יואב הכהן, על ייבום

ייבום?

דברים כה (ה) כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:(ז) וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:(ח) וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ:(ט) וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:(י) וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל:

פרשנות "חכמים":

רש"י כי ישבו אחים יחדו - שהיתה להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו: יחדו - המיוחדים בנחלה פרט לאחיו מן האם: ובן אין לו - עיין עליו בן או בת או בן הבן או בת הבן (או בן הבת) או בת הבת: בהנחה שאחד בארץ ואחד בחו"ל? האם יש גם חובת ייבום? הרי זה לא יושבים יחדיו? האם אח מהאם אינו נחשב כאח?

דברים כה (ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:

רש"י והיה הבכור - גדול האחים הוא מייבם אותה: מה הקשר בין הבכור שהיא יולדת, לגדול האחים? הרי מדובר על הבכור שהאלמנה יולדת? אשר תלד - פרט לאיילונית שאינה יולדת: יקום על שם אחיו - זה שייבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו: לא שם ממש? כגון יהודה או בועז? אלא לוקח את הנחלה? והממון? זה מה שחשוב ל"חכמים"? ולא ימחה שמו - פרט לאשת סריס ששמו מחוי: כרות שפכה לא יבוא בקהל יהוה, איך אם כך יש סריס שנשא יהודיה?

דברים כה (ז) וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:

רש"י השערה - כתרגומו לתרע בית דינא:

דברים כה (ח) וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ:

רש"י ועמד - בעמידה (ספרי) (וע' תוספות יבמות ק"ג ד"ה בין עומד וכו' שהביאו הספרי פירשו דהיינו לכתחלה): ואמר - בלשון הקודש ואף היא דבריה בלשון הקודש: האם זה כל מה שעניין את "חכמים"? זה העיקר "וְעָמַד וְאָמַר"? אם כך לפי פרוש זה הרי בפס' הקודם פס' ז' כתוב "וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה", האם היא צריכה לעלות על השער? או שהיא צריכה לעלות אל הזקנים, ואם הם נמצאים על במה, היא צריכה לעלות אליהם? איך בפס' ו' מפרשים את המילה "יָקוּם"? ממש יקום? התינוק? ובדברים כד (י) כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ:(יא) בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה: המלווה חייב לעמוד? אסור לו לשבת? ולחכות שיוציא אליו?

דברים כה (ט) וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:

רש"י וירקה בפניו - על גבי קרקע: הרי כתוב "בְּפָנָיו"??? על "וְעָמַד" פירש רש"י עמידה ממש? וכאן על "בְּפָנָיו" = לקרקע? לפי איזה עיקרים עובד/מפרש רש"י? אשר לא יבנה - מכאן למי שחלץ שלא יחזור וייבם דלא כתיב אשר לא בנה אלא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה: "לֹא יִבְנֶה" = אין חרטות(לא מתחרט)? אולי הפרוש של "לֹא יִבְנֶה" שאסור לו לבנות יותר בנינים, ואסור לו להיות קבלן בניה? כמו בפרוש של "וְעָמַד"=ממש?

דברים כה (י) וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל: מדוע שיקראו להם כך? הרעיון: שכולם יתרחקו מהמשפחה הזו, על אשר אינה מכבדת את המתים שלה, הרי בזמנים ההם נשים אשר לא היו בתולות כמעט ולא נישאו, לכן אלמנת אדם כאשר משפחת בעלה אינה רוצה בה, בעצם נידונה להיות ערירית, לכן: ציווי זה הוא ציווי הומניטארי, ומשפחה אשר אינה מקיימת את מצוות הייבום, בעצם מקבלת שם קלון, "בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל".

רש"י ונקרא שמו וגו' - מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל: הרי כתוב "בְּיִשְׂרָאֵל" ולא כל העומדים?

