אבל בדבר אחד הייתי עקבית כל הזמן - רציתי להיות זמרת. הבית הוא כמובן מקור תאוות השירה שלי.

הכל בא מאמא, והעניין התחיל עוד בימים הרחוקים כשהורי חיו בתימן. אמא היתה אז זמרת חינות מבוקשת.

משעלו הורי ארצה והתיישבו בשכונת התקווה, התפתח נוהג קבוע: כל מוצאי שבת היתה אמא מתיישבת עם טמבור על המרפסת, וכל השכנים והמוכרים היו באים ומקשיבים. אמא היתה שרה שירים מקוריים מתימן (היום אפשר לשמוע את מקצתם בתקליט שלי "שירי תימן") וכולם היו יושבים סביב מוקסמים, שרים, אוכלים, ג'עלה ושותים קפה. הנוהג הזה נימשך שנים רבות. נוסיף לכך את השירים ששרה אמא יומיום כמעט במטבח ליד הכיריים, בזמן הכביסה, בשטיפת הרצפה, שלא לדבר על ערבי חג והשבתות.

וזאת התשובה על איך, כמעט בלי להרגיש, חדרה המוסיקה אל תוך דמנו. אמא מספרת כשהייתי בוכה, בינקותי, היא לא היתה ממהרת לבוא להרגיע אותי. "רציתי שהגרון שלה ייפתח", היא אומרת.

ואמנם הגרון נפתח, וכך, מהיום שאני זוכרת את עצמי אני שרה. כל הזמן - בתחילה בסתר, בחדרי חדרים, באמבטיה. עומדת מול הראי ושרה. מקשיבה לרדיו ושרה - מחקה זמרים. התחלתי לאסוף תמלילי שירים, מילאתי מחברות שלמות. האהובה עלי מכל הזמרים (כאז כן עתה) היתה אסתר עופרים. אחר כך "גילו" אותי בבית הספר. היתה לנו מקהלה קטנה, ואני הייתי הסולנית. השיר של התקופה היתה "ירושלים של זהב".

את התיבה האחרונה של הסיום - "הלא לכל שירייך אני כינור, כינור" - הייתי מושכת ארוך: "כינוווווור",