בינואר 2002, לאחר שספגו נזקי קרינה שלא איפשרו לתקנן. המהנדסים הצליחו לתקן את מכשיר ההקלטה האלקטרוני, ואז חזרה גלילאו לשדר לכדור הארץ את הנתונים המדעיים משאר המכשירים, עד שהוחלט לרסקה על צדק ב-2003, כשהיא מבצעת ניסוי מדעי אחרון - מדידת המסה של הירח אמלתיאה, כשגלילאו חלפה לידו.

[עריכה] החללית גלילאו

שיגור טיל ההאצה שבתוכו החללית גלילאו מעל סיפון מעבורת החלל אטלנטיס

המעבדה להינע סילוני (JPL) בנתה את החללית גלילאו וניהלה את המשימה עבור נאס"א. גרמניה סיפקה את מנועי החללית. מרכז המחקר "איימס" של נאס"א ניהל את החללית, שנבנתה בידי חברת יוז מטוסים.

בעת השיגור היה משקל המערך המשולב של החללית וטיל ההאצה 2,564 ק"ג וגובהו היה שבעה מטרים. חלק אחד של החללית הסתובב במהירות שלושה סיבובים לדקה, וכך שמר על יציבותה של גלילאו והחזיק את ששת המכשירים שאספו נתונים מכיוונים שונים, לרבות מכשירים שמדדו את החלקיקים. החלק השני של החללית שמר על יציבות ובו אוחסנו המצלמה וארבעה מכשירים שנדרשו כדי להצביע במדויק על מטרת הצילום בעוד החללית טסה בחלל. זו הייתה המשימה של מערכת בקרת הגובה. בנוסף לתוכנות המחשב שהפעילו את החללית ואשר עדכונים שלהן שודרו אליה מדי תקופה, הרי שעל כדור הארץ השתמשו אנשי הבקרה בתוכנה שכללה 650 אלף שורות קוד ששלטו על רצף הפעולות במסלול, 1,615,000 שורות קוד במערכת פרשנות הטלמטריה, וכ-550 אלף שורות קוד לצורך הניווט. מערכות המחשוב של החללית לא היו מתקדמות במיוחד. המעבד המרכזי היה מדגם RCA 1802 במהירות 1.6 מגהרץ, שבו נעשה שימוש בחלליות וויאג'ר 1, וויאג'ר 2 וויקינג בשנות השבעים.

[עריכה] תקלה רצינית וההתגברות עליה

התקלה הגדולה ביותר בפרויקט הייתה השבתת האנטנה הגדולה (High Gain Antenna) של החללית, אשר הייתה אמורה להיפתח כמו מטריה. מסיבות אשר לא כל כך מובנות, האנטנה לא נפתחה כראוי. אנטנה זו אמורה הייתה להעביר לכדור הארץ שידורים בקצב של 134 קילוביט בדקה - תמונה בכל דקה. התקלה אילצה את נאס"א להסתמך על אנטנה קטנה יותר (Low Gain Antenna), אשר תפקידה היה למצוא את כדור הארץ אם החללית חלילה תאבד את הכיוונים.

בנאס"א הבינו מיד את משמעות התקלה. מכייון שהאנטנה הקטנה לא הייתה אמורה להעביר מידע מדעי, יהיה ניתן לשלוח תמונות בקצב של 10 ביט בדקה - או תמונה אחת בחודש. לאחר שבועות ארוכים של חרדה, נמצא הפתרון. מנהלי המשימה החליטו לטעון למחשב החללית תוכנה חדשה, שתאפשר את דחיסת המידע שישודר מהאנטנה המשנית. חלפו שנים עד שהתוכנה נטענה למחשב. לאחר מכן, הסתבר שהיא מסוגלת לשלוח כ-200 תמונות בחודש. אמנם קצב זה היה נמוך מהמתוכנן, אך הוא הציל את המשימה מכישלון צורב. הקרינה החזקה בקרבת צדק נתנה גם היא את אותותיה על החלקים האלקטרוניים בחללית, שקיבלה את האנרגיה שלה מפלוטוניום רדיואקטיבי.