בראשית לח

(ו) וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר:(ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָֹה וַיְמִתֵהוּ יְהוָֹה:(ח) וַיּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בּא אֶל- אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ:(ט) וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם- בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו:(י) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָֹה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם-אתוֹ:(יא) וַיּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ: הרע שעשה אונן היה בזה שלא נתן זרע לאחיו, ולא בזה ששפך זרע לבטלה, כל הרעיון בייבום הוא הקמת זרע לאחיו, ונשאלת השאלה מדוע יהודה מתעקש שהיא תישאר כאילו לחכות לאח הקטן, אם הוא חושש לילד? ומדוע יהודה אינו מקיים את טכס הייבום? מכאן אפשר ללמוד רק דבר אחד פשוט, משפחה אשר לא קיימה את חוק הייבום, נחשבה למשפחה שאין להתחתן איתה, כי אותה אשה כבר אינה בתולה, וכמעט אף אחד לא היה נושא אשה כזו, בימים ההם,

רמב"ן ויבם אותה והקם זרע לאחיך והנה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו בית חלוץ הנעל (דברים כה י) כי עתה חלץ מהם, וראוי הוא שתעשה המצוה זאת בחליצת הנעל וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה, הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, באותם שלא יהיה בהם איסור השאר, וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות והמשכיל יבין:

רמב"ם הלכות ייבום וחליצה פרק א הלכה (כ) החולץ ליבמתו, ונמצאת מעוברת וילדה - אם היה ולד של קיימה, הרי זו כמי שלא נחלצה לו מעולם; ומותרת לכהונה, ומותר בקרובותיה. ואם הפילה או שלא שהה שלושים יום אחר שנולד, חוזר וחולץ לה הוא או אחד מאחיו - שחליצת המעוברת, אינה חליצה, וביאת המעוברת, אינה ייבום. לפיכך הכונס או החולץ ליבמתו המעוברת, לא תינשא צרתה עד שתלד זו, שאין הוולד מתיר, עד שייצא לאוויר העולם:

רמב"ם הלכות ייבום וחליצה פרק ב הלכה (ג) הבא על יבמתו, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהייתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהייתה ישנה בין שהייתה ערה, בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה, אחד המערה ואחד הגומר - קנה: הלכה (ד) במה דברים אמורים, שנתכוון לבעול; אבל אם נפל ונתקע בה, או שבעלה שיכור שאינו מכיר כלום, או ישן - לא קנה. נתכוון להטיח בכותל, והטיח ביבמתו - לא קנה; להטיח בבהמה, והטיח ביבמתו - קנה, שהרי נתכוון לשם בעילה מכל מקום: בעילה בשוגג? נפל ונתקע בה? עושה ביד ופגע ביבמתו? עושה ביד מול בהמה ופגע ביבמתו? להטיח בכותל? בבהמה? וכל זה קשור לאם התכוון או לא התכוון? ולאלה קוראים "חכמים"? מה זה כל הקשקוש הזה? ואוי לעם שאלו "חכמיו". ואוי ל"חכמים" שזה עיסוקם,

רמב"ם הלכות ייבום וחליצה פרק ב

הלכה (ז) מי שמת והניח אחים רבים, מצוה על הגדול לייבם או לחלוץ, שנאמר "והיה הבכור אשר תלד" (דברים כה, ו), מפי השמועה למדו, שאינו מדבר אלא בבכור של אחים - כלומר גדול האחים יקום על שם אחיו המת, וזה שנאמר "אשר תלד" - משמעו אשר ילדה האם, עם משמע אשר תלד היבמה: איך הגיע לזה שבכור האחים קודם? מדוע כתוב "אֲשֶׁר תֵּלֵד" למי הכוונה? הכתוב מתכוון לבן שייוולד לאחר מצוות הייבום, הוא הבכור אשר יקרא על שם דודו המת, שהוא בעצם בעלה הראשון של אימו,

רמב"ם הלכות ייבום וחליצה פרק ג

הלכה (י) האישה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים, ובאה ואמרה, מת בעלי ואחר כך מת בני - נאמנת, שהרי הייתה בחזקת היתר לזר. אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי - אינה נאמנת להתייבם, וחוששין לדבריה; וחולצת, ולא מתייבמת:

הלכה (יז) האישה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, ובאו ואמרו לה, מת בעליך ואחר כך מת בנך, ונישאת, ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים - תצא, והוולד כשר; אמרו לה, מת בנך ואחר כך מת בעליך, ונתייבמה, ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים - תצא, והוולד שנולד לפני השמועה או לאחר השמועה ממזר:

רמב"ם הלכות ייבום וחליצה פרק ד

הלכה (א) כיצד מצות חליצה, היבמה הולכת אחר יבמה למקום שהוא שם, ובאה לדיינים, והם קוראין לו ונותנין לו עצה ההוגנת לו ולה, אם עצה טובה לייבם, יועצין אותו לייבם; ואם עצה טובה לחלוץ, כגון שהייתה היא ילדה והוא זקן, או היא זקנה והוא ילד, יועצין אותו לחלוץ: מה פירוש "יועצין אותו לחלוץ"? הרי בדברים כה (ז) וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:(ח) וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ: הרי כתוב שחכמים צריכים לדבר איתו מפני שאינו רוצה? אם כך: איך הם ידברו איתו, לא לקיים מצוות ייבום? בהנחה שאינו רוצה, או שהוא זקן והיא צעירה? אם כך: מה הבעיה? הרי אין צורך לקרוא לו, היו יכולים להשאיר את המצב כמו שהוא? הוא לא רוצה הכל בסדר, אם כך: מדוע בדברים כה (י) וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל: מה זה נותן? ומה זה עושה? שיקרא שמה של המשפחה כך?

רמב"ם הלכות ייבום וחליצה פרק ד

הלכה (ה) כיצד חולצין, מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב, ואינו תפור בפשתן; ולובשו בימין, וקושר רצועותיו על רגלו; ועומד הוא והיא בבית דין, ומקרין ליבמה בלשון הקודש "מיאן יבמי. . ." (דברים כה, ז), ואחר כך מקרין ליבם "לא חפצתי לקחתה" (דברים כה, ח); ונועץ רגלו בארץ, והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין, ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו, וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ; ומשיישמט רוב העקב, הותרה היבמה לזר: סוג הנעל חשוב? איך הפכו "חכמים" את הטפל לעיקר?

הלכה (ו) ואחר כך עומדת ויורקת בארץ כנגד פניו, רוק הנראה לדיינין - שמצות חליצה שיהיו שניהן עומדין בשעת קריאה, ובשעת רקיקה; וצריכין הדיינין לראות הרוק היוצא מפיה. ואחר כך מקרין לה "ככה ייעשה לאיש, אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו, בישראל - בית, חלוץ הנעל" (דברים כה, ט -י). הכול בלשון הקודש, שנאמר "ככה" בלשון הזה; וכל היושבין שם עונין אחריה חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל, שלושה פעמים: אם כך: מה שכתוב בדברים כה (ט) וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו: "בְּפָנָיו"? זה לא ממש לפנים? אלא לרצפה? "חכמים" עושים במילים כאוות נפשם, הרי על "וְעָמַד" בפס ח' פרשו ממש עמד?

רמב"ם הלכות ייבום וחליצה פרק ד

הלכה (ז) וצריך שתתכוון היבמה שתחלוץ לו, ויתכוון הוא שיחלוץ לה - ויעשו מעשים אלו, לשמן. והסומה אינו חולץ, שנאמר "וירקה בפניו" (דברים כה, ט), ואין זה רואה הרוק: העיקר טפל והטפל עיקר = אלפיים שנה גלות,

הלכה (יב) חלצה בלילה, או שחלצה בפני שניים, או בפני שלושה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, או שהיה המנעל קשור למעלה מן הארכובה, או שהתיר הוא ושמטה היא, או שהתירה היא ושמט הוא, או שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא, או שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, וכן קטנה שחלצה לגדול - חליצתה פסולה: איך יודעים אם התכוונו שניהם? האם "חכמים" ישבו להם בתוך המוח? איך הפכו "חכמים" מטעם עצמם להיום כאלוהים בוחני כליות ולב?

הלכה (יד) יבם שרגלו הימנית חתוכה, אינו חולץ בשמאל; ואם חלצה מעל שמאלו, חליצתה פסולה. הייתה רגלו עקומה לאחור, או הפוכה על צידה, או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו - הרי זה אינו חולץ, שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בארץ, וזה אינו יכול; ואם חלצה למי שרגלו כך, חליצתה פסולה. ויבמה שידיה חתוכות - חולצת לכתחילה ואפילו בשיניה, שלא נאמר וחלצה בידה: אין לו רגל ימנית לא חולץ? אין לה ידיים חולצת עם השינים? על זה אמר הנביא ישעיהו ל (כ) וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ: אלה מורים? אלה "חכמים" על "בְּפָנָיו" לרצפה? וכאן לא נאמר ידיה, שתעשה זאת בשינים? דברים כה (ט) וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו: והיכן נאמר שהוא צריך לנעוץ עקבו בארץ? והיכן נאמר שרק מרגל ימנית?

רמב"ם הלכות ייבום וחליצה פרק ד הלכה (יט) יבמה שאכלה שום וגרגיר וכיוצא בהן מדברים שמזיבין את הרוק, והיה הרוק זב מפיה - אינו כלום, עד שיהיה הרוק מעצמו. רקקה דם, או שהיה שותת מפיה - אינו כלום; אם מצצה ורקקה, כשר, שאי אפשר לדם שנמצץ, בלא ציחצוחי רוק. רקקה וקלטתו הרוח קודם שיגיע לכנגד פניו, כגון שהייתה ארוכה והוא קצר - אינו כלום; ואם אחר שהגיע לנגד פניו, אף על פי שלא הגיע לארץ - כשר. וכן אם לא ראו הדיינין הרוק כשיצא מפיה, כשר:

רמב"ם הלכות ייבום וחליצה פרק ה הלכה (יא) כל יבמה שנבעלה ליבמה, בין בעילה כשרה בין בעילה פסולה, ואפילו בעלה אחר שחלץ לה, בין הוא בין אחיו, בין לשם אישות בין לשם יבמות, ואפילו בעל צרתה אחר שבעל בעילה כשרה, בין הוא בין אחיו - הרי זו צריכה גט, שהרי נעשת אשת איש בבעילה:

רמב"ם הלכות ייבום וחליצה פרק ח הלכה (י) חמש נשים שהיה לכל אחת מהן בן ידוע, ונתעברו חמשתן וילדו כאחת במחבואה, ונתערבו הוולדות והגדילו התערובות, ונשאו נשים ומתו החמישה אנשים, ונפלו חמש הנשים לפני החמישה הבנים הודאין, שאין אחד מהן יודע איזו היא אשת אחיו - כיצד תקנתן - ארבעה מהן, חולצין לאחת תחילה; והחמישי, יישא זו שנחלצה ארבע חליצות על כל פנים: כיפאק הי הי הי לטיפשים? איזו טלנובלה? ולאיש הזה קראו חכם? ממשה עד משה לא קם כמשה? האיש הזה אפילו אבק על נעלו של משה הנביא לא היה,

הרעיון שעומד אחרי מצוות הייבום הוא רעיון הומני בפשטות, גם שישמר זכרו של האח המת, וגם כדי שהאישה האלמנה לא תישאר עכשיו ללא ילדים וערירית, מפני שבתקופה ההיא נשים היו נישאות בתולות, וכל מי שהייתה גרושה, או אלמנה, או לא בתולה, לרוב נשארה רווקה, לכן: היושב במרומים החס על כל יצוריו, האלוהים שהעניש את בעלה על חטא שעשה מול האלוהים, ציווה עלינו לייבם את האלמנה שלא חטאה ולא פשעה בכלום, וכל ברבורי "חכמים" הם הבל וקשקוש, משפחה זו נקראת "בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל", כדי שמשפחות יתרחקו מהן, ולא יכנסו לקשרי משפחה עם משפחה זו שאינה מכבדת את אלמנותיה, הרי כל הטכס הזה הוא טכס שאמור להשפיל את אותה משפחה, שאינה מיבמת ולא את האישה/האלמנה, "וְיָרְקָה בְּפָנָיו", זה ממש לירוק בפניו,

דברים כה (ה) כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:(ז) וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:(ח) וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ:(ט) וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:(י) וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל:

איך מטכס שאמור להשפיל את האיש אשר אינו מייבם את אלמנת אחיו, הפך טכס המשפיל את האלמנה? הרי מה פירוש "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו"?

לאחר שראינו את מצוות התורה, ואיך הפכו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", את ציווי התורה, אפשר להבין איך ומדוע אנו כעם, בגלות של אלפיים שנה, בין בית ראשון לבית שני היו שבעים שנה, בין בית שני ובית שלישי יש כבר אלפים שנה, וכל זאת למה? כי כאשר לוקחים אלמנה ומשפילים אותה, אין טעם בעם כזה אשר קיבל תורת צדק, והפך אותה לתורת רשע,

שמות כב (כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:(כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ:(כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים:

דברי שמעון בן סירא

שמו היה : שמעון בן ישוע בן אליעזר בן סירא (השווה רב סעדיה גאון בספר הגלוי הוצאת הרכבי קו') ובתלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יג עמוד א מצוטטים מדבריו,

הושע מוצק ממציקיו, ואַל תקוץ רוחך במשפט יושר:

היה כאב ליתומים, ותמור בעל לאלמנות, ואֵל יִּקְרָאך בן, ויחנך ויצילך משחת:

דברים י

(יז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד:(יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה:

דברים טז (יא) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

דברים טז (יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:

דברים כד (יז) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה:

דברים כז (יט) אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

ישעיהו א (יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה:

ישעיהו א (כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם:

ירמיהו ז (ו) גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם:

ירמיהו כב (ג) כֹּה אָמַר יְהֹוָה עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה:

יחזקאל כב (ז) אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ:

זכריה ז (י) וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם:

מלאכי ג (ה) וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת:

תהלים צד (ו) אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ:

תהלים קמו (ט) יְהֹוָה שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת:

משלי טו (כה) בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְהֹוָה וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה:

איוב כט (יג) בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן:

איוב לא (טז) אִם אֶמְנַע מֵחֵפֶץ דַּלִּים וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה:

בית חלוץ הנעל? למה? מה זה?

(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל: מה פירוש "וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ"? הרי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"?

(ז) וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:(ח) וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ:(ט) וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:(י) וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל: מדוע כתוב קודם "יָבֹא עָלֶיהָ" ואחר כך "וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה", הרי היה צריך לומר קודם "וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה" ואחר כך "יָבֹא עָלֶיהָ"? והאם "יָבֹא עָלֶיהָ" כולל כבר את כל שלושת הדברים שבהם אישה נקנית?

רות ד

(י) וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִם שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם: ייכרת מאיפה?

בראשית פרשת וישב לח

(א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה:(ב) וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:(ג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר:(ד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן:(ה) וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ:(ו) וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר:(ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְמִתֵהוּ יְהֹוָה:(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ:(ט) וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו:(י) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ:(יא) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ:

ויקרא א

(מ) וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא:(מא) וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא טָהוֹר הוּא:(מב) וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:(מג) וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר:(מד) אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ:(מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא:(מו) כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ: כמו שהרעיון לקרוא אחרי המצורע "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" להודיע לכולם שהוא מצורע, כך גם הרעיון אחרי קריאת משפחתו של היבם אשר אינו מייבם "בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל", זו היא קריאה מזלזלת באותה משפחה, אשר אינה מיבמת?

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת יבמות פרק ו משנה א

[א] היבמה אינה צריכה קדושין מן התורה כי אשה הקנו לו מן השמים, וקדושי יבמה מדרבנן, ולפיכך הבא על יבמתו באיזה אופן שיהיה קנה קנין גמור. והעראה, היא הכנסת העטרה. ומעת פגישת שני האברים והיא שקוראים נשיקה עד הכנסת עטרה כולה נקרא שימוש דרך איברין. וגומר, הוא הכנסת כל האבר. ואמרו לא חלק בין ביאה לביאה, רוצה לומר לא חלק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה, והוא אמרו במשכב זכר משכבי אשה, אמרו מגיד הכתוב ששני משכבות באשה.