נעמה: הקהל הרחב רואה אותך על הבמה, אך בכל שתהיי קרובה אליו, עדיין את זמרת שעל הבמה.

השאלה היא, מי היא עפרה האדם?

עפרה: מי אני? אישה? נערה? ילדה? ההגדרה המתאימה ביותר היא נערה - ילדה.

אני לא חושבת שהשתניתי מאז "בגרתי".

נעמה: אבל אם אבקש ממך לתאר את עצמך, להצביע על התכונות הבולטות שלך?

עפרה: קודם כל הייתי אומרת - רגישה.

הרגישות שלי פועלת לשני הכיוונים: כלפי חוץ וכלפי פנים.

ברגישות כלפי חוץ אני מתכוונת לכך שאני קולטת וחשה את הסביבה, את האחרים,

את הצלילים - וכל החדות, כך בכל אופן נדמה לי.

ברגישות כלפי פנים אני מתכוונת כלפי עצמי.

במילים פשוטות, אני פגיעה ולכן קשה לי שלא להגיב על דברים שנשמעים ונאמרים עלי.

ולעתים קרובות זה לא קל, כי אני לא יכולה לתת את כל כולי, ובטח שלא מעבר למה שיש בי.

בתכונה בולטת נוספת אחרי הרגישות אני צריכה אולי לציין עקביות.

פשוט עקביות וסבלנות. צריך לדעת מה רוצים בחיים, וצריך לדעת להתעקש על הרצון הזה, ולא להיות פתיה.

אני משתדלת ללכת בקו שאני מתווה לעצמי ואני עובדת על זה קשה ובהתמדה.

אני עקבית כי יש לי סבלנות, ואני סבלנית כי אני שלמה עם עצמי.

נעמה: ציינת שאת עובדת קשה.

מה עם הפינוק?

עפרה: מבחינה מקצועית אני לא מפונקת בכלל.

אני בהחלט מוכנה ויכולה לעבוד קשה.

האמת היא שאני נהנית מהעבודה הזאת.

אני לא מבקשת פינוקים גדולים.

אני בכלל לא זקוקה ליחס מיוחד, ואני לא נתפסת לגינונים של כוכבת.

נעמה: אמרת לי פעם, שבניגוד למה שנדמה, את ביישנית למה התכוונת?

עפרה: כן, אני ביישנית מאוד, וזה נשמע לך מוזר אולי כי אני כאילו במקצוע שאי אפשר להיות בו ביישנית.

אבל העובדה היא שככה בחיים אני ביישנית.

למרות שמחיאות הכפיים של הקהל באולם מעודדות אותי, מחמאות שנאמרות לי מחוץ לבמה,

ישר בפנים, מביכות אותי.

וזו האמת, אני לא רוצה להתבלט בבית, ברחוב ובשכונה.

על הבמה הבושה נעלמת לי ובאה עלי מין פתיחות כזו.

יכול להיות שאני ביישנית כי אני לא מרגישה שאני שווה יותר מכל אחד אחר.

וכל יום אני מודה לאלוהים על שנתן לי את הכוח להישאר אני, ולא להיסחף, ולא להתפתות להיות מה שאנשים היו אולי מבקשים שאהיה.

נעמה: את מדברת הרבה על אלוהים, על אמונה.

עפרה: אני מאמינה באלוהים.

כל הטוב וכל הרע - הכל מימנו.

על כל מה שקורה לי אני מודה לו.

ואם קורה טוב - נפלא, ואם קורה רע - יכול היה לקרות גרוע יותר,

ומה שקרה צריך כנראה ללמד אותי משהו.

האמונה הזאת מאפשרת לי לקבל את כל מה שמתרחש.

אלוהים בשבילי הוא משהו ממשי מאוד.

אני פונה אליו, מתפללת אליו כשקשה לי.

בכלל, כל יום אני אומרת "תודה אלוהים".

בערב אני קוראת "שמע ישראל" ובבוקר אני קוראת "מודה אני".

אני נושאת את אותו סידור מימי הילדות שלי והוא תמיד איתי.

אפילו בהופעות אני כאילו מדברת עם אלוהים.

כך, למשל, השיחה הזאת בשיר:

"שמור נא עלינו כמו ילדים

שמור נא ואל תעזוב

תן לנו אור ושמחת נעורים

תן לנו כוח ועוד ועוד

תן לנו גם לאהוב."

האלוהים כאילו נוכח בחיי היומיום, ואני מרגישה שהאמונה ממלאת אותי ועוזרת לי בכל הזמן.