[עריכה] תגליות עיקריות בצדק

בין התמונות המרהיבות ביותר מבין 14 אלף התמונות שהעבירה גלילאו, בולטות אלו שצולמו בירח איו. החללית קלטה כמה מ-150 הרי הגעש הוולקנים על הירח בעת פעילותם, יורקים לבה לוהטת וענני אבק וגזים. בין השאר חשפו תמונותיה ירחים רבים החגים סביב צדק, שהיו קטנים מכדי להיראות מכדור הארץ. על פי הערכה הנוכחית, לצדק יש לא פחות מ-61 ירחים. בנוסף צילמה החללית כמה אסטרואידים - וכן את כוכב השביט "שומייקר-לוי -9" וגילתה כי סביב אחד האסטרואידים חג ירח.

חצי שנה לפני שהחללית הגיע לצדק, היא שיחררה גשושית שתפקידה היה להיכנס לאטמוספירה של צדק (חצי שנה אחרי השיחרור). לאחר הכניסה לאטמוספירה, הגשושית שלחה במשך שעה ארוכה נתונים חשובים לגבי המבנה הכימי של צדק, הרוחות, הקרינה וסביבתו הטבעית. הגשושית התרסקה בתוך האטמוספירה של צדק. לגשושית לא הייתה מערכת ניווט משלה. למעשה, כאשר החללית שיחררה את הגשושית היא הייתה במסלול להתרסק בתוך צדק, ואחרי השיחרור, החללית תיקנה כיוון כדי להיכנס למסלול מסביב לצדק ולא להתנגש בצדק.

ב-1996 שידרה החללית תמונות של הירח אירופה, שהובילו את המדענים למסקנה כי מתחת למעטה הקרח המכסה אותו, נמצאים מים. ממצאים אלה הובילו לוויכוח עז סביב השאלה אם בתוך המים אפשרית הייתה התפתחות חיים. תמונות אלו הן ששכנעו את המדענים לרסק את גלילאו על צדק, מחשש שהחללית, שמשקלה 1,300 קילוגרם, תתרסק על הירח אירופה.

[עריכה] תגליות מדעיות עיקריות מחוץ לצדק

לאחר הגעתה לצדק ב-7 בדצמבר 1995, והשלמת 35 סיבובים סביב צדק עצמו במשך כשמונה שנות המשימה, רוסקה החללית בצורה מבוקרת על צדק ב-21 בספטמבר 2003. במהלך שנים אלה שינתה גלילאו את הדרך שבה הבינו המדענים את המתרחש במערכת צדק וירחיו וסיפקה כמות נתונים עצומה על הירחים המקיפים את צדק, נתונים שיספקו תעסוקה לחוקרים לשנים רבות.

[עריכה] גילוי מרחוק של חיים (על כדור הארץ)

האסטרונום המנוח קארל סייגן העלה את השאלה האם החיים על כדור הארץ יכולים להתגלות מן החלל, והציע סדרת ניסויים בסוף שנות השמונים שניתן יהיה לבצע אותם תוך שימוש במערכות החישה של גלילאו. הניסוי התבצע במהלך ההתקרבות הראשונה של גלילאו לכדור הארץ בדצמבר 1990. לאחר ביצוע המדידות ועיבודן, פרסמו סייגן ועמיתיו מאמר בכתב העת "נייצ'ר" ב-1993 ובו פירטו את תוצאות הניסוי. גלילאו מצאה את מה שמכונה היום "קריטריון סייגן למציאת חיים". הייתה בליעה חזקה של אור בקצה האדום של האור הנראה, במיוחד מהיבשות, שנגרם בידי הכלורופיל בצמחים המבצעים פוטוסינתזה, רצועות בליעה של חמצן מולקולרי שגם הוא תוצאה של פעילות הצמחים, רצועות בליעה בתחום האינפרה אדום שנגרמו בידי 1 מיקרומול לעומת מול אחד של מתאן באטמוספירה של כדור הארץ (גז שנוצר הן מפעילות וולקנית והן מפעילות ביולוגית) וכן נקלטו בחללית שידורי רדיו בפס צר - מזהה שאיננו אופייני למקור טבעי. הניסוי של גלילאו היה הניסוי המבוקר הראשון במדע החדש של חישה מרחוק לצרכי אסטרוביולוגיה.

[עריכה] מפגשים עם אסטרואידים

[עריכה] האסטרואיד גספרה

ב-29 באוקטובר 1991, חודשיים לאחר כניסתה לחגורת האסטרואידים, ביצעה גלילאו את משימת המעבר הראשונה אי פעם של חללית ליד אסטרואיד. היא חלפה 1,600 ק"מ מהאסטרואיד 951 גספרה במהירות יחסית של 8 קילומטרים לשנייה.

