אסורה לבעלה ולבועלה?
רלב"ג ספר שמואל ב פרק יב (כה) ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה' - ראוי שיתבאר לך מזה שדוד לא חטא למפרע בענין אשת איש אחר שמת בעלה, כי ההולך למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, ואחר שמת במלחמה נתבאר הענין למפרע שלא היתה אשת אוריה כשבא עליה דוד, שאם לא היה הענין כן איך לא צוהו הש"י(השם יתברך) ע"י נביאו שיעזבה והאשה המזנה אסורה לבעל ואסורה לבועל כמו שנתבאר בענין הסוטה ואיך אהב הש"י(השם יתברך) את הילד ורצה שתהיה ממנו הממלכה, אבל על כל פנים ראוי שנאמין כי לא חטא דוד בבעילת בת שבע אחר שכבר נהרג בדבר המלחמה והנה לולי מהר דוד הנה היתה לו בת שבע לאשה אחר שאנחנו רואים שכבר רצה הש"י(השם יתברך) שתהיה ממנה הממלכה אשר נשבע השם שתהיה לדוד ולזה אמרו רז"ל ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה: האם במקום ללמוד שאין איסור כזה בתורה, "אשה המזנה אסורה לבעל ואסורה לבועל", הרלב"ג לומד שיש איסור כזה? והסיבה שהוא נותן, שדוד כאילו לא שכב עם אשת איש, אחרת אלוהים לא היה מסכים? וכל זאת כדי להצדיק את השטות הזו ש"כל היוצאים למלחמות בית דוד נותנים גט למפרע"? מצדיקים שטות אחת כדי להצדיק שטות אחרת? אשת איש הנבעלת אסורה על בעלה ועל בועלה? מה עניין אסורה על בעלה ובועלה, אם ציווי תורה שדינה של אשת איש שנבעלה לאחר, דינה של הנבעלת, ודינו של הבועל, מוות?
אשה נשואה הנבעלת לאחר דינה של הנבעלת ושל הבועל מוות,
ויקרא כ (י) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת:
דברים כב (כב) כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל:
אם כך: איך הגיעו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לאשת איש אשר נבעלה לאחר, אסורה על בעלה ובועלה? מה עניין אסורה, אם דינה ודינו מות? יותר מכך, הרי אפילו מאורסת, אשר עוד לא נישאה, וסך הכול סיכמו ההורים ביניהם את החיבור בין הנערה לאיש, אם נאנסה בעיר דינה מוות, ודינו של האונס אותה מוות,
מאורסת(שאינה נשואה) שנאנסה? בעיר? או בשדה?
דברים כב (כג) כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ:(כד) וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:--- (כה) וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ:(כו) וְלַנַּעֲר לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה:(כז) כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ:
הפס' הבא מוכיח גם הוא את העניין שאשת איש הנבעלת לאחר, דינה של הנבעלת ודינו של הבועל מוות? שמואל ב יב (יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהֹוָה וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְהֹוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת: הרי מדוע צריך נתן הנביא לומר לדוד לא תמות? איזה חטא העביר יהוה לדוד? אם לא היה חטא, לכתחילה או למפרע? או כל רעיון אווילי אחר שהמציאו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"?
איך מסתדר הקשקוש ש"האשה המזנה אסורה לבעל ואסורה לבועל" עם ההלכה הבאה? רמב"ם הלכות אישות פרק א הלכה (א) קודם מתן תורה - היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה - נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה, יקנה אותה תחילה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאישה, שנאמר "כי ייקח איש, אישה, ובא אליה" (דברים כב, יג): הלכה (ב) וליקוחין אלו, מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלושה דברים אלו האישה נקנית - בכסף, או בשטר, או בביאה; ושלושתן, מן התורה. וליקוחין אלו, הן הנקראין קידושין או אירוסין, בכל מקום; ואישה שנקנית באחד משלושה דברים אלו, היא הנקראת מקודשת או מאורסת: הלכה (ג) וכיון שנקנית האישה ונעשית מקודשת, אף על פי שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה, הרי היא אשת איש; והבא עליה חוץ מבעלה, חייב מיתת בית דין, ואם רצה לגרש, צריכה גט:
הרי הבועל אשת איש חייב מיתה, אם כך: מה עניין אסורה על בועלה? הרי הוא אמור להיות מת, אם כך: מה עניין אסור על הנבעלת?