אני חושבת שהשלווה שלי, הקלות היחסית שבה אני חיה עם עצמי ועם העולם - כל זה ממנו.

וכמובן יש גם עניין במסורת.

הרי אני גדלתי בבית דתי, ואבא חינך אותי על המסורת.

אני לא רוצה שכל מה שקיבלתי מאבא ילך לאיבוד - שבת, חגים, הדלקת נרות בערב שבת.

אסור שהשכינה תסתלק לה מהחיים שלנו.

נעמה: את חולמת?

עפרה: אוהו, אני יכולה להתחרות ביוסף בעל החלומות.

כל הלילה לפחות שלושה חלומות, ואני זוכרת את כולם.

אל תשאלי על מה.

כל האני המפותל שלי בהם החוצה.

יש לי חלומות חרדה, ויש לי גם חלומות על העתיד.

תאמיני לי, אני חולמת על הדברים שצריכים להתרחש.

אחר כך למרבה התדהמה אני מגלה שהם אמנם מתרחשים.

לא, לא אגיד לך מה.

נעמה: מה את הכי אוהבת לעשות?

עפרה: קודם כל לשיר.

בכלל אני לא רואה את עצמי לא שרה.

ומבחינת העשייה זה הדבר המהנה אותי ביותר.

מבחינת הרגש הלב, אין דבר שעושה לי יותר טוב מלתת את עצמי מלעזור.

נעמה: מה מרגש אותך במיוחד?

עפרה: קשה לי להגדיר במילים.

אבל אפשר להגיד שאני מתרגשת כשאני רואה אנשים שמחים.

כשאני רואה קהל נלהב שמגיב בהופעה ושר איתי.

יש הופעות מסוימות שסוג הקהל והמקום הם כאלה שההתרגשות בהם היא עצומה.

כך היה למשל כשהופעתי באירוויזיון במינכן שבגרמניה.

כששרתי את "חי". לעמוד על הבמה בגרמניה, עם כל הרקע ההיסטורי שיש לארץ ההיא,

ולשיר "עם ישראל חי" - זה כל כך ריגש אותי עד שכמעט לא יכולתי לעמוד בזה.

כל הזמן חשבתי על הזוג הזה, המבוגר, שפגשתי בדכאו, שאמרו לי: "תראי את המחנה הנורא הזה כאן. כשתעלי על הבמה במינכן תזכרי אותנו".

ובאמת כשעליתי לבמה, הרגשתי כאילו הזוג הזה אני שרה:

"שמעו, אחי,

אני עוד חי,

ושתי עיני נישאות לאור."

דוגמא מסוג שונה לגמרי היתה כשהופעתי יום אחד בבית ספר לילדים חריגים.

כשהם התחילו לשיר איתי "בית חם" ו"יד ביד", זה כל כך ריגש אותי, עד שכל ההופעה זלגו לי דמעות.

נעמה: ואבא?

עפרה: אבא שלי הוא איש חכם חכם.

ממנו קיבלתי את כל השלווה.

ממנו קיבלתי את האופטימיות, את הסבלנות והעקשנות.

נעמה: אילו יכולת להיוולד מחדש, באילו חיים היית בוחרת?

עפרה: באותם החיים בדיוק.

איך אפשר בכלל אחרת? איך אוכל בכלל שלא לשיר?

נעמה: ושאלה אחרונה.

כיצד את מיתייחסת אל שני הקצוות האפשריים: הצלחה מכאן וכישלון מכאן?

עפרה: הצלחה ומכל סוג: הצלחת תקליט, אהדת הקבל באולם, מכתבי מעריצים,

מאזינים - אלה כמובן מחממים את הלב ועושים אותי מאושרת.

אבל אני זהירה ולא מסתנוורת.

שום דבר אינו בטוח ונצחי בחיים.

וכך כל בוקר אני קמה כטוראית.

כל יום אני מתחילה מאפס.

מחפשת כל הזמן, לומדת.

אני לא חושבת שהמטרה שלי היא הצלחה לעצמה.

האמת היא שלא היא ולא החשש מכישלון הם שמשחקים כאן.

אני פשוט לא יכולה שלא לעבוד כל הזמן.

אני פשוט לא יכולה שלא לשיר.

ובקשר לכישלון - הכל מאלוהים, אני לא מפחדת.

אני אופטימית תמיד.

אם משהו לא מצליח לי אני לא חושבת על זה הרבה.

לא לקטר, אין זמן לזה.

תמיד לקוות לטוב ולהסתכל רק קדימה, הלאה, אל ההמשך.