כמה מהתמונות של גספרה צולמו ביחד עם מדידות שנעשו באמצעות מכשיר NIMS, כדי לקבוע את הרכבו הכימי ותכונותיו הפיזיקליות של האסטרואיד. שתי התמונות האחרונות, שהן גם טובות ביותר, שודרו לכדור הארץ בנובמבר 1991 וביוני 1992.

התמונות חושפות גוף שמימי מלא מכתשים ובעל צורה לא סדירה בגודל של 19 על 12 על 11 ק"מ. שאר הנתונים שנאספו, לרבות תמונות ברזולוציה נמוכה של חלקים נוספים מפני הטשח, שודרו לכדור הארץ בסוף נובמבר 1992.

[עריכה] האסטרואיד איידה וירחו דקטיל

האסטרואיד איידה והירח דקטיל (הנקודה הקטנה מימין).

22 חודשים לאחר המפגש עם גספרה, ב28 באוגוסט 2003, התקרבה גלילאו למרחק של 2,400 ק"מ מהאסטרואיד 243 איידה. החללית גילתה כי לאידה יש ירח קטן שזכה לשם דקטיל (Dactyl), קוטרו 1.4 ק"מ בלבד והוא ירח האסטרואיד הראשון שהתגלה. החללית ביצעה מדידות במכשיר ההדמיה במצב מוצק, במגנטומטר ובמכשיר NIMS.

מניתוח של הנתונים העוקבים, התברר שהירח שונה מאוד מהאסטרואיד עצמו. המדענים מעריכים שדקטיל נוצר כתוצאה מהתכה של שברי אסטרואיד שממנו נוצרו גופים המכונים משפחת גופי קורוניס. גם אידה עצמו שייך לאותה משפחה הנעה בחגורת האסטרואידים העיקרית בין מאדים לצדק. אידה ניצל ככל הנראה מגורל דומה והוא לא הותך.

יציאת מצרים - ניתוח ביקורתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תוכן עניינים

[עריכה] התיאור המקראי

[עריכה] התרחשותה של יציאת מצרים

[עריכה] טענות השוללות את סיפור יציאת מצרים כליל

[עריכה] טיעונים בזכות אמיתות סיפור יציאת מצרים

[עריכה] הטיעון מן המסורת

[עריכה] התאוריה של פרופ' לוסי פלוטמן

[עריכה] תיארוך יציאת מצרים

[עריכה] ההייתה יציאת מצרים ב"גלים"?

[עריכה] האם יצאו שש מאות אלף איש?

[עריכה] חציית ים סוף, הכיצד?

[עריכה] אמת היסטורית ואמת ארכאולוגית

[עריכה]

ימי הביניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תוכן עניינים

[עריכה] היסטוריוגרפיה של ימי הביניים

[עריכה] מקור המונח ושימושיו

[עריכה] תארוכי (פריודיזציה) ימי הביניים

[עריכה] תחילת ימי הביניים

[עריכה] סיום ימי הביניים

[עריכה] האזורים שבהם חלו ימי הביניים

[עריכה] חלוקת ימי הביניים לתקופות עיקריות

[עריכה] חלוקה שנקבעה על פי ההיסטוריונים

[עריכה] חלוקה שנקבעה על פי הגרמנים

[עריכה] מאפיינים ותהליכים עיקריים בימי הביניים

[עריכה] שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים

[עריכה] צמיחת הסדר הפאודו-ואסאלי

[עריכה] ראשית ימי הביניים

[עריכה] שיא ימי הביניים

[עריכה] סוף ימי הביניים

[עריכה] כלכלה וטכנולוגיה בימי הביניים

[עריכה] אמנות ואדריכלות

[עריכה] הכנסייה באירופה בימי הביניים

[עריכה]

גלילאו (חללית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תוכן עניינים

[עריכה] תקציר המשימה

[עריכה] החללית גלילאו

[עריכה] תקלה רצינית וההתגברות עליה

[עריכה] תגליות עיקריות בצדק

[עריכה] תגליות מדעיות עיקריות מחוץ לצדק

[עריכה] גילוי מרחוק של חיים (על כדור הארץ)

[עריכה] מפגשים עם אסטרואידים

[עריכה] האסטרואיד גספרה

[עריכה] האסטרואיד איידה וירחו דקטיל

[עריכה